פתח הבית חלק ב לו

שלא לצאת ולכ"ע לא יצא ע"ש וא"כ יראה מלשונו דהרא"ה ורי"ו מחולקים מקצה אל קצה ועי' ב"י או"ח (ס"ס תקפ"ט) שכ' בשם אוהל מועד בשם הרא"ה שסובר דאף אם מתכוין בפי' שלא לצאת אפ"ה יצא וכ' הב"י דאין הלכה כן דהרי הביא הר"ן בשם הר"ש כאן להוכיח מהא דנקיט חמרא וסבור דשיכרא דלא יצא ע"כ משום דנתכוין שלא לצאת ע"ש א"כ משמע עכ"פ דהרא"ה סבור דנתכוין שלא לצאת ג"כ יצא וסבור שהוא חמץ גרע להיפוך מרי"ו כנ"ל וק"ל:

ועי' יום תרועה שהקשה על הב"י אמאי לא הקשה על הרא"ה דידי' אדידי' וכו' ע"ש. ולהנ"ל ניחא דזה גרע לדעת הרא"ה וק"ל:

ועי' טורי אבן שהקשה על הר"ן שכ' ליישב הך דכסא דחמרא ונמצא שיכרא כו' ות"ל כיון שכבר כ' בשם הרא"ה דאם סבר שהוא חמץ לכ"ע לא יצא וכו' א"כ לא קשה כלל משם דהרי סבור שהוא חמרא ע"ש וי"ל וראיתי בטורי אבן שם שכ' וראיתי בר"ן בשם רא"ה דאף אם מתכוין בפי' שלא לצאת ג"כ יצא ולא ראיתי בר"ן כן רק הב"י הביאו בשם אוהל מועד בשם הרא"ה באו"ח ס"ס תקפ"ט ע"ש:

קנב) שם בתוס' ד"ה אמר רבא וכו' לכאורה אין כונת תוס' להביא תנא שסובר דמצות אין צריכות כונה וכו' דהרי בלא"ה איכא תנא לקמן ר"י דמתן דם דסבר דא"צ כונה דהרי אפי' לעבור לא בעי כונה עי' תוס' לקמן ע"ב ד"ה דילמא וכו' וגם לא לאשכוחי תנא דסבר צריכות כונה דהרי ר' יוסי דלקמן דאמר עד שיתכוין שומע ומשמיע משמע דסבר צ"כ וזה תלי' בשני הפירושים שהביא הר"ן בסוף הסוגיא דיש מי שסובר דאף לר' זירא מצות א"צ כונה רק כונת משמיע להשמיע בעינן ועי' תוס' לקמן ע"ב ד"ה דלא נתכוין וכו' אך יראה דתוס' לא נחתו לומר דלא תיהוי פלוגתא דתנאי בהכי דהרי בלא"ה איכא פלוגתא דתנאי כנ"ל רק מפרשים לפרש הסוגיא אם הנך תנאי דפסחים פליגי ג"כ בהכי או לא:

אך עדיין קשה מה שכ' תוס' והשתא מה שהוצרך רבא וכו' ואמאי לא קשה להו אמאי לא דייק רבא מר' יהושע דמתן דם דע"כ סבר אין צריך כונה והא עדיף טפי דהוי מתני' וקצת י"ל די"ל הא דר"י יש מקום לומר נהי דא"צ כונה מן התורה ומש"ה עובר על בל תוסיף לר"י מ"מ אפשר דרבנן גזרו דליבעי כונה שלא יהא כמצות אנשים מלומדה ומש"ה דייק רק מהא דאבוה דשמואל וק"ל:

קנג) בא"ד ולא פריך מר"י וכו' לכאורה אמאי לא פריך מהך דר"י בסוף הסוגיא דאמר עד שיתכוין שומע ומשמיע ולדעת הרבה ראשונים היינו דצריך כונה עי' בר"ן הנ"ל א"כ מוכח דסבר צריך כונה אך אפשר כיון דהש"ס מסיק הך ברייתא לסוף אפשר דרבא לא ידע לה ואין להאריך:

מה שהקשה הטורי אבן איך ס"ד דתוס' להוכיח מר"י דפסחים דכבר צריך כונה הרי בסוכה (מ"ב.) פריך הש"ס שם לר"י דאמר שהוציא ברשות והא מדאגבי' נפיק בי' וכתבו תוס' דע"כ זה למ"ד מצות א"צ כונה וכו' וא"כ חזינן דר"י מצי סבר עכ"פ א"צ כונה וכן קשה מהא דר"י דעד שיתכוין שומע ומשמיע כנ"ל עי' ב"ח או"ח (סי' תע"ה) סעיף ז' שהרגיש בזה ע"ש:

קנד) שם בגמ' מהו דתימא התם אכול מצה וכו' עי' פי' ז"ל שהקשה מדוע צריך לשני טעמים דבחדא סגי או דס"ד מצה דוקא הואיל באכילה תלי משא"כ שאר כל המצות או דס"ד שאר כל מצות א"צ כונה רק שופר שאני משום דכתיב זכרון תרועה ע"ש ויראה דבהא לחוד דמצה שאני לא סגי דא"כ מדוע נקט רבא דוקא תוקע לשיר ולא סתם ש"מ מצות צריכות כונה רק אידך קשה וק"ל:

