פתח הבית חלק ב לה

לענין מעילה כן א"כ ניחא ששגג בלאו וידע שהוא אסור וכעת לא עיינתי בזה אם גם במעילה הדין כן וכשאזכה אדע:

ובכתבי הגא"א ז"ל יישב דעת הכלבו להצילו מקו' הפר"ח הנ"ל בדרך נאות ע"ש:

גם אמרתי ליישב די"ל ודאי לפי חד טעם דצריך לומר נהי דמצות ליהנות ניתנו ס"ס אמאי לא יצא הרי כבר עבר והרשב"א בחי' ליבמות (קג) דהוי כמו לכתחילה דנימא דלא יצא ולא עבר ע"ש. אך עוד תי' המפרשים משום מצוה הבאה בעבירה ומעתה י"ל כיון דאין מעילה בקול והוי רק איסור דרבנן לא הוי מצוה הבאה בעבירה רק אם הי' מצות ליהנות ניתנו דאז הי' עבירה דאורייתא מחמת הנאת המצוה לא יצא בדיעבד ומה שכ' הכלבו גבי מודר דהוא עצמו אסור לתקוע היינו לכתחילה וכעין זה תי' הגא"א ז"ל עפ"י תי' הרשב"א הנ"ל ע"ש:

גם י"ל דהכלבו איירי אפילו דיעבד ושאני מודר הנאה משופר די"ל כיון דאין בו הנאה אחרת רק תקיעה הוי כאילו אמר בפירוש תקיעת שופר עלי והבן ועי' בתוס' ד"ה המודר וכו' וק"ל:

ובדרך היותר נאות י"ל קו' תוס' הנ"ל די"ל התוקע הי' מזיד והשומע שוגג ובמעילה יש שליח לדבר עבירה וא"כ ניחא והבן:

עי' רמב"ם (פ"א מה' שופר) שכ' אין מעילה בקול ואם תאמר הרי נהנה מצות לאו ליהנות ניתנו וכו' עי' לח"מ ועי' יום תרועה שהקשה כאן מה קאמר הש"ס עולה דמעל וכו' ת"ל הרי אין מעילה בקול ותי' כיון שנטל השופר לתקוע בו הוי מעילה והביא ראי' מקטורת שנטלו להריח דמעל אף דאין בריח מעילה וכו' ע"ש ודבריו לכאורה צריכים עיון דהרי בריח טעמא אחרינא איכא לפי שאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו לכך אם נטלו קודם שנעשה מצותו שפיר מועלין עי' היטב בפסחים שם משא"כ בקול דהטעם דאין בו ממש כמבואר שם מה לי אם נטלו או לא וק"ל ובחי' לה' מעילה כתבתי והארכתי בזה אכן י"ל תי' אחר דעכ"פ אם נהנה במה שנעשה המצוה זה הוא הנאה ממש והוי שפיר מעילה ובזה מיושב לשון הרמב"ם שכ' שפיר דאין מעילה בקול ולא הוי עבירה וא"ת הרי נהנה מכח מצוה ובזה לא שייך אין מעילה בקול לזה אמר מצות לאו וכו' וק"ל:

ומיושב ג"כ מה שהקשה היום תרועה ת"ל מה פריך אימת מעל וכו' דילמא תקע אח"כ כשיעור ומעל בתחילה ולהנ"ל כ"ז שאין יוצא ידי המצוה לא מעל וק"ל ועי' שעה"מ שם:

ולדעת הכלבו הנ"ל א"כ שפיר קשה קו' יום תרועה דבתקיעה כל שהוא מעל אך לפימ"ש לעיל ליישב קו' תוס' די"ל התוקע הי' מזיד והשומע שוגג א"כ ניחא דאין מעילה במזיד והבן:

שם הדר אמר רבא יצא וכו' עי' טורי אבן בחי' אבני שוהם שכ' דלמסקנא אף לכתחילה שרי כיון דמצות לאו ליהנות וכו' רק בשופר של ע"ז אז ודאי לכתחילה אסור ועי' באו"ח (סי' תקפ"ו) ע"ש וכתב דלפ"ז דוקא אם תקע בשוגג אבל במזיד לא יצא משום דהוי דיחוי וכמו במנחות (ע"ב) לענין קרבנות דאמר שם אם לא יקרב לכתחילה אף בדיעבד לא מרצי משום דהוי דיחוי א"כ למ"ד יש דיחוי אצל מצות כמו כן זה ע"ש ועדיין צ"ע בזה וכעת לא עיינתי:

גם עי' באבני מילואים שם הביא לשון בעה"מ שכ' במצות דרבנן ליהנות ניתנו והקשה שם מהא דעירוב דהוי ג"כ דרבנן ואפ"ה פליגי שם במערבין בבית הקברות ע"ש גם הקשה מי"ט שני וכבר מבואר כ"ז בתשובת שער אפרים ע"ש ובשעה"מ ובחי' למס' סוכה הארכנו:

גם פילפל שה דקשה על לשון הר"ן פ"ז דחולין שכ' שם גבי ריחא מילתא די"ל דבר שאין מתכוין באיסורי הנאה אף דהוי פסיק רישא שרי א"כ קשה מכאן דמעיין ומי חטאת בימות החמה וכו' ע"ש ולכאורה באן גרע מפסיק רישי' דהוי עושה מעשה ממש ועי' פ"י ז"ל פסחים בסוגיא דאפשר ולא מכוין ע"ש:

ולענין אמאי שייך כלל מעילה בשופר ואמאי תצא לחולין הא הוי קדושת הגוף עי' מעילה (י"ב.) בתוס' ד"ה חלב וכו' ובבכורות (צ"ו.) בתוס' ד"ה התולש וכו' ע"ש:

קמט) בד"ה המודר וכו' מה דצריך להבין אם סוכה הוי הנאה בלא ישיבה א"כ ת"ל אף באומר הנאת סוכה עלי אמאי שרי הרי דומה למעיין בימות החמה גם קשה מהא דבכל מערבין למ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה שרי לערב באיסור הנאה משום מצות לאו ליהנות ניתנו ות"ל הרי כיון שעירב לדבר מצוה שרי לילך אף לדבר הרשות ועי' דרישה באו"ח (סי' שכ"ו) ועי' שעה"מ ה' שופר וה' סוכה שביאר חילוקים רבים אם ההנאה באה מיד או אח"כ גם אם באה ממילא או לא ע"ש:

לפי דברי הכלבו דהתוקע לא יצא י"ל גם השומע ממנו לא יצא כדין כל שאינו מחויב וכו' ועוד חזון למועד בזה אי"ה:

קנ) שם בגמ' כפאו ואכל מצה וכו' והתניא עתים חלים וכו' והנה הפי' הפשוט הוא כיון דאז הי' פטור א"כ אין יוצא כשנתפקח אח"כ בלילה ועי' בטור או"ח (סי' תע"ה) שם הביא לשון הרמב"ם שכ' אכל בעת חליו לא יצא וכ' עליו איני יודע אם סבר מצות צריכות כונה או אין צריכות כונה ואפ"ה כה"ג לא יצא ע"ש ולכאורה קשה הלשון דהרי באכל בעת חליו מבואר כאן דלכ"ע לא יצא ואם משום שנסתפק בעלמא אם מצות צריכות כונה או א"צ כונה א"כ לא הי' לו לתלות במה שכ' הרמב"ם מי שאכל בעת חליו דבזה אין נ"מ כלל וקצת הי' מקום לומר לפי מה שקצת סוברים דאף מי שאין מחויב עתה רק יבא לידי חיוב יכול להוציא אחרים כיון שיבא לכלל חיוב עי' מג"א סי' רס"ז וא"כ כאן לכאורה הא דאמרינן הואיל והי' פטור מכל המצות לא יצא היינו ג"כ משום כל שאינו מחויב בדבר וכו' וא"כ כאן ג"כ כיון שיבא לכלל חיוב יכול להוציא אחרים א"כ כמו כן יהא יכול להוציא עצמו לאחר שיחזור לחלומו והבן זה אך המג"א שם דחה זה דהרי קטן אין מוציא לאביו ע"ש:

אך עדיין לפי מ"ש תוס' במגילה (י"ט:

) ד"ה ורבי יהודה וכו' דמש"ה סומא יכול להוציא באגדתא בלילי פסחים משום דסברי מצה בזמן הזה דרבנן והרי סומא פטור לגמרי ותי' שאני סומא כיון שהי' בכלל חיוב ע"ש א"כ כאן נימא זה הי' בכלל חיוב אך י"ל שם איירי דוקא במצות דרבנן כמבואר שם אבל כאן בדאו' לא וק"ל אך לפ"ז א"כ נ"מ טובא בין או הטעם משום מצות צריכות כונה או אם הטעם משום שהי' פטור וכו' דאי משום מצות צריכות כונה אף בדרבנן צר לחזור ולעשות אם נאמר דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן וק"ל:

אולם לדינא נראה דזה לא דמי כלל לכל שאין מחויב בדבר וכו' אלא דכיון שהי' אז פטור לא מהני זה כלל לאחר שנתרפא ועדיין צ"ע בזה ועי' מג"א (סי' תרצ"ו) ע"ש:

קנא) שם אלא שכפאוהו פרסיים וכו' עי' יום תרועה שפילפל אמאי לא קאמר כפאוהו ישראל וכו' ותי' דכה"ג לא גרע מתלוי' וזבין וכו' כיון דמצוה לשמוע דברי חכמים ע"ש. אך לכאורה ס"ס לדעת הפוסקים דבעי שיאמר רוצה אני א"כ ס"ס נ"מ אם לא אמר רוצה אני. אך י"ל לדעת הסוברים דאם נתכוין בפירוש שלא לצאת ודאי לא מהני אף למ"ד מצות א"צ כונה [ולקמן נזכיר מזה אי"ה] א"כ י"ל ממ"נ אם אמר רוצה אני ודאי פשיטא בישראל ואם לא אמר רוצה אני הוי כמתכוין להיפוך שלא לצאת ואין לה אריך וק"ל:

עי' ר"ן שהביא בשם הרא"ה שסובר דוקא ידע שהוא מצה אבל אם סבור שהוא חמץ ודאי לא יצא ע"ש. ועי' ב"י או"ח (סי' תע"ה) שם כ' בשם רבינו ירוחם דוקא סבור שהיא חמץ אבל אם ידע שהוא מצה ואפ"ה לא רצה לאכול הוי מתכוין