פתח הבית חלק ב כה

על דיינין שחהי' עדות מסור להן ס"ס הרי יראה ודאי לכאורה דקרובין פסולין לדון וא"כ ס"ם איך קאמר למשה ואהרן לכם וצ"ל לחכמים אין הכונה לכם ממש רק לכם היינו מומחין כמבואר לקמן ריש פ"ג אבל לעולם קרובין פסולין וא"כ צ"ל דפליגי על ר"ש בהא דר"ש דסובר דקאי על עדות סובר ממש משה ואהרן אבל רבנן סוברים דקאי רק לומר אנשים כמוכם מומחין וק"ל:

ודע עוד דלר"ש דסובר דקאי על עדים ואפ"ה פסל עבד משום דדריש כמותכם וכו דהיינו מיוחסין כמ"ש תוס' א"כ קשה מ"ש לרבנן דדרשי כמותכם מומחין ולר"ש מיוחסין אך ז"א דממילא אי קאי על עדים אין סברא לומר דבעי עדים מומחין אבל עכ"פ מיוחסין בעי משא"כ לרבנן דקאי על דיינים שפיר י"ל דבעי כמותכם מומחין. ומעתה בין תבין דר"ש ורבנן פליגי בתרתי דר"ש סבר דקאי על עדים וסובר מלכם תרתי שמעינן חדא דקרובין כשירין דקאי עליהם ממש וגם בעי מיוחסין ורבנן סברי דקאי על דיינין ואפ"ה דיינין קרובין פסולין לפי מה שכ' לעיל דכן נראה וקרא לא קאי דוקא על משה ואהרן רק בעי לאורויי לן דבעי מיוחסין וק"ל:

ועי' טו"א שהקשה לר"ש וכי ל"ל דקידוש החודש בשלשה כיון דלדידי' קרא אתי לעדים ע"ש מה שתי' די"ל באמת הפי' בסוגיא דאף ר"ש סובר דקאי על דיינין רק דסובר דקאי על משה ואהרן ממש וכיון דדיינין כשירין בקרובין ממילא גם עדים ע"ש וזה דוחק דא"כ כיון דקרא קאי על דיינין א"כ מנ"ל דבעדים עבד פסול ואי דדריש גבי דיינין דבעי מומחין א"כ גבי עדים נמי ליבעי מומחין ואי משום דאין סברא כנ"ל זה דוחק לפי מאי דקיימינן השתא דהרי עיקר קרא לא כתיב רק גבי דיינין ומנ"ל בעדות להמציא דבעי מיוחסין וק"ל:

אכן קצת י"ל בלא"ה לפי מה שכ' תוס' לקמן (כ"ה:

) ד"ה עד דאיכא אהרן וכו' דלמ"ד דיני ממונות בשלשה מומחין מן התורה א"כ לא צריך קרא לקידוש החודש דבעי שלשה מומחין וקרא אתי לעדים וא"כ ניחא די"ל ר"ש סבר הכי אך מה דקשה א"כ למ"ד מן התורה צריך שלשה מומחין ע"כ סבר כר"ש עי' רשב"א וטו"א לקמן שכ' תי' אחרים דהוי ס"ד לומר דקידוש החודש גרע מדיני ממונות ע"ש היטיב:

צד) שם בגמ' א"ל היכי תנית א"ל איפכא וכו' הדבר תמוה מאוד דא"כ כשאמר לו ר' יוסי ומעשה הי' לו לומר הרי ר"ש הביא מעשה ואם הבין מיד מדברין דהגירסא איפכא א"כ מאי אמר זימנין סגיאין הוי אמרי קמי' דרב וצע"ג עי' פיז"ל שהרגיש בזה. ואילולי דמסתפינא הייתי אומר דמאי דתני איפכא היינו המעשה ג"כ איפכא שהכהנים פסלו בנו וב"ד הכשירו א"כ כשאומר לו ר"י ומעשה הבין דגם הוא הי' גורס ר"ש פוסל רק דאפ"ה הקשה לו דהרי ס"ס ר"י הביא מעשה להתיר ולכך אמר הרי זימנין סגיאין וכו' אמר לו היכי תנית ואמר לו איפכא אמר לו מש"ה לא אמר לך כיון דאתה היית המחמיר לא חשש בדבר וצ"ע בכ"ז וק"ל:

צה) שם מתני' אלו הן הפסולין וכו' וברש"י ד"ה סוחרי שביעית וכו' ולפי שנחשדו כל אלו לעבור על ד"ת מחמת ממון וכו' לכאורה צ"ע מאוד דהרי אנן קיימ"ל כאביי ביע"ל קג"ם דא"צ להיות רשע דעד חמס ואף מומר אוכל נבלות להכעיס פסול לכל דבר וא"כ למה כתב רש"י שלא אליבא דהלכתא כרבא אכן זה יש ליישב קצת על פי מה שהאריך המ"ל פ"ד מלוה ולוה די"ל פסולי עדות דרבנן בעי דוקא רשע דחמס וכאשר כתב הב"י בחו"מ סי' ל"ד בשם גאונים ע"ש אות ד' ועי' גם בתשו' רי"ט חא"ע סי' מ"ג ואף שצידד שם לומר שזה דוקא אם. עבר עבירה דרבנן אבל אם עבר עבירה דאורייתא רק שפסולו דרבנן כמו רבית קציצה שטועה כה"ג לא בעי חמס ע"ש מ"מ עכ"פ משחק בקוביא ומפריחי יונים הוי לגמרי דרבנן. וא"כ ניחא דברי רש"י:

