פתח הבית חלק ב יד

לא חשיב נמי חוץ מבל תאחר ע"ש וכ' ליישב די"ל ס"ס אי לא עברה בג' רגלים ס"ם עכ"פ אי לא הקריבה כל ימי חיי' עוברת עכ"פ על שני לאוין בל תאחר ולא יחל ע"ש. וכאן ראיתי שכ' הטו"א לסברא פשוטה אי אשה עוברת על שנה עכ"פ לא קשה מהך דקידושין כיון דהיא ג"כ עוברת עכ"פ אחר שנה ע"ש. עכ"פ פשיטא לי' דאף אי מתה ולא הביאה אפ"ה לא עברה כלל אי לאו משום שנה וצ"ע בזה:

גם ראיתי לבאר קצת דלכאורה אם לא הי' כתיב קרא דב"ת שלש רגלים הוי ס"ד דב"ת היינו אם מת ולא הביא א"כ קרא לחומרא אתי דצריך להביא אחר ג' רגלים עכ"פ אם מת תוך ג"ר מנ"ל דלא עבר וי"ל די"ל דאי לאו קרא הוי אמרינן מיד צריך להביא וצ"ע בכ"ז וק"ל:

גם בהא דבעי אי יורש איתא בב"ת יש ג"כ לספק אי עכ"פ מת ולא הביא. אך זה י"ל דעכ"פ כתיב מעמך ויתר הדברים כ' בחי' לחגיגה:

כד) דף ז' ע"א בעל מום מי מצי אכיל וכו' צ"ע דהרי החשש נפל הוי רק דרבנן ומן התורה יכול לאכלו מיד רק הקרבה דוקא ביום השמיני וא"כ מה פריך הש"ס כיון דמן התורה יכול לאכלו בעל מום א"כ ודאי מנינן משעה שנולד וצ"ע. וכעת ראיתי בט"א שהרגיש בזה ומכח זה צידד דבעל מום דצריך לאכול תוך שנתו הוי דרבנן דבתם איירי קרא ע"ש ולא משמע כן בפוסקים:

ובגוף הדין דענין בכור דהרמב"ם וכן בטוש"ע יו"ד סי' ש"י הביאו הך דצריך לאכלו תוך שנתו ולא ביארו כלל דבג' רגלים עובר ומה גם לדידן לא משכחת שנה בלא רגלים דפסקינן כאחרים וכרבנן דרבי ונהי דלדעת הטור י"ל דפסק כדעת הרא"ש כפי שהביא בקיצור פסקי הרא"ש דהלכה כר"ש דבעי כסדרן א"כ שפיר משכחת שנה בלא רגלים מ"מ לדעת הרמב"ם קשה וגם להטור קשה דעכ"פ הי' לו לבאר דרגלים בלא שנה אי הי' כסדרן אסור לשהות וגם אמאי לא ביארו דעבר בעשה ברגל אחד ועי' פיז"ל שהביא תשובת ח"צ סי' י"ב שתי' דשנה דגבי בכור היינו בכור ביד כהן שאינו עובר בב"ת ולא בעשה דבאת וכו' ע"ש. ולדבריו צ"ל דלית הלכתא כהך ברייתא דתני א' בכור וא' שאר. קדשים אלא דקרא לא איירי רק בבכור וק"ל. ואכתי צריך לבאר עכ"פ מדוע לא ביארו הפוסקים גבי בכור דעכ"פ אם לא מסרו לכהן עובר בב"ת ובעשה בלא שנה וק"ל. ומה שהקשה הפיז"ל לדעת הח"צ א"כ מאי פריך הש"ס מאן תנא דפליג אר"ש ופירש"י דע"כ ת"ק דלא חשיב שנה בלא רגלים ע"כ פליג וסובר דלא משכח לה ומנ"ל דפליג דילמא סובר נהי דמשכח לה מ"מ אין עובר בשנה בלא רגלים וקרא מוקי לה לבכור ביד כהן ע"ש. וזה י"ל דיש לומר ודאי אי משום שנה בלא רגלים ודאי ילפינן שפיר מקרא דעובר דס"ס הקפידה תורה שלא לשהות שנה רק לדידן דקיימ"ל כאחרים ולא משכח לה מוקמינן קרא שפיר לבכור ביד כהן וק"ל. ולכל התי' הקשו המפרשים עכ"פ לדעת תוס' משכחת לה בחלה וא"כ ניחא מה דמשכחת שנה בלא רגלים. אך עדיין קשה על הפוסקים הי' להו לבאר זה. ובט"א צידד לומר דבקדשי ב"ה לא הקפידה תורה על שנה ע"ש. וצ"ע בכ"ז הרבה כי הרמב"ם והש"ע קיצרו בזה. ועי' בה"ז סוף מס' ערכין הביא שם חידושים על הרמב"ם והרגיש שם בזה וכ' ג"כ דיראה דרמב"ם סובר דבכור אין עובר רק בשנה ע"ש. ועי' במרכבת המשנה פ"א מה' בכור פילפל בזה:

כה) ע"ב לרבא ליתני ששה לרנב"י חמשה וכו' לכאורה קשה הא לרנב"י נמי קשה ליתני ששה עשר בניסן נהי דליכא ר"ה טפי כיון דאינו בחודש בפני עצמו מ"מ התנא אמאי לא חשיב לה כמו דחשיב דהוי ג"כ בניסן ואינו ר"ה בפני עצמו לרנב"י וראיתי בט"א שהרגיש בזה ע"ש:

עי' פיז"ל שהקשה מה פריך הש"ס ליתני ששה בסיון הרי אם הביא קודם שתי הלחם כשר וא"כ לא פסיקא לי' כדמשני לעיל גבי לתרומת שקלים ע"ש. וקצת נ"ל דכיון דהוא ר"ה בפ"ט והי' חמשה ר"ה והי' לו לחשבו משא"כ לעיל גבי שקלים וק"ל:

כו) שם והרי רגלים וכו' מדברי רש"י כאן ראה שסובר דברגל שלישי עובר מיד בתחילת הלילה עי' היטב. ועי' רשב"א בחידושיו ע"ש:

כז) דף ח' ע"ב בתוס' ד"ה שהחודש מתכסה וכו' בדרוש אמרנו ליישב מסורה זכרון תרועה. אין זכרון לראשונים. אין זכרון לחכם עם הכסיל היינו אנו מזכירין מוסף ר"ה היינו זכרון תרועה ואמאי לא מזכירין מוספי ר"ח שהוא קודם בתורה והשיב אין זכרון לחכם וגו' היינו דר"ח הביאו כפרה עלי ואין להאריך:

כח) בד"ה בעשרה בתשרי וכו' עי' מהרש"א ופיז"ל. הנה העיקר דקו' הש"ס היא רק לרבא דלרנב"י ג"כ הרי לא חשיב רק מה שיש לו חודש בפני עצמו. ומ"ש תוס' לעיל ע"א ד"ה והרי יובלות תימא מאי ס"ד וכו' היינו ג"כ לרבא כיון דלעיל אזיל לרבא ולרנב"י וא"כ עכ"פ קשה מאי ס"ד אליבא דרבא וק"ל:

כט) שם בגמ' ר' ישמעאל בנו של ריב"ב היא וכו' הרבה צריך לחקור לרבנן דפליגי אריב"ב אי נימא לענין חרישה וזריעה ג"כ מתחיל מיה"כ או נימא רק לענין עבדים וקרקעות מה שבא מצד היובל אבל מה שהוא מתורת שמיטה מתחיל מאחד בתשרי ומדברי ט"א יראה שהבין דהכל מיה"כ ומכח זה הקשה דא"כ סדרי שנים בשמיטה זו אינם כראוי דאותן עשרה ימים מאי עבדי להו ע"ש. ומלשון הפיז"ל יראה שהבין דלענין חרישה וזריעה כ"ע מודים אך הבין מתורת תוספת. ולהנ"ל הי' נראה לומר לענין חרישה וזריעה גוף שנה מתחיל מאחד בתשרי. גם מה שמיעט קרא תוספת שלאחריו ג"כ צ"ע דא"כ נימא דאחר יובל א"צ תוספת כמו אחר שמיטה ולא מצאתי זה מבואר ברמב"ם. אכן אם הוי רק לענין שילוח עבדים וקרקעות ניחא שפיר וק"ל. וגם אף אם נאמר דאיירי לענין חרישה וכו' ג"כ הי' קצת מקום לומר אפ"ה כונת הברייתא דתהוי לעיקר השנה עד יה"כ דהרי חזינן אף תוס' שביעית לא הוי רק חרישה של ערב שביעית אסור הואיל ומהני לשביעית וכמי כן קציר של שמינית היינו מה שנזרע בשביעית אבל לא שיהא אסור לזרוע אחר שביעית או שיהא אסור לקצור ערב שביעית ולס"ד זה לענין שילוח עבדים וכו' הוי באופן אחר התוס' [ולקמן דעתי אי"ה לבאר זה מ"ש דלענין שבת וי"ט ויה"כ התוס' באופן אחר כמו כאן] ע"כ הי' נראה דהכונה רק כמו שבתחילה אף דכתיב יוה"כ מתחיל מר"ה כמו כן לסוף והביא רק זכר לדבר ואל תתמה וכו' וא"כ הי' ס"ד באותן עשרה ימים יהא אסור לחרוש ולזרוע ומהא ממעט לה אבל מתורת תוספת לא ממעט וצ"ע בזה היטיב:

בגוף לשון אל תתמה צריך להבין ת"ל הא יש לו ראי' מתחילת שנה אך ז"א דאכתי מוסיף לי' טפי משנה וק"ל. ועי' היטיב בתוס' כאן. ודברי הפיז"ל דחוקים:

ל) שם ושדות חוזרות לבעליהן וכו' מר"ה עד יה"כ לא נתבאר מה דין השדות ועי' ט"א שהוכיח מש"ס דערכין דאמר בתחילתו משמט דאף השדות הפירות אין נוטל לא זה ולא זה רק תלויין ועומדין עד יהכ"פ כי התקיעה מעכב ע"ש כי האריך בחריפות ובקיאות ודעתי קצרה בענינים אלה:

לא) דף ט ע"א לאפוקי מדר"י וכו' הרמב"ם פסק בפ"י מה' שמיטין כרבנן ובפ"ו ה"ד פסק כר"י בנו של ריב"ב א"כ קשה הא לדידי' איצטרך יובל היא למעוטא מתקדשת בסופה וק"ל. אכן י"ל דאין זה מוכרח כ"כ דנהי דלית לן קראי למעוטי דר"י מ"מ י"ל כן מסברא כיון דאין לנו הכרח להיפוך וקצת משמע כן מדברי תוס' ד"ה ולאפוקי וכו' שכ' כר' ישמעאל דפליג ארבנן דפליגי אר"י ולא כ'