פתח הבית חלק ב מז

קאמר התם מכלל דתרווייהו וכו'. אך י"ל דמ"מ משמע דרבא ג"כ סבר כן דחוי' וק"ל:

וחפשתי ברמב"ם ולא מצאתי שהביא בהלכותיו הך דהואיל והותר וכו' להלכה. לענין הי' רוב ציבור טמאי מתים ונעשו זבין מה דינו. אכן עיין ברמב"ם פ"ג מהל' ביאת מקדש ה' ח"י שפסק ביאה במקצת לא שמה ביאה. וע' פ"ז מה' ק"פ ה"ה שפ' מצורע שראה קרי בשמיני שלו אעפ"י שאין שאר ט"י נכנס. זה נכנס. הואיל ואינו רק מדבריהם וכו'. א"כ משמע קצת אי הי' איסור דאוריי' בכניסתו הי' אסור ול"א הואיל והותר הותר. א"כ משמע דהיינו כרבא ורבא באמת פליג דלא כדברינו הנ"ל. ואין מזה הכרח כ"כ די"ל הא דנקט הרמב"ם מדבריהם היינו על הכנסתו להר הבית אבל על ביאה במקצת אף אי הי' מדאו' שרי הואיל והותר וכו' אבל על כניסה להר הבית ל"ש הואיל והותר הותר כיון דמחו"כ לא נאסר כלל ליכנס להר הבית כמש"כ התוס' שם ד"ה א"ל מטונך וכו' ע"ש:

וקצת צריך להבין על הרמב"ם שם (פ"ו מה' ק"פ) הנ"ל שהביא ג"כ הך לישנא דגמ' דיבמות (ד' ח') וראה קרי בו ביום וכו' ות"ל הא דבעי דוקא בו ביום היינו למעוטי תחילה כיון שלא יצא בשעה הראוי' לטהר מצרעתו והיינו אי הטעם משום הואיל והותר וכו'. כמבואר בתוס' לעיל וביבמות (ח' ע"א) עיי"ש וא"כ כיון דרמב"ם פסק ביאה במקצת לא שמה ביאה א"כ אף אי ראה ליל שמיני אמאי לא יכניס ידו לבהונות וצע"ק וק"ל:

עוד הכריח שם השאג"א הנ"ל אף בלא קו' תוס' לקמן דאי דאו' א"כ הדר קו' הש"ס לדוכתי' נפרשינהו מטומאת מת וא"כ משום הותר וכו' ת"ל אכתי נפרשינהו משום אילו של כה"ג וכו'. וכן משום פרו של אהרן דעיקר כפרה תלוי' בזה. א"ו דלא הוי רק דרבנן ע"ש אכן זה יש לדחות דכל עיקר הפילפול בש"ס היינו לר"נ ור"ש. אבל לרבא י"ל כדאסיק באמת דתנאי היא ובאמת אין חילוק בין יחיד לציבור וק"ל:

ואין להקשות על תוס' אמאי לא ת"ל בפשיטות פסח הואיל ולאכילה עומד דחוי' בציבור כדמשני לקמן שאני עומר הואיל ואיכא שיריים לאכילה וכו' אכן ז"א דודאי עומר כיון דלא הותר בציבור לאכילה מהדרינן לעשות בטהרה. משא"כ כאן דהותר אף לאכילה בציבור ודאי לא מהדרינן אי הותר וק"ל. אח"ז מצאתי בשעה"מ פ"ד מהל' ביאת מקדש פילפל בזה ע"ש:

ח) דף ז' ע"א בגמ' הי' עומד ומקריב מנחת עומר וכו' חפשתי ברמב"ם ולא מצאתי דין זה מבואר שהביאו וצ"ע. וכן הא דלקמן הי' עומד ומקריב מנחת פרים וכו' לא הביאו הרמב"ם ג"כ וצ"ע וק"ל:

ט) שם בגמ' מיתבי דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה. עיין רמב"ם פ"א מהל' פ"ה הל"ד שם כ' אם זרק הורצה. ולא חילק בין שוגג למזיד. ועיין פ"ד מהל' ק"פ הל' ב' שם חילק בין שוגג למזיד ע"ש. ועיין לח"מ שתמה בזה וקצת נ"ל דע"כ הרמב"ם פוסק דבדיעבד מודה ר"י אם זרקו הדם אעפ"י שאין בשר הורצה. [היינו מן התורה כיון שפסק גבי מנחות אם זרק הורצה אף אבדו כל שיריים] עיין לח"מ כאן פ"א מהל' פ"ה הנ"ל א"כ י"ל דוקא היכא שנטמא הדם גופי' אז דוקא בשוגג הורצה וכן לקמן שנטמא בשר הפסח [דפסח עיקרו לאכילה ובודאי אם אין בשר אין דם] משא"כ כאן שהדם לא נטמא רק האימורין והבשר אז שפיר בדיעבד אף במזיד אם זרק הדם הורצה וק"ל:

י) עיין רמב"ם פ"ג ד' מה' ביאת מקדש ה"ז וכן אין הציץ מרצה על טומאת הנאכלין וכו' עיין כ"מ שם שהביא לשון רש"י דהציץ אין מרצה רק על טומאת הדם וקמצים ואימורים ע"ש. וצ"ע דהרי לסוף מסיק הש"ס בכיצד צולין דסבר ר"י דאין מרצה גם על העולין [עי' לקמן בסוף ביארתי זה והיינו דבגמ' דבעי להוכיח דסבר ר"י אין ציץ מרצה על עולין מדאמר לא יזרוק וכו' א"כ מוכח דאם מרצה זורק לכתחילה ובחי' לפסחים ביארתי ענינים אלו יותר] וכן לכאורה פסק בפ"א מהל' פה"מ הנ"ל הל' ל"ד נטמאו שתיהן לא ירוק ואי ציץ מרצה על העולין אמאי לא יזרוק. וא"כ אמאי לא ביאר הרמב"ם דאין הציץ מרצה ג"כ על העולין וצ"ע:

וקצת צריך להבין הא דפסחים (ע"ז ע"ב) דתניא ר"י אומר כל הזבחים שבתורה נטמא בשר וחלב קיים או להיפוך זורק את הדם ונטמא תרווייהו לא וכו' וכן תנ התם דף (ע"ד ע"ב) ולכאורה קשה בנטמא בשר לחוד נא אמאי לא אמרי' יביא אחר ולא יזרוק כמו גבי מנחת העומר דאמרי' אם מצא אחרת יביא אחרת תחתיו אף בציבור הואיל ואיכא שירים לאכילה כמבואר כאן. וצ"ל ודאי גבי מנחת העומר כיון דנטמא גם הקומץ דהיינו שנטמא הכל אמרי' שפיר דלא יקמוץ לכתחילה רק יביא אחרת משא"כ בנטמא הבשר כיון דליכא פסול בדם כלל אמרי' שפיר כיון דבדיעבד אכילת בשר לא מעכב יזרוק הדם לכתחילה רק אי נטמאו תרווייהו לא משום דאי אין בשר אין דם ג"כ וציץ אין מרצה על אכילות אבל אי הי' הציץ מרצה אף לכתחילה שרי אף דאין הציץ מרצה רק על דיעבד מ"מ כיון דבאמת אין אוכל הבשר ל"ל בה. והבן זה:

ונחזור לעניננו הרמב"ם פ"א מהל' פ"ה ה' ל"ד פסק להדיא דהציץ מרצה על טומאת דברים הקריבין וכן פ"ד ה' ביאת מקדש ה"ז וא"כ קשה באמת אמאי כשנטמא החלב ובשר לא יזרוק לכתחילה כיון דהציץ מרצה א"כ יזרוק לכתחילה כדמשמע בפסחים. ע"כ נראה דסובר הרמב"ם הא דמשני הש"ס בפסחים (ע"ח ע"א) כאן ביחיד כאן בציבור היינו כפי' התוס' דסבר ר"י ציץ מרצה על אכילות. ואפ"ה לכתחילה לא. כפי' התוס'. או בלא"ה אפשר דכיון דעכ"פ אין הציץ מרצה רק בדיעבד אמרי' למסקנא לענין זה ג"כ כן אף דאין אוכל הבשר. מ"מ כיון דשרית לי' לזרוק הדם רק משום ריצוי ציץ לא שרינן לכתחילה כמו ברצוי ציץ על דם שנטמא. ועפי"ז ניחא שפיר החילוק כמו יחיד לציבור. דכיון דציבור הוי כמו אין שם אחרת א"כ שרינן אף לכתחילה כמו גבי מנחת עומר והבן זה:

ומעתה י"ל קו' הלח"מ פ"א מהל' פ"ה ה' ל"ד ד"ה וכל קרבנות ציבור שהקשה שם מדוע פוסק הרמב"ם דקרבן ציבור שרי כיון דהוא פסק אין הציץ מרצה על אכילות עי"ש. ולהנ"ל י"ל שפיר הא דפריך שם אח"כ ולר"י דאמר אין הציץ מרצה וכו' היינו עיקר הקו' משתי לחם כדמסיק. אבל באמת משום זבחים בלא"ה לא קשה. דהציץ מרצה על העולין רק דמ"מ לכתחילה לא כנ"ל ובציבור שריא כנ"ל. וגבי מנחת העומר פ"ד מהל' תו"מ ה"ד שביאר שם וזמנו קבוע לפיכך דוחה שבת וטומאה א"כ משמע דאף המנחה דוחה שבת וטומאה ואמאי כיון דהציץ אין מרצה על אכילות. די"ל שם קאי רק על הכבשים אי נאמר אף אי קאי גם על המנחה כיון דהרמב"ם פסק לענין מנחות אף אבוד ושרוף אין מעכבין להקטיר הקומץ. א"כ י"ל משו"ה בציבור שרי אף לכתחילה הואיל ובדיעבד אין מעכב. והא דפריך הש"ס אח"כ מר' יוסי דמשמע אי הוי סבר כר' יהושע הי' קשה ואמאי הא בדיעבד אינו מעכב וי"ל דעיקר הקו' משתי לחם. אך זה דוחק. דמשמע אי הוי סבר כר' יהושע הי' קשה אף בלא שתי לחם ע"כ נראה כמ"ש תחילה דפ"ז מה' תו"מ באמת לא איירי רק מכבשים. והא דפריך לר' יוסי היינו משום מנחות דליכא רק אכילה ולא עולין. אבל בזבחים באמת כיון דאיכא עולין י"ל למסקנא לכ"ע ציץ מרצה על העולין בדיעבד. או נוכל לומר באמת ודאי אי בדיעבד אינו מעכב שרי בציבור לכתחילה רק כיון דמשמע דהא דמודה הר"י בדיעבד היינו