פתח הבית חלק ב יג

א"כ חג השבועות למה לי וק"ל א"כ אי נימא לרבנן דחג המצות ושבועות אתי לתשלומין א"כ רק חג הסוכות מיותר נימא שזה גורם וק"ל:

יד) שם פסח זימנא קביעי לי' וכו' עי' אנשי שם שהקשה לדעת הר"ן דהברייתא נקטי כל הני יחד שעובר בב"ת ויש מנהון שעובר מיד כמו צדקה א"כ מה פריך דילמא באמת עובר מיד ותי' די"ל בשלמא צדקה וכו' עכ"פ אחר שלש רגלים ג"כ עובר בכל יום ויום משא"כ פסח דזה שעבר עבר ואחר ג' רגלים תו אינו עובר ע"ש:

עוד נ"ל לתרץ די"ל התנא לא חשיב רק מה שעובר על ב"ת אבל פסח עבר ג"כ על בל יחל וכעת ראיתי שגם בט"א כ' כן ע"ש. ועי' רמב"ם פ"א מה' ערכין ה"א שם הביא המ"ל דעת הרמב"ם במנין המצות שסובר דלאחר כלש רגלים עובר ג"כ בלא יחל דברו והרמב"ן חולק עליו וסובר דבל יחל לא שייך רק אם תו לא אפשר לקיימו ע"ש:

וא"כ לדעת הרמב"ם נסתר קצת תי' ב' וק"ל:

ועכ"פ משמע מסוגיא זו דגבי פסח עובר ג"כ בבל תאחר וצריך יישוב קצת הא דאמר בכל דוכתי פסח ומילה מ"ע וי"ל ואין להאריך ועי' רמב"ם פי"ד מה' מעה"ק לא חשיב כלל פסח וקצת הי' נ"ל שסובר הפ"י בש"ס הואיל ולא שייך בג' רגלים אינו בכלל דבל תאחר דקרא ולא עבר כלל בב"ת ועי' ט"א וכן בעולת ראי' ושלמי חגיגה דמשמע כאן ע"ב דעובר על ב"ת עי' תוס' ד"ה אילו חטאות וכו' והרמב"ם לא:

ביאר זה וי"ל ג"כ כנ"ל וצ"ע ועי' טו"א:

טו) ע"ב בתוס' ד"ה אילו חטאות וכו' כבר כ' לעיל דהרמב"ם לא ביאר זה דעולת ראי' ושלמי חגיגה עובר על בל תאחר באמר ולא אפריש וי"ל דסובר כיון דליכא בב"ת שלש רגלים אינו בכלל בל תאחר דקרא כנ"ל וק"ל אכן באפריש ודאי דאיכא בב"ת ג' רגלים כיון דאין נפסל הקרבן כמ"ש המהרש"א ע"ש:

טז) שם בגמ' אמר רבא הב"ע שהומם בתוך הרגל וכו' הנה מכאן מקור הדברים דבעי דוקא כל הרגל שלם ועי' לקמן (ז:

) בתוס' ד"ה והרי רגלים וכו' וברש"י שם דמשמע דדעת רש"י דעכ"פ ברגל שלישי עובר מיד בתחילת כניסתו ע"ש והתוס' חלקו ע"ז וגם ברש"י אין מוכרח כ"כ עכ"פ מקצת הרגל לא הוי ככולו וגם לענין חג השבועות דיש לו תשלומין אי עובר בב"ת אי עבר החג ועדיין ימי תשלומין בפנינו הנה בט"א בסוף באבני שוהם כ' דע"כ בימי תשלומין יוכל ג"כ להקריב ולא עבר כלל על ב"ת כמו פסח וחג דאל"כ אמאי יעבור כלל על ב"ת דהרי הי' אנוס בשבועות כמו הי' חולה ע"ש. ואף למאי שכ' לעיל בתחילת הסוגיא דאם ברגל א' או ב' הוי אנוס לא מהני כיון דעכ"פ בסוף לא הי' אנוס מ"מ קשה אם שבועות בסיף א"כ לא יעבור הואיל והי' אנוס א"ו דימי תשלומין ש"ד ע"ש:

והנה אם חל עצרת בשבת י"ל ודאי דאין סברא כלל לומר דיעבור על ב"ת כיון דלא הי' חל כלל זמן הקרבה של עולת ראי' וכו' רק אם חל בחול וכבר הקריב הקרבנות השייכים לי"ט אפ"ה י"ל ימי תשלומין חשובין כחג לענין ב"ת כנ"ל ולכאורה קשה א"כ הא דביצה (י"ט:

) דקאמר התם עצה טובה להקריב תודה בחג דבפסח לא יוכל משום חמץ שבה ובעצרת ג"כ לא מפני שהוא יו"ט ויעבור על ב"ת ות"ל הרי יוכל להביא בימי תשלומין אך ז"א דבלא"ה יוכל ודאי להביא בתוך הזמן רק הוא עצה טובה למען לא יצטרך לטרוח ולכך קאמר שפיר דס"ס אם יביא בימי תשלומין יצטרך לשהות בירושלים אף יום שאחר החג וזה ג"כ לו לטורח כי ימהר לביתו ואף כי בלא"ה צריך לשהות עד יום שאחר החג דחייב בלינה ז"א דאם יביא אח"כ ביום אחר החג יצטרך ללון עוד לילה לכאורה וק"ל. ובחי' לחגיגה הארכתי הרבה ושם כ' ליישב קו' הט"א שם שהקשה על הך דביצה ת"ל הא יכול להקריב נו"נ בשבועות לצאת ידי שלמי שמחה יכול שפיר להביאן בי"ט ואמרנו שם לתרץ דשמא יחול עצרת בשבת עפ"י ראי' ואז אין מקריבין שלמי שמחה ולפי הנראה מכאן נסתר זה דס"ס לא יעבור על בל תאחר כיון שמביא עילת ראי' וקרבן חגיגה ג"כ אחר יו"ט ולפי מה שהכריח הט"א בלא"ה ימי תשלומין הן כרגל לענין בל תאחר וק"ל. אכן כ' שם תירוצים אחרים ע"ש:

ובגוף הענין דלא עבר במקצת הרגל משמע לכאורה דמסברא קאמר לה הכי. ולכאורה אמרנו ליישב קו' הפיז"ל בביצה דף הנ"ל שהקשה שם אהא דקאמר הש"ס השתא סלותי וכו' נדרים ונדבות מבעיא הרי בתמורה (י"ד:

) יליף ר' יוחנן מקרא דכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם וגו' מכאן לנו"נ שקרבין בחול המועד א"כ חזינן דצריך קרא להכי ע"ש. ונ"ל דודאי ידעינן מסברא דנו"נ קריבין בחוה"מ רק דמסברא הוי אמרינן דבמקצת הרגל עובר על בל תאחר וכן ברגל אחד בעשה לזה בא לרבות מדכתיב לבד מנדריכם וכו' וע"כ בי"ט אין קרבין רק בחוה"מ א"כ תיקשי הרי עבר על ב"ת או בעשה א"ו דמקצת הרגל לא עבר וק"ל וא"כ הי' מקום לומר למ"ד נו"נ קרבין בי"ט עובר במקצת רגל ג"כ וק"ל:

יז) שם ס"ד אמינא הנ"מ בכור וכו' צריך להבין אכתי שנה בשנה למה לי ניליף מוהי' בך וגו'. וצ"ל דס"ד שנה דבכור לא יליף מב"ת דג"ר כיון דהוא זמן אחר יותר ארוך. והא דפריך הש"ס והי' וכו' ל"ל היינו למ"ד לקמן (ו:

) דל משכחת שנה בלא רגלים וק"ל ועי' פיז"ל וטו"א:

יח) דף ו' ע"א בתוס' ד"ה מדבן עזאי וכו' קצת הי' מקום לומר כיון דעכ"פ מסיק הש"ס בתמורה דלרבנן דפליגי אאחרים אפ"ה ילפי דאין נפסל משנה לחבירתה משנה בשנה ע"ש. וע"כ צ"ל ג"כ כנ"ל דעיקר קו' הש"ס דפריך בתמורה ולרבנן הך דאין נפסל וכו' מנ"ל אף דהי' יכול לומר כבן עזאי מאותו או כרבנן דהכא מוהי' בך חטא וכו' רק דהש"ס פריך עכ"פ שנה מנ"ל כנ"ל. א"כ י"ל הא דפריך הש"ס בזבחים לבן עזאי מדאחרים נפקא לאו דוקא רק כיון דע"כ מודה דאין נפסל משנה וכו' ודאי א"כ ע"כ יליף לה או מדרשא דאחרים או משנה בשנה א"כ פריך שפיר דבן עזאי ל"ל וק"ל ואין להאריך דאפשר דלהכי לא החליטו תוס' כ"כ קו' זו ועי' פיז"ל וטו"א:

יט) שם בגמ' ת"ר מוצא שפתיך וכו' הנה הרבה צריך להעיר בזה מדוע לא ביאר כלל הרמב"ם הך עשה דמוצא וכו' וגם לא ביאר היטיב דאין חילוק בין אמר או אפריש. ועי' מל"מ שם פי"ד מה' מעה"ק כ' שם דעשה דובאת:

שמה וכו' לא שייך רק במילי דקרבנות ולא בשאר דברים ע"ש והביא דעת רא"ה שסובר כרמב"ם דעובר בעשה ע"ש. ועכ"פ הי' לו למ"ל לבאר דאף אם אינו עובר בעשה דובאת וכו' מ"מ עובר בעשה דמוצא שפתיך וכו'. ועי' אבני מילואים שכ' באמת דעובר בעשה דמוצא וכו' ודיקדק בדברי הרמב"ם שם דמשמע שם דדוקא לענין עשה כלל יחד מתנות עניים עם קרבנות אבל לענין ב"ת יראה מל' הרמב"ם דוקא לענין קרבנות ע"ש ודפח"ח:

כ) שה בתוס' ד"ה יקריב וכו' הארכתי קצת בתשובה לענין אי הבן חייב לקיים נדר אביו ע"ש:

כא) ע"ב בד"ה שנה בלא רגלים וכו' מכאן מסוגיא:

ותוס' מוכח דחשבינן מעת לעת וק"ל:

כב) שם בגמ' אלא לרבנן היכי משכחת לה וכו'. עי' פיז"ל שכ' דמכאן מוכח כשיטת הרמב"ם דהלכה כת"ק דלא בעי כסדרן דאל"כ מאי פריך הש"ס ורבנן וכו' דילמא סברי דבעי כסדרן א"ו דרוצה לאסוקי אליבא דהלכתא ע"ש. ולכאורה אף למאי דמסיק כר' שמעי' אפ"ה הוי דלא כהילכתא דפסקינן כאחרים וכעת לא עיינתי הוטיב:

כג) שם אשה מהו בב"ת וכו' כבר כתבתי בחי' לחגיגה ליישב מה שהקשה הט"א דא"כ בקידושין דחשיב כל מצות ל"ת אשה חייבת חוץ מבל תקיף וכו' אמאי