פתח הבית חלק ב מו

מסכת יומא פרק ראשון א) ד' ג' ע"ב ר"י מתני חדא וכו' ע' רמב"ם פ"ב מה' פרה הל' ג' שכ' שם דבר זה מפי הקבלה. וכו' וע' מ"ל שם שתמה הרי ר"י מתני חדא וא"כ גבי פרה מעלה בעלמא אלא מקבלה דא"כ מדוע פסק דלא כר"י וע"ש מה שהביא בשם מהר"י קורקוס די"ל דפסק כר' ישמעאל דדריש לעשות אלו מעשה פרה לכפר אלו מעשה יו"כ ע"ש. וא"כ לפ"ז הא דקאמר מפי הקבלה היינו מקרא עיי"ש. והמ"ל דחה זה דעכ"פ כיון דר"י פסק כרבנן הי' לו לפסוק כרבנן עיי"ש. וקצת נ"ל. ע' תוס' ד"ה דרבי' וכו' שהק' מנ"ל לר"י לחלוק על ר' ישמעאל כיון דלא מצינו תנא דפליג עליו וכו'. וצ"ל די"ל ודאי הא דסבר ר"י דלעשות קאי ג"כ איוה"כ וא"כ קשה ל"ל לעשות ת"ל מלכפר. וצ"ל כמו שתי' תוס' לעיל (ב' ע"ב ד"ה אלא וכו') שכתבו דאיצטריך תרווייהו ליוה"כ. דמלכפר לחוד הוי ס"ד דאתי לאתויי קרבנות עי"ש. אך לזה קשה ת"ל קרבנות לא ס"ד כמו דמשני הש"ס לעיל (ב' ע"א) ס"ד דנין דבר שקבוע זמן וכו'. ואי משום רגלים דחי הש"ס ג"כ לעיל ע"ש. אך י"ל דהוי ס"ד דאתי לרבויי עצרת דהוי ג"כ חד יומא כדפריך הש"ס לעיל (ג' ע"א). וקאמר התם הניחא למ"ד יוה"כ איל אחד וכו'. ומאי. דמשני התם אפ"ת ראבר"ש התם חד לחובת היום. או למוספין ומעתה י"ל סבר ר"י ודאי ר' ישמעאל דריש שפיר מלעשות מעשה פרה דליו"כ ל"צ קרא. דמלכפר נפקא ואי דאתי למעוטי עצרת. י"ל דסבר כרבי דיוה"כ איל אחד הוא וא"כ קרא ודאי אתי ליוה"כ וא"כ ע"כ קרא אתי לפרה ור' יוחנן סבר כראבר"ש. וצריך לעשות ליו"כ דל"ת דאתי לרבויי עצרת וא"כ איכא שפיר פלוגתא דתנאי. ומיושב קו' תוס':

ומעתה י"ל גם דעת הרמב"ם דאנן קי"ל הלכה כרבי מחבירו לכך לא פסק כר' יוחנן. וק"ל. [וקצת יש לפקפק דאין מוכרח כ"כ הנך כללי גם בדבר שאין נוהג עתה עי' תשו' רדב"ז ח"ג ענין ל"ח ע"ש]:

ב) שם והתנן ומתקינין לו כהן אחר וכו'. לענין אם כהן אחר שמתקינין אם מושחין אותו בשמן המשחה. עי' רמב"ן בפי' החומש פ' אחרי שכ' שם שלא היו מושחין אותו. ועי' ס' אורח מישור ריש פ"ז הביא בזה כמדומה חולקים וכעת לא עיינתי:

ג) בגמ'. והאנן שבעה תנן וכו' לכאורה קשה מאי פריך נימא דעכ"פ בעי שבעה משום טומאת מת כמו דפריך לקמן (ו' ע"ב) נפרישהו מטומאת מת. והיינו כיון דע"כ צ"ל פרישה ניחוש ג"כ לטומאת מת א"כ כמו"כ כאן כיון דצריך פרישה ע"כ ששה מפרישין לי' עוד יום אחד משום טומאת מת. אך לפמ"ש שהתוס' ד"ה ריב"ב בסוף דטבול דבועל נדה אסור מה"ת לפרה. א"כ ניחא דמשום טומאת מת אכתי גבי פרה לא הי' צריך רק ששה כיון דטבול יום דמת כשר אבל לתי' קמא ק"ק ודוחק לומר דהש"ס אזיל למ"ד טומאה הותרה בצבור וקצת י"ל נהי דלקמן (ו' ע"ב) דפריך נפרישהו מטומאת מת ומשני טומאה הותרה בציבור דמשמע אבל אי טומאה דחוי' מפרישין זה דוקא התם כיון דעכ"פ צריך הפרשה שבעה ואגב נפרישהו שלא יבא אדם אצלו שמא ימות וכו' כמבואר שם. אבל למאי דס"ד הכא דלא בעי רק ששה ימים משום טומאת מת לא מצריכינן לי' להפריש עוד יום אחד כיון דעדיין לא נטמא ואף אם יטמא אין חששא כ"כ הואיל וטומאה עכ"פ דחוי' וק"ל:

ד) בתוס' ד"ה ריב"ב וכו' לכאורה קשה אמאי לא הקשה זה מיד אמתני' דפרה דתני התם מפרישין מביתו ולקמן (ו' ע"א) פריך מביתו למה מפרישין ומשני משום דריב"ב. וא"כ תקשה עכ"פ מביתו ל"ה צריך הפרשה רק ששה ימים כיון דטבול יום כשר בפרה. אך ז"א כיון דעכ"פ צריך הפרשה רק דיום אחד הי' מותרת אשתו לבוא אצלו ודאי אין סברא לחלק בין ימי הפרשה דששה ימים תהא אשתו אסורה לבא אצלו (ודאי אין סברא לחלק לילך אצלה) ויום ראשון צריך הפרשה רק יהא מותר לבא אצל אשתו או להיפוך לא חלקו חכמים אבל השתא הקשה שפיר דלא ניבעיא הפרשה כלל רק ששה וק"ל:

ה) דף ד' ע"א בתוס' ד"ה הזאה בסיני וכו' ותימא לי על דלקמן מפרש אחד שמא שלישי וכו' ומנ"ל דילמא סבר ר"מ דיליף ממילואים וצריך הזאה כל שבעה כמו מילואים וכו' וקצת קשה לי מנ"ל ר"י בר חנינא דהתם דקאי על ר"מ דילמא קאי על ר"ח בן אנטיגנוס שם דגומר גבי יוה"כ א"צ הזאה רק ג' וד' ופרה צריך הזאה כל כל ז' ואיהו ע"כ לא ממילואים גמר דא"כ יוה"כ ודאי צריך הזאה כל ז' וע"כ צריך טעם משום שמא שלישי וכו' וק"ל:

ו) דף ו' ע"ב בתוס' ד"ה סיפא איצטריך לי' כו' ונראה לתרץ וכו' עיין מהרש"א שהקשה דאכתי אמאי לא משני הכא דסיפא איירי למחנותם וכו' ע"ש ש' בודאי התוס' אף לתי' זה אסקו שפיר אבעיית דאם בועל נדה משתלח רק חוץ למחנה אחת א"כ ממילא כיון דלא הוי כנדה וא"כ משום דכל מה שאין מפורש בקרא לא מרבינן לה כנדה וא"כ ממילא טבילתו ביום. רק דהי' קשה להו אמאי דקאמר הש"ס התם תחילה אי לטומאה בהדיא כתב וכו' ואמאי לא פריך בלא"ה ת"ל כיון דלטבילה שוה לטמא מת כמו"כ לענין שילוח א"ו דהש"ס שם אזיל למ"ד כאן דבועל נדה כנדה לענין טבילה א"כ הק' שפיר א"כ אמאי לא משני סיפא איצטריך וכו' וע"ז תירצו שפיר דזה שינויא דחיקא וכאן לא מצי לתרץ כי התם דהרי קיימינן הכא למ"ד בלילה טבילת בועל נדה א"כ ממילא לענין מחנות הוי ג"כ כמו נדה דוקא התם קאמר תחילה אי לטומאתן ותימא ע"כ דהוי כמו נדה דטביל בלילה בהדיא כתיב בי' וכו' ואי לטבילתן וכמ"ד כאן טבילתו ביום א"כ ממילא ה"ה מחנות א"כ הדר צריך לתרץ הא כדאיתא וכו' וק"ל. וכן מיושב קו' שני' של מהרש"א דשם לא מצי לתרץ לטבילה וק"ל. וכל עיקר מה שפירש בין תירוץ ראשון לב' היינו דלא תימא ראשון דחיקא להו לומר דהא דפריך התם טומאתן בהדיא וכו' דה"ה דהוי מצי למיפרך וכו' ולתי' השני ניחא להו בהא וניחא וק"ל:

ז) תוס' ד"ה אמר רב תחליפא וכו' ול"נ התם. מיירי לענין פסח וכו'. לכאורה צ"ע לפימש"כ התוס' לקמן (ז'.) ד"ה כיון דיחיד וכו' דכל זה אינו רק מדרבנן דמה"ת אין חילוק בין יחיד לציבור רק בקביעות זמן תליא א"כ היכי קאמר התם אביי טומאה דאידחי למאי דאידחי וכו'. ות"ל כיון דמה"ת היתר רק דרבנן [אסרו[ א"כ מה"ת נימא דמדרבנן יעשו פ"ש אכן זה י"ל. די"ל באמת העמידו חכמים דבריהם במקום כרת. וכמו דמצינו בכמה דוכתי. אך עכ"פ קשה על רבא שם דאמר איפכא מסתברא טומאה הואיל ואידחי אידחי לכל. ואמאי הא מה"ת לא אידחי רק היתר וא"כ מדרבנן נקיל ונאמר דיעשה פסח ראשון בטומאה וצ"ע. אח"ז ראיתי שהרגיש בזה בתשו' שאג"א סי' ל"ח ע"ש. ולכאורה נ"ל קצת. חדא די"ל הך גופא דנימא דנדחה רק אצל טומאת מת. אם היו טמאי מתים ונעשו זבין. זה אינו רק מדרבנן א"כ קאמר שפיר כיון דמדרבנן דחוי' היא הואיל ואידחי אידחי ודוחק וק"ל:

עוד י"ל עפ"י מש"כ לעיל דאף אביי י"ל דסבר דחוי' היא מדרבנן. רק דסבר כיון דעכ"פ מדרבנן דחוי' העמידו דבריהם וכו' כנ"ל. א"כ י"ל ה"ק לי' רבא יותר מסתבר לומר לענין דחוי' הואיל ואידחי אידחי וא"כ עכ"פ אין לך לומר דגזרו טפי דהא ודאי דרבא מודה לענין מצורע. שם דאמרי' הואיל והותר וכו'. רק דקאמר דהי' מסתבר יותר אי הי' דחוי' וק"ל. ואף דק"ק לפי"ז. דילמא רבא אליבא דאביי קאמר ומנ"ל דרבא סובר דחוי' היא. ומא