פתח הבית חלק ב מח

דוקא בנטמא. אבל לא באבוד ושרוף וכו' ובאמת צריך טעם מה לי נטמא או אבוד. אך לפי הנ"ל ניחא כיון דבאמת הציץ מרצה רק כלכתחילה לא כמו לענין טומאת דם. א"כ ודאי בדיעבד שרי משא"כ אבוד וכו' א"כ כיון דס"ד דר' יוסי סבר כר' יהושע וא"כ כיון דסבר אין הציץ מרצה על אכילות הוי כמו אבוד א"כ פריך שפיר ממנחות אי סבר כר' יהושע. אבל הרמב"ם דפסק באמת דאף אבוד שרי במנחות בדיעבד ממילא בציבור שרי לכתחילה וזבחים דפסק דאבוד לא מהני בדיעבד כמ"ש הלח"מ שם מ"מ ניחא דציבור זורק לכתחילה כיון דפסק דציץ מרצה על עולין וכו' כנ"ל וק"ל:

ובאמת למסקנא נ"ל שפיר דליכא תנא דסבר אין הציץ מרצה על עולין ועפי"ז מיושב היטב דעת רש"י במנחות (כ"ה:

) עיין תוס' ד"ה דמרצה וכו' שהק' על רש"י דכ' דכו"ע ציץ מרצה על עולין וכ' ע"ז דלא דק דהרי בפסחים איכא פלוגתא בהא. להנ"ל ניחא דלמסקנא ליכא פלוגתא בהא כנ"ל וק"ל. ובאמת צריך להבין על הרמב"ם פ"ז מהל' תו"מ גבי עומר אמאי לא ביאר דעכ"פ אם נודע לו תחילה ויכול למצוא אחרת לא יקמוץ וק"ל [אח"ז נתיישבתי בדבר ליישב וכתבתי בחי' לפסחים דף ע"ח ע"ש]:

עוד ראיתי להזכיר דצריך להבין בפסחים (ע"ו:

) במתני' חמשה דברים באים בטומאה וכו'. הפסח נאכל וכו'. ולכאורה מ"ש פסח דמותר באכילה הואיל ועיקר מצותו באכילה. אף דלפי סברת הש"ס שם אי טומאה דחוי' בעי ג"כ דוקא ריצוי ציץ וכיון דאין ציץ מרצה על אכילות א"כ אמאי יזרוק הדם. וצ"ל דמ"מ כיון דגזירת הכתוב הוא דפסח בא בטומאה ע"כ היינו לאכילה ג"כ עי' רש"י במתני'. אך קשה שתי לחם נימא ג"כ כיון דהתורה התירה לעשותן בין בטומאה בין בשבת והאיך משכחת לה. ע"כ דאף לאכילה שרי כיון דאין מרצה על אכילות עי' סוף פ' ר' ישמעאל במנחות דיליף מקרא עומר ושתי לחם והקרב עמהן ואי משום דנוכל לאוקמי קרא בהקרב עם שתי לחם. דהיינו כבשי עצרת ולא שתי לחם גופי'. ז"א דהרי פסק הרמב"ם פ"ד מהל' תו"מ דשתי הלחם מעכבין את הכבשים וקצת י"ל דנוקי קרא רק לרבויי עומר והיינו הקרב עמו די"ל מנחת עומר אין מעכב וזה דוחק גדול וק"ל. ועכ"פ הי' לו להרמב"ם גבי שתי לחם לבאר דבאין בטומאה כיון דהוא פסק דלחם מעכבין את הכבשים בכ"ז צ"ע וישוב רב:

עוד הקשה בתשו' הנ"ל על תי' תוס' הנ"ל. דבפסח כ"ע מודים דטומאה דחוי' הוא וכו' הרי בסנהדרין (י"ב:

) פריך התם על ר"י דאמר מעברין מפני הטומאה והרי ר"י סבר טומאה הותר וכו'. ומאי פריך. פסח שאני וע"ז תי' דבלא"ה פריך שפיר. אך הקשה למסקנא. כיון דע"כ סבר ר"י דאף דפסח הותרה דאמר אינה מעוברת עיי"ש. אכן י"ל דסבר כיון דעכ"פ דחוי' אף בדיעבד אינו מעוברת כמו דפסק שם הרמב"ם פ"ד מהל' ביאת מקדש דאין מעברין מפני הטומאה אף דאיהו פסק טומאה דחוי' מ"מ אין מעברין לכתחילה כמו כן י"ל לר"ש לענין דיעבד. עי' כ"מ שם ואין להאריך:

יא) שם ע"ב תוס' ד"ה מכלל דר"ש סבר וכו' (ומה דקשה על סוף דבריהם שהקשו ממנחת פרים ולא הקשו ממנחת עומר עי' שעה"מ פ"ד מהל' ביאת מקדש הרגיש בזה ע"ש) [ולשון תוס' צריך ביאור אם כוונתם מכח ציבור ציץ מרצה אף שאינו על מצחו או כונתם בציבור א"צ כלל ציץ ויהי' איך שיהי' בסוגיא דפסחים מוכח דאין לחלק בין ציבור ליחיד בדבר דביחיד אין [מועיל] מדינא אף בציבור לא מהני ע"ש אח"ז ראיתי במנחות (ט"ו.) תוס' ד"ה והכא שכ' שם דהך דפסחים איירי בטומאת בשר ע"ש] עי' פסחים ד' ע"ז שם מבואר דאם טומאה דחוי' בעי ריצוי ציץ וכן כל הסוגיא שם וכן משמע באמת לשון הרמב"ם פ"ד מהל' ב"מ שכ' בציבור טומאה דחוי' וציץ מרצה ע"ש. ומאי דפסק פ"א מה' פה"מ ה"ד דבציבור אף נטמא הבשר וחלב זורקין הדם היינו כמ"ש הלח"מ שם דבציבור ציץ מרצה על אכילות ע"ש וכבר כ' שם באופן אחר ע"ש:

ובעיקר הקו' מה שהקשה הכ"מ על הרמב"ם שפסק טומאה דחוי' וכו' ואפ"ה פסק כר"י דאין על מצחו אינו מרצה. וזה תרתי דסתרי עיי"ש. ועיי' תשו' שאג"א הנ"ל שהוכיח משום זה באמת דהלכה כר"ש ומטעם זה הקשה לר"ש מנ"ל דאסור להסיח דעת מציץ ותפילין כיון דקרא בעי לתמיד מרצה ע"ש מה שתי':

ונ"ל קצת דעת הרמב"ם דודאי צריך להבין הא דקאמר התם בפסחים דף ע"ז שם סברוה דכ"ע טומאה דחוי' ובעי ציץ לרצוי וכו' ועי' תוס' שהקשו שם. דלענין טומאת גברא לא מרצה ציץ כלל וצ"ל דמ"מ ציבור שאני לענין זה וק"ל אך מ"מ מנ"ל הא דילמא כיון דעכ"פ טומאה דחוי' היא א"צ ריצוי ציץ כלל א"כ י"ל דמהך ברייתא גופי' פלוגתא דר"י ור"ש דמייתי לה גם התם הוכיח זה. מדאמר לי' ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח וכו' וא"כ קשה מאי פריך. כקו' התוס' כאן א"ו דאף לציבור אי טומאה דחוי' צריך ריצוי ציץ א"כ חזינן דבעי ריצוי ציץ. א"כ פריך שפיר הא אין הציץ מרצה על אכילות וק"ל:

ומעתה כיון דהרמב"ם פסק פ"א מהל' פ"ה ה"ר דבציבור זורקין הדם אעפ"י שנטמא חלב ובשר ועי' בלח"מ שפי' לפי"ז הסוגיא שם דלמסקנא נהי דאין ציץ מרצה על אכילות גבי ציבור שאני עיי"ש ע"כ י"ל ג"כ לענין זה ציבור שאני דמרצי אף באינו על מצחו וק"ל. וקצת נראה לתת תבלין לזה די"ל הנך תנאי דשם דסברי דציבור שאני אף דבעי ריצוי ציץ מ"מ מרצה על אכילות. מה שאינו מרצה ביחיד י"ל דמקראי גופי' הוכיחו דיש לחלק בין יחיד לציבור די"ל לדידן באמת דרשי' שפיר קרא והי' על מצח ונשא וגו'. דמשמע דוקא רק תמיד יהי' לרצון היינו לעולם אף באינו על מצחו ודרשינן הכי רישא דקרא והי' על מצח ונשא וגו' איירי בקרבן יחיד כדכ' בתרי' אשר יקדישו בנ"י וגו' דזה מקרי קרבן יחיד אין מרצה רק עודו על מצחו סופי' דקראי והי' על מצחו תמיד לרצון להם וגו' היינו קרבן ציבור ומדויק קצת לשון להם אם מרצה אף באינו על מצחו וק"ל:

ק"ק לי לשיטת התוס' כאן דבציבור וציץ אפי' לכתחילה שרי א"כ מאי פריך הש"ס במנחות (דף כ"ה) הנך ברייתות אהדדי דתני חדא ציץ אין מרצה ומאי פריך דילמא הא דתני אף על מזיד איירי בציבור כס"ד דש"ס לעיל דאמת רק טומאה דחוי' ועם הציץ אף לכתחילה ואידך ברייתא איירי ביחיד וי"ל ואין להאריך וק"ל:

חפשתי ברמב"ם ולא מצאתי שהביא הך דם שנטמא לחלק בין שוגג למזיד רק לענין פסח הביא שם החילוק בין שוגג למזיד לענין בשר שנטמא וכבר כ' בזה לעיל אבל הרמב"ם סופ"א מהל' פה"מ פסק דם קדשים אין מקבל כלל טומאה ועי' כ"מ שם שכ' לדעת הרמב"ם דמקבל טומאה מדרבנן. וגם זה הי' לו לבאר וצ"ע כעת:

יב) דף ח ע"א בתוס' ד"ה דכ"ע וכו' כתבו ומהכא אין להוכיח דטבילה בזמנה מצוה וכו' דלא יכול לומר איפכא כו' ע"ש. ולכאו' לפימ"ש לעיל (דע"א) ד"ה הזאה וכן הוי מ"ל איפכא דכ"ע לא מצוה וטעמא דר"מ משום דגמר ממילואים וק"ל:

יג) דף ט ע"א בתוס' ד"ה מעשר ראשון וכו' מסברת אוס' כאן מבואר דסברי דתרומת מעשר צריך ליתן לכהן בחנם מדמאי וכן פסק הרמב"ם פ"ט מהל' מעשר ה"ה עי' מ"ל שם ה"ב. וקצת משמע ברמב"ם שסובר דמעשר ראשון אין מחוייב להפריש כלל רק תרומת מעשר וקורא רק שם למעשר כדי שיוכל להקרא בשם תרומת מעשר וע' מ"ל שם שהביא דעת הטור ביו"ד סי' של"א שפוסק דאף תרומת מעשר א"צ ליתן בחנם רק ימכרנו לכהן ע"ש וק"ק לי מהא דסוכה (ל"ד:

) טעמא דב"ש משום דאין מאכילין העניים דמאי וחזי לי' ע"ש. וא"כ קשה הרי כל עיקר הטעם דהא דטבל פסול אף שיכול להפריש משום דהוי חסר עי' תום שם ד"ה אתי' לחם וכו' ובר"ן במתני' שם. וא"כ ע"כ הא דדמאי פסיל לב"ש היינו ג"כ משום דהוי חסר ואמאי הרי יכול לקרות שם למעשר