קנה) ע"ב ברש"י ד"ה קא משמע לן וכו' דאע"ג דמתעסק יצא וכו' וזה תימה דהרי תנן לקמן המתעסק והשומע ממנו לא יצא ועי' פי"ז ושאר מפרשים. וקצת הי' מקום ליישב די"ל עפ"י מה שכ' לעיל די"ל מצות צריכות כונה מדרבנן. וא"כ י"ל קצת דסבר רש"י ודאי מן התורה אין לחלק בין (מתעסק לשאר חסרון כונה רק דרבנן פסלו למתעסק לכך קאמר ס"ד זכרון תרועה וכו' וא"כ פסול מדאורייתא והאי מתעסק בעלמא דמן התורה אין חילוק וקמ"ל דמן התורה באמת מתעסק יצא רק מדרבנן ובדידהו יש לחלק שפיר בין מתעסק למתעסק ומה שדחקו לרש"י לזה י"ל מלשון דקאמר ס"ד זכרון תרועה וכו' והאי מתעסק בעלמא וכו' וכיון דתנן לקמן בהדיא מתעסק פסול וא"כ כיון דס"ד לומר דלשיר הוי מתעסק א"כ מדוע צ"ל הטעם כאן ואם לפרש מתני' דלקמן אכ"מ לכך פי' דהא בהא תלי' וק"ל:

קנו) שם בגמ' איתבי' הי' קורא בתורה וכו' הקו' מפורסמת לדעת רב האי גאון שהביא הרב רבינו יונה פ"ק דברכות בסוגיא דחמרא ושיכרא שכ' דמצוה התלוי' רק בדיבור ולא במעשה לכ"ע צריך כונה א"כ מה פריך הש"ס כאן עי' פי' ז"ל ויום תרועה והנכון לכאורה כמו שתי' הפיז"ל דבאמת ר"ה פוסק כר"ז וסובר דר"ז לא פליג אאבוה דשמואל כמו שהוא כן לדעת הרמב"ם רק לא מטעמי' דלדעת הרמב"ם הטעם משום מצה שאני דאכול אמר רחמנא וכו' והוא סובר החילוק בין דיבור למעשה ותקיעת שופר י"ל דחשיב מעשה רק לגבי תוקע ולא לגבי שומע וא"כ לא פליג גם על רבא רק החילוק בין תוקע לשומע ועי' יום תרועה שתי' בענין אחר ע"ש ולדידי' אף לדעת ר"ה יוצא השומע בשופר ע"ש:

וקצת נראה ליישב מה דקשה לכאורה מדוע פריך הש"ס תחילה ממתני' דברכות ואח"כ ממתני' דידן אם נאמר דודאי מרבא משמע שסובר דאף השומע יצא מדסתם וא"כ ממתני' דידן לא מוכח רק דהשומע לא יצא אבל העושה מעשה י"ל דיצא ולא קשה על רבא רק מן השומע אבל ממתני' דברכות מוכח אף העושה מעשה לא יצא היינו הקורא והיינו אם נאמר דלא כדעת ר"ה אלא אף דיבור מיקרי מעשה וק"ל:

קנז) שם ת"ש הי' עובר אחורי ביהכ"נ וכו' לכאורה קשה לפי מה שכ' המג"א או"ח (סי' ס' סק"ו) בשם הרדב"ז דמצוה דרבנן לכ"ע א"צ כונה א"כ קשה ממגילה אך י"ל בכמה גוני או משום דמגילה דברי קבלה כדברי תורה או אפשר הרדב"ז לא כתב כן רק דמספקא לי' הלכה כמאן לכך הכריע להקל בדרבנן ועי' ב"ח (סי' תע"ה) ועוד חזון למועד בזה אי"ה:

קנח) בתוס' ד"ה אבל וכו' עי' תשובת מהריב"ל (ח"ב סי' פ"ה) שהביאו היום תרועה שפי' ב' פירושים או דקו' תוס' הוא דנהי דהוי מקשה שפיר מ"מ למה דחק דוקא בתוקע לשיר או דסברי כדעת הר"ן שכ' די"ל אף אם מצות א"צ כונה מ"מ בעינן כונת משמיע להשמיע עכ"פ וא"כ לא פריך הש"ס כלל ע"ש ועי' מ"ש לעיל ע"א בתוס' ד"ה זאת אומרת שכ' דמשמע כפי' הב' ומה שכ' הטורי אבן לדחות זה דא"כ הוי סברות הפוכות יש לדחות ואין להאריך גם מ"ש היום תרועה דלכל פי' מהריב"ל לעולם יש ט"ס בתוס' ע"ש לכאורה הלא גם הוא פי' כפי' ראשון ואין להאריך:

קנט) בד"ה ומנא תימרא וכו' תימא וכו' עי' מהרש"א דדברי תוס' תמוהין דהרי משני הש"ס לקמן אנן לרב שמן וכו' ע"ש וקצת נראה דכונתם דודאי לשון מנא תימרא משמע דמוכח מן ודאי והא דקאמר הש"ס לקמן אנן הכי קאמרינן וכו' י"ל הדר בי' ממאי דקאמר מנא תימרא וגם לשון הש"ס דפריך ממאי וכו' לא הי' צריך הש"ס לפרש כלל דילמא קסבר וכו' רק מאי אולמי' וכו' לכך פי' תוס' דתחילה הוי סבר דשם ודאי אין סברא לעבור שלא בזמנו לכך מוכח שפיר והש"ס פריך ממאי דילמא סבר ר"י גם שם עובר אף שלא בזמנו ומסיק הש"ס באמת אנן הכי קאמרינן לא מנא תימרא ועי' פ"י ז"ל שדרך קצת באופן זה אבל על ענין אחר ע"ש:

קס) בא"ד וי"ל דלא שייך ב"ת וכו' הנה מלשון תוס' כאן מה שכ' בסוף ומיהו תימה וכו' יראה דמדמי