פתח הבית חלק ב נג

בסוגיא דיומא. דהוצאת הדשן א"צ בגדי קודש. ותמה המ"ל. וקצת י"ל לדעת הרמב"ם. דאף להרמת הדשן צריך בגדים פחותין וכתב הכ"מ שם בשם הריטב"א הטעם דהא דאמרי' ילבש לרבות שחקים היינו דבעי דוקא שחקים כפי' א' של רש"י בדף י"ב ע"ש. וא"כ י"ל רבי דאמר ילבש לרבות שחקים. א"כ תקשי אחרים למ"ל. א"ו דאתי לרבויי דאף בגדי חול שרי בהוצאה וק"ל:

ובלימוד הסוגיא יישבנו גם דעת רש"י בחומש פ' הנ"ל. שכ' דהא דבעי בגדים פחותין. היינו רק מדרך:

ארץ. והרמב"ן הקשה מנ"ל זה דילמא הוי חיוב עי"ש. וכעת לא נוכל לעמוד ע"ז וד' יחון אותי וכו' בזכרון טוב לזכור את אשר למדנו. ואת אשר נזכה ללמוד עוד:

לב) דף כד ע"א בגמ' ורב ההיא לאתויי וכו' צריך להבין למסקנא ל"ל הנך טעמי ת"ל אמאי לא קאמר בפשיטות ולמבית לפרוכת וכו' הא בחוץ וכו' וכן לרב אמאי קאמר ורב כל דבר לא דריש וכו'. דילמא טעמא דשמואל משום כלל ופרט עי' ת"י. ונ"ל קצת די"ל ודאי אי לא משום ריבוי דכל דבר ה"א הא דמבית לפרוכת. לא קאי למטה על עבודת מתנה רק לאורויי הן במזבח או לפני ולפנים עובר ואת למעוטי דבהיכל אינו עובר כמ"ש מהרש"א לפרש המשך אלא מעתה בסוגיא ע"ש. רק עכשיו דאתי לרבוי מכל דבר וכו' רק דקשה נימא דהוי כלל ופרט. וא"כ תקשה כללא ל"ל. רק דאמרי' זה הוא המדה כמ"ש התוס' ריש מרובה וא"כ ודאי י"ל מה"ת נאמר דאתי לכלל ופרט והוי גזה"כ. טפי עדיף לומר דקאי אלמטה ועפי"ז ניחא ג"כ לרב וק"ל:

קשה לי על הרמב"ם פ"ט מהל' ביאת מקדש כתב דפסק כרב ואמאי הא כיון דאיבעי' דרבא אזלא אליבא דלוי א"כ הי' לו לפסוק כוותי' וק"ל ובסוגיא הארכנו בהר בה דברים:

לג) שם ע"ב הדלקה לאו עבודה היא וכו'. מכאן קשה על מה שכ' המ"ל פ"ב מהל' תו"מ דמש"ה הכריח הרמב"ם דהוצאה לאו עבודה היא דאל"כ לא לחייב אהרמה. דהא יש אחרי' עבודה א"ל דלאו עבודה ע"ש והרי הדלקה ג"כ לאו עבודה היא ואפ"ה לא מחייב אנתינת שמן הואיל ויש אחרי' מעשה א"כ תיקשי ולטעמיך אהרמה וק"ל. וי"ל לבתר דמסיק הדלקה לאו עבודה היא ממילא גם נתינת שמן לאו עבודה היא ועי' ת"י ואין להאריך וק"ל:

לד) דף כה ע"ב בתוס' ד"ה ת"ש ר"י אומר תימה לייתי מת"ק איפכא וכו' ק"ק דילמא הך תנא דפליג עלי' סובר כראב"י דסבר פייס בפ"ע למחתה. וקצת נ"ל דהי' קשה להו דע"כ לא ידע מהך דראב"י דא"כ מאי משני מחתה שאני א"כ הוי סברות הפוכות דלר"י בפייס השני הי' מפייסין על כל א' מהנך עבודות ומחתה ל"ה לה פייס בפ"ע ולראב"י הי' למחתה פייס בפ"ע לגמרי פייס ד' ולהנך עבודות מפייסין יחד בפייס ב' א"כ הוי סברות הפוכות ומנ"ל הא. דילמא כמו לראב"י הנך כבדות לא גרעי ממתתה כ"כ לר"י וא"כ אין להם פייס בפ"ע וק"ל. וא"כ למסקנא דמייתי דר' חייא וכו' הדרינן לומר דתנא דפליג על ר"י הוא ראב"י וק"ל:

לה) דף כו ע"א עי' רמב"ן מ"ש ליישב ד' פייסות ביה"כ אף דכל עבודות בכ"ג מ"מ משכחת לה פייס אחד תרומת הדשן ב' דישון מזבח הפנימי ומנורה ג' הולכת מחתה של קטורת של כל יום ד' איברים שניתותרו מעיוה"כ ע"ש דמשכחת לה בנותרו משבת ע"ש וק' לי אמאי לא פי' פייס ד' הולכת מחתה של קטורת של בין הערבים כמו בשחרית [וע"י מ"ח שם פ"ב ה' עוה"כ על רמב"ם שכ' שם באמת דהי' ג"כ ביה"כ פייס למחתה ב"ע ואפ"ה לא רצה לחושבו תוך ד"פ ע"ש וא"כ משום דצריך ד"פ בשחרית] דבכל יום לא הי' פייס למחתה רק ביה"פ כמ"ש הרמב"ן שם א"כ כמ"כ י"ל במחתה של בה"ע וק"ל ועיין ברמב"ם פ"ד מהל' חו"מ שכ' דהיו עושין פייס לקטורת חדשים בה"ע ולא מבורר היטב בדבריו אם מפיסין ע"ז תיכף בשחרית אי לא. גם נראה לכאורה דודאי בשבת היו צריכין לעשות פייס בין הערבים לקטורת דבשחר לא הי' עדיין משמורה שני' וא"כ ודאי ק"ל על הרמב"ם אמאי לא תי' דמשכחת ביוה"כ שחל להיות בשבת דצריך פייס חדש למחתה וק"ל:

לו) שם בג' ולמאי דס"ד וכו' איכא ה' פייסות. וקשה ת"ל אף אי איתא לדר"י דאין מפייסין על תמיד של בין הערבים ס"ס קשה למאי דמשני כי תנא בקטורת א"כ תיקשי ג"כ הא איכא ה' פייסות. ועי' מהרש"א בתוס' ד"ה אלא כהן שהרגיש בזה עי"ש. אך דמשמע מלשונו דלפי מאי שתי' התוס' מיושב גם זה ולא הבנתי וק"ל:

הרמב"ם חשב הולכת מחתה מיד בפייס ראשון מי שזכה בתרומת הדשן ועי' לח"מ שתמה דזה דלא כר"י ולא כראב"י ע"ש. וקצת י"ל לפי הפשוט בתוס' לעיל (כה:

) ד"ה ת"ש וכו' דרבנן דפליגי אר"י סברי דל"ה למחתה פייס בפ"ע גם לא כר"י רק דהי' מפייסין בפייס אחר א"כ י"ל דקשה לו אם בפייס הג' בקטורת הי' מפייסין ג"כ על מחתה א"כ אמאי לא תני במתני' פייס ג' לקטורת ומחתה כמו דתני בפייס ב' כל מה שהי' באותו פייס א"ו דהי' בפייס א' וממילא זכה אותו שזכה בהרמה וק"ל:

לז) ע"ב תוס' ד"ה ההיא דלא וכו' מה שהקשה מהרש"א כאן לפי מ"ש לעיל (כ"ה:

) תוס' ד"ה וכו' מיושב זה דלמסקנא תנא דפליג הוא ראב"י וק"ל:

לח) דף כז ע"א אלא והקטיר וכו' עי' מהרש"א שתמה על מאי דמסיק וערכו תרי וכו' ובתחילה לא מייתי כלל זה. גם הא דקאמר תחילה דילמא הא נמי לגופי' הרי פירש"י דאי משום דס"ד הואיל ואינה מעכבת כפרה לא בעי כהונה זה מונתנו אש ילפינן וכו' ע"ש. וקצת נ"ל דצריך להבין הא דקאמר מוערכו וכו' ת"ל בכל מקום דאמרי' שני כתובים הבכ"א א"מ וכו' אמרי' דלא ילפינן דוקא מאי דלא מסתבר אלא ממעטינן כל דבר א"כ ה"נ הואיל וערכו מיותר א"כ ממעטינן כל דבר דהוי שני כתו' הבכ"א וק"ל. א"כ י"ל הא גופי' פריך הש"ס דילמא לגופי' היינו והקריבו ג"כ בעי לגופי' וא"כ מנ"ל דסידור שני גזירין וכו' בעי' כהונה אי לאו והקריבו הוי ממעטי' הולכת עצים גופי' לכך משני מוהקטיר דזה לא מיקרי שני כתו' דפסוק א' כתוב שתי פעמים דוערכו הוי הקטרה וא"כ ממעטינן שפיר מאי דלא מסתבר טפי היינו הפשט וניתוח. אך עדיין ק' הרי עכ"פ ונתנו וערכו הוי שני כתו' לזה קאמר וערכו בעי לגופי'. ובלימוד הסוגיא הארכתי הרבה. וכעת לא אוכל להעלות על זכרוני הדברים על בוריין כאשר נדברו:

פרק שלישי. לט) דף כט ע"ב רש"י ד"ה ליקרב וכו' בכל הסוגיא משמע מפירש"י דעיקר הפסול מחמת שנפסל בלינה. ולכאורה ל"ל הא ת"ל משום דנקמצה שלא כדין בלילה ואם נאמר כיון דמסיק דלילה אין מחוסר זמן א"כ ג"כ לענין ליפסול לא נפסלה בדיעבד בלילה אי לא משם לינה וזה) דוחק. גם לענין דינא לא עיינתי היטב כעת אי הדין כן ועי' בתוס' ד"ה. נהדרי' וכו' נראה מדבריהם באמת דהפסול כפשוטו. משום דלא נקמץ בזמנו וק"ל. ועי' ת"י מה שהביא מזבחים עי"ש:

מ) שייך לסוגיא וו מס' סוכה דף נ' תוס' ד"ה אי מייתי וכו' ועי' בברכת הזבח במס' מנחות מה שהביא שם יישב דעת הרמב"ם שפסק תנור מקדש ואפ"ה פסק דאין שתי לחם דוחין שבת ובגמ' פ' שתי הלחם מבואר דתלי הא בהא. ותי' די"ל לכאורה קשה אף אי תנור מקדש אפ"ה מצי למיפינהו מאתמול ע"ד שלא ליקדשי דכלי שרת אין מקדשין אלא לדעת וזה