פתח הבית חלק ב יח

כתבי הגא"א ז"ל שהאריך בעומק שכלו הרבה ותוך הדברים פי' כונת תוס' דודאי לא מדייק הש"ס מאותן שנעבדו קודם אברהם דהנך בביטול בעלמא סגי דהוי עכו"ם של עכו"ם כמבואר שם רק הוכחת הש"ס מאותן שנטעו קודם אברהם ונעבדו אח"כ. ובאמת לשון ומ"מ דייק שכ' תוס' דחוק קצת דמשמע כאילו הקשה להם דמאי מדייק הש"ס הרי יש להם במה שזרע וז"א דא"כ ס"ס להני ביטול דהא הוי ע"ז של עכו"ם רק כונתם דאכתי קשה למסקנא אמאי נאסרו כלל הא שירות ליהני ביטול דהרי ס"ס נקרא ע"ז של עכו"ם לזה כ' דמ"מ אסור משום הנך אשירות שנטעו קודם אברהם ונעבדו אח"כ דמשעה שניתן הארץ לאברהם ניתן לו עם כל הנטיעות בתוכה וק"ל:

ואפשר הי' מקום לפרש עוד כונת התוס' דסבירא להו נהי דיש לו מה שזרע מ"מ כיון שגוף קרקע של ישראל מיקרי עכו"ם של ישראל לענין שאינו יכול לבטל מלבד שזה דוחק בלא"ה קשה דאכתי מה מוכיח הש"ס הא י"ל מאן מוכח כדמסיק הש"ס שם וק"ל ועי' היטיב בכתבי אאז"ל פילפל הרבה בזה ושם הביא בשם פרשת דרכים שפילפל ג"כ בזה וכעת לא עיינתי בפר"ד שם [אח"ז עיינתי בפר"ד וכתב שם הגי' בתוס' ומ"מ דחי ע"ש] והביא גם הגא"א ז"ל לשון תשובת שב יעקב שפילפל בענין זה הרבה. גם כתב שם השב יעקב ליישב קו' תוס' די"ל מ"מ הוי גזה"כ למעט קציר עכו"ם ע"ש:

ובדבר זה כונתי לדעת הגדול הלא הוא הגא"א ז"ל ליישב עפי"ז דעת הרמב"ם פ"ז מה' תרומות שפסק חדש בחוץ לארץ דאו' ואפ"ה פסק עומר אין בא אלא מן הארץ וזה לכאורה נגד מה דמשמע מש"ס ריש פ' כל קרבנות ציבור דתלי זה בזה דאם חדש בחו"ל דאו' ע"כ עומר בא אף מחו"ל ועי' לח"מ שם. ולהנ"ל י"ל שהוכיח כן מסוגיא זו דהש"ס פריך קצירכם ולא קציר עכו"ם וכו' וקשה קו' תוס' הלא יש להם במה שזרע וצ"ל כנ"ל דהוי גזה"כ דילמא קצירכם אתי למעט קציר עכו"ם שבחו"ל אבל שבארץ דירושה היא לנו לא ומנ"ל דהוי גזה"כ א"ו סבר הש"ס כאן דעומר אין בא כלל מחוץ לארץ א"נ ע"כ קרא ממעט בא"י וע"כ גזה"כ והבן. אך שדיתי בזה נרגא דהרי קצירכם אין מיותר כלל לדידן דקיימ"ל לא יאכל אחד איסור הנאה ואחד איסור אכילה משמע א"כ צריך לגופי' להתיר חדש בהנאה עי' היטיב בפסחים שם ושם הארכנו קצת ועי' ט"א כאן הרגיש קצת ע"ש:

מח) שם בגמ' מעיקרא לא אכיל וכו' הב"ח ביו"ד סי' רצ"ג הוכיח מכאן דחדש אין נוהג בשל עכו"ם דאל"כ אמאי לא פריך בלא הא דמעיקרא לא אכיל הכל טעמא מאי אמאי אכלו כלל בלא עומר א"ו דאינו נוהג בשל עכו"ם והש"ך בסי' הנ"ל דחה זה דהמ"ל שאכלו מן הישן או כמ"ד מושב לאחר ירושה וישיבה משמע. ולא נאסר עדיין חדש כלל. ועי' תשו' גאונים בתראי סי' א' שם כ' דהתי"ט דחה זה אבל מה שכתב עוד שם די"ל שהי' חמשה עשר קשה להבין וק"ל:

עוד כתב הש"ך שם בסי' הנ"ל דאדרבא מכאן מוכח דנוהג בשל עכו"ם דאל"כ מאי פריך קצירכם אמר רחמנא אמאי לא פריך בלא"ה הא שרי לאכול לגמרי ואמאי מעיקרא לא אכלו ע"ש. ועי' שב יעקב הנ"ל שדחה זה די"ל עכ"פ גם לס"ד הי' ידע די"ל מה שהביא שליש ביד עכו"ם ועכ"פ הי' סבר דלא קים להו וא"כ לענין אכילה אסור מספק ע"ש ונכון ודפח"ח:

מט) שם בתוס' ד"ה דאקריבו וכו' בסה"ד הביא לשון ירושלמי פ"ב דחלה ועי' ר"ש פ"א דחלה שם שפי' בכונת הירושלמי אפילו יבישה היינו מאשתקד אפ"ה אסור ולא התירו שנת אשתקד הואיל ולא הי' עדיין עומר לא ניתר ע"ש ולכאורה ל"ל הא אמאי לא פי' כפשוטו משנה זו מה שכבר נגמר והוי ס"ד דשרי משום דהוי של נכרים קמ"ג דלא משום דהוי ירושה מאבותינו כקו' תוס' לעיל הנ"ל וצ"ל לכאורה דסבר הר"ש דאף של עכו"ם אסור חדש וא"כ הי' קשה לו מה חילוק יש בין לחה ליבישה או קצירה וע"כ היינו מאשתקד וק"ל. אם לפ"ז א"כ הא דמשני ממה שתגרי עכו"ם מוכרין להם מה מהני זה כיון דנוהג אף בשל עכו"ם. ודוחק לומר דזה הוי סבר לסברא פשוטה דבא"י נוהג אף בשל עכו"ם אבל לא בחו"ל זה דוחק וק"ל. וצ"ל דסמיך רק על אידך תי' כר' ישמעאל דאין נוהג רק אחר ירושה וישיבה אף דצ"ע דא"כ ל"ל כלל ממה שתגרי עכו"ם מוכרין. אך עי' תשובת גאונים הנ"ל בתשובה מהתי"ט שנתן מקום לזה והביא כן בשם הראב"י דמש"ה אמר ממה שתגרי עכו"ם וכו' משום חשש גזל ע"ש ועי' תשו' גאונים הנ"ל:

הנה הב"ח הוכיח מלשון ירושלמי זה דחדש אין נוהג בשל עכו"ם והיינו דהוא פי' ממה שתגרי וכו' הוא תי' לעצמו וע"כ משום דחדש אינו נוהג בשל עכו"ם והא דקאמר בתחילה עד כדון אפילו יבישה וכו' היינו משום דא"י ירושה לנו מיקרי של ישראל ע"ש והתי"ט שם בתשו' הנ"ל הוכיח להיפוך מדקאמר אפילו יבישה וכו' מוכח דנוהג בשל עכו"ם דודאי יש להם במה שזרע והא דמשני ממה שהתגרים וכו' היינו עיקר התי' כר' ישמעאל ע"ש. ועי' גם בש"ך סי' רצ"ג שם כ' ג"כ ראי' מן הירושלמי דנוהג בשל עכו"ם. ועי' תשובת שב יעקב הנ"ל כ' ג"כ דמירושלמי משמע דאינו נוהג בשל עכו"ם והא דקאמר בתחילה אפילו יבישה וכו' היינו כנ"ל משום דירושה לנו מאבותינו וכו' וכ' שם דזה דוקא למ"ד אין קנין לנכרי בא"י וכו' ע"ש. ולדידי יראה דא"צ לזה דאף למ"ד יש קנין זה דוקא אם ישראל מוכר לו עתה בית או שדה אבל לא מה שהי' קודם ביאתנו לארץ שישב בה בתורת גזל ומה שזרע מגיע לו רק שיעור הוצאה כדין יורד לתוך שדה של חברו שלא ברשות וק"ל. ועי' פיז"ל בפסק חדש כ' ג"כ ראי' מירושלמי זה דאין נוהג בשל עכו"ם ע"ש. ועי' ש"ך סי' הנ"ל שהשיג על פי' הר"ש שסובר דאף מאשתקד נאסר ע"ש:

ולכאורה הי' נ"ל כונת הירושלמי דאף מתחילה הי' סבר דחדש אין נוהג בח"ל רק הי' סבור בארץ נוהג מיד ולאו דוקא אחר ירושה וישיבה וע"ז קמסתפק תחילה מה שנתגדל קודם ביאה אי חייב או לא ימסיק דחייב ואכלו ממה שמכרו תגרים מחוץ לארץ אי נמי אתי כר"י דסבר דלא נתחייב רק אחר ירושה וישיבה וק"ל. ואם הפי' כן אין הוכחה כלל לענין אי חדש נוהג בשל עכו"ם דלא איירי כלל בהכי וק"ל:

ולענין הביאור מה דאיתא בירושלמי מ"ע שבצידה אי הפי' היינו שנכתב אחר מתן תורה ולא שצריך שיהי' כתובה בצידה ממש דכן משמע מכל הש"ס עי' אחרונים ותשו' מים רבים ותשו' יד אלי' ע"ש:

נ) בד"ה ומהיכן וכו' עי' טו"א שהקשה ת"ל כיון דליכא עומר לא גרע מאין ביהמ"ק קיים והאיר המזרח מתיר א"ו דהש"ס קאי הכא למ"ד יום הנף כולו אסור ע"ש. וקצת הי' מקום אתי ליישב כונת תוס' עפימ"ש בתשו' שב יעקב (חי"ד סי' ס"א) ליישב קו' הש"ך ביו"ד סי' רצ"ג שהקש לדעת הסוברים חדש אינו נוהג בשל נכרים א"כ אמאי לא פריך בפשיטות אמאי לא אכלו מעיקרא כיון שהי' של נכרים. ותי' הש"י די"ל גם הבעיין ידע די"ל שלא הביא שליש ביד נכרי רק דהי' קשה לו דלא קים להו א"כ לענין אכילה ודאי אסור דשמא לא עייל שליש ע"ש. ומעתה לפי פי' זה כתבו תוס' שפיר כיון דרק מחמת ספק לא הי' יכולין להביא מיקרי שפיר כמו בזמן שהמקדש קיים דשמא לא עייל שליש וא"כ היו יכולין להביא ואין האיר המזרח מתיר וק"ל:

וקצת הי' מקום ליישב קו' תוס' כאן עפ"י מה דמשמע מלשון אחרונים דהך גופי' דאין חדש נוהג בשל עכו"ם ילפינן לה מדכתיב קצירכם ולא קציר עכו"ם כמו לענין חדש בחו"ל דמדמי הש"ס ריש פרק כל קרבנות ציבור הבאת