אך עדיין קשה לי דהרי שם בסנהדרין (כ"ז) קאמר שם דע"כ מתני' אתי כר"מ דאמר הוזם לדיני ממונות פסול לדיני נפשות דאל"כ איך תנן כל. עדות שאין אשה וכו' הרי מצינו ד"נ דאשה פסולה והן כשרין ע"ש היטיב. ולהנ"ל. קשה דס"ס תיקשי כיון דבעבירה דרבנן בעי חמס א"כ ס"ס אמאי פסולין לד"נ דהרי לר"י שם אמרינן דכשר לד"נ דמקל לחמור לא חשוד וא"כ קשה אף לר"מ. וע"כ צ"ל דעכ"פ בכה"ג שהוא רע לשמים ורע לבריות אף על חמור חשוד כמו דאמרינן שם מש"ה לרבא דסבר אף כר"מ א"כ קשה טובא מנ"ל לאביי דר"מ פליג על ר"י וסבר דלא בעי רשע דחמס דילמא אף ר"מ סובר דבעי רשע דחמס ואפ"ה הוזם בד"מ פסול לד"נ כיון דרע לשמים ולבריות כיון דע"כ צריך אתה לומר כן בעבירה דרבנן והבן זה וצ"ע:

וגם קשה טובא בלא"ה על רש"י שכ' כיון דנחשדו שמעידין שקר נחשדו נמי שמעידין מחמת ממון ושוחד ע"ש וקשה דהרי מוכח בסנהדרין שם דלרבא דבעי עידי חמס היינו דחשוד לדבר אחד אין חשוד לדבר אחר רק משום היכי דנוגע בממון ולא אמרינין ס"ס יהא פסול לד"נ לכ"ע משום דשמא לקח שוחד לזכות או לחייב וע"כ צ"ל דלא חשוד לעבור עבירה שאינה נוגעת בממון רק ר"מ סובר לרבא כיון דרע לשמים ולבריות שוב אין נאמן אף על החמור אבל לא משום חשש שוחד וא"כ קשה טובא על לשון רש"י גם על הש"ס גופי' קשה שם דדייק דע"כ מתני' אתי כר"מ מסיפא אמאי לא דייק מרישא גופי' דאמאי לא יהי' נאמנין על קה"ח וא"ל דרשע דחמס לעולם פסול לכל עדיות אף לחמור רק הא דפליגי ר"מ ור"י בהוזם לד"מ אי פסול לד"נ היינו דעד שקר לא מיקרי רשע דחמס רק שנחשד להעיד שקר אזי מחלקינן בין קל לחמור משא"כ ברשע דחמס אמרינן מחשש שוחד אף על חמור לא נאמן ועי' מ"ל שם פ"ד הנ"ל אך ז"א דהרי הש"ס שם הוכיח מהך מתני' דתני כל עדות שאין אשה כשירה וכו' ומאי הוכיח הרי ברשע דחמס אין חילוק וע"כ צ"ל דסבר הש"ס דאף ברשע דחמס לרבא נהי דרע לבריות מ"מ בעבירה חמורה לא נחשד א"כ קשה טובא כנ"ל אמאי לא דייק מרישא דאמאי לא יהיו נאמנין על קידוש החודש דבזה רע לשמים דמועדות תלוין ונהי שיש לחלק דאתם אפילו מזידין ואין כאן קילקול כל כך. אך לפ"ז א"צ רשע דחמס וצ"ע וק"ל. ועל הסוגיא שם י"ל קצת דמרישא לא הוי מצי להוכיח דהוי מצי לומר דאתי כר"ש דלעיל דסבר עבדים פסולין משום דבעי מיוחסין והעובר עבירה מ"מ לא הוי מיוחס ומש"ה פסול אבל מסיפא הוכיח שפיר אבל על רש"י קשה וצ"ע וק"ל ועי' ת"ח שם בסנהדרין ובתוס' שם בסוגיא ובחי' לה' ריבית הארכנו בזה ויישבנו שם היטיב די"ל מתני' איירי אף בעבירה דאורייתא ופסולי דאו' ואין להאריך פה. ועי' גם סמ"ע חו"מ סי' ל"ד יראה שסובר בעבירה דרבנן עכ"פ לאביי כיון שהוא רשע דחמס חשוד על כל דבר ע"ש:

צו) שם מהלך יום ולילה וכו' כבר כתבתי לעיל מה שיש לפלפל אם חייבים עכ"פ בחול להלך ע"ש:

פרק שני צז) דף כ"ב ע"ב בתוס' ד"ה וחד מי מהימן וכו' מלשון תוס' יראה דקו' היא מיד על קו' ראשונה על אחר שבא להעיד וכו' ולכאורה קשה מאי הוכיחו תוס' מהך דאב ובנו וכו' מנ"ל דאיירי שם בשבת ועי' לח"מ פ"ג מה' ק"פ ה"ג הקשה זה ושם כתב דיש ראי' מהך דארבעים זוג שעיכבן ר"ע דאיירי ע"כ בשבת וכן מהך דנראה בעליל דמחללין וכו' אבל מהך דאב ובנו מאי ראי' איכא ותי' דתוס' סברי דקאי מסתמא ארישא דנראה בעליל וארבעים זוג וכו' דאיירי בשבת כמו כן הך דאב ובנו וכו' ע"ש: