פתח הבית חלק ב יא

מסכת ר"ה פרק ראשון א) דף ב' ע"א בתוס' ד"ה ולשטרות וכו' ואי אפשר לומר כן דאין פוסלין שטר מספק וכו' עי' פ"י ז"ל שתמה דשאני התם דמספק אין לחשוד עדים שעשו פסול משא"כ כאן ע"ש. ולכאורה הי' נראה כונת תוס' אשר סמכו עצמם על מה שהקשו אח"כ דממ"נ לאביי עדיו בחתומיו וכו' ולרב אסי צריך דוקא הקנאה. וע"כ צ"ל כמ"ש הר"ן דכונת רש"י לר"א ובלא הקנאה ואף דא"כ הרי אין עדים רשאין לכתוב בלא מלוה מ"מ נ"מ אם העדים עברו וכתבו בלא מלוה ע"ש. א"כ ע"ז הקשו שפיר דמספק נימא עדים עשו ודאי כדין והלואה הי' תחילה וק"ל. אך גם בזה יש לפקפק דכיון דס"ס עשו שלא כדין דאף שהי' תחילה הלואה ס"ס הי' רק ע"פ וא"כ לא הי' להם לכתוב את השטר אם לא שיראו שנתן מיד למלוה דס"ס יהא טריפת לקוחות שלא כדין אם ימסור אחר זמן וק"ל:

ומטעם זה קשה לי באמת על הר"ן הנ"ל שצידד לומר דלר"א יש לקיים קצת פי' רש"י כנ"ל ות"ל ס"ס אם העדים אומרין שכ' ללוה בלא מלוה, א"כ ס"ס אף אם ההלואה הי' תחילה ס"ס הי' רק מלוה ע"פ וא"כ הדר הוי לי' מוקדם. וצ"ל כיון שכבר הלוה לו אמרינן מסתמא מסר לו מיד וצ"ע בזה וק"ל. ולדעת הרמ"ה שסובר דכתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי גובה עכ"פ מזמן שני עי' ח"מ סי' מ"ג. צ"ל שסובר כפי' תוס' וק"ל:

קצת הי' נראה ליישב דעת רש"י מהך דב"מ דצריך להבין בלא"ה על רש"י ל"ל לפרש כלל משום כותבין שטר ללוה וכו' ת"ל אף אם כבר מסרו למלוה מ"מ כיון שלא הלוהו עדיין הוי מוקדם. ועי' היטיב בסוגיא דשטר הקנאה ובפ"י ז"ל שם היטיב גבי הא שפי' הרי"ף שם כותבין שטר ללוה וכו' ולא חיישינן לקנוניא ע"ש היטיב. ואף די"ל כיון דמסר לו ס"ס כבר התחייב עצמו אף אם לא הלוהו או דהוי כמו אמנה שהאמין לו שילוהו. עי' מ"ל פח"י מה' גזילה ובחי' לח"מ סי' פ"ד. ועי' גם פיז"ל בחי' לח"מ סי' ל"ט ע"ש. ועי' בח"מ סי' מ"ג בש"ך שם דא"צ לראות ההלואה לכ"ע ע"ש. וא"כ אם י"ל דרש"י סובר דבאמת לר"א דבעי שטר הקנאה אפשר צריך באמת לראות ג"כ ההלואה ניחא. אך האמת כדמשמע מלשון כל הפוסקים דא"צ לראות ההלואה רק אמרינן מסתמא הלוה לו כיון שמוסר לו השטר א"כ בכה"ג שנתברר אח"כ דהלואה לא הי' בזמן השטר ואיכא ספק אם מוקדה או מאוחר פסלינן מספק:

ולפי"ז יתיישב ג"כ מה שהקשו תוס' דמספק לא פסלינן די"ל שפיר, כמ"ש הפיז"ל דכיון דכה"ג עדים עשו כהוגן דסמכו על החזקה דודאי ילוה לי רק אח"כ נודע שלא הי' נן פסלינן דשמא הי' מקודם. ואף די"ל משום הך חזקה גופי' דמסתמא אילו לא הלוהו לא הי' נותן לו שטר ובודאי הלוה לו תחילה והוי מאוחר ז"א דכמו שיש חזקה מסתמא לא מסר לו שטר בלא הלואה כמו כן נימא ג"כ להיפוך ודאי לא הי' נותן לו מעות בלא שטר וק"ל. וע"כ הי' נ"ל דודאי עיקר כונת רש"י מה שהביא מהך דכותבין וכו' היינו דמשם מוכח דא"צ שיראו עדים ההלואה דנהי דעדיו בחתומיו וכו' מ"מ ניחוש דמסר לו בלא הלואה וזה גרע כנ"ל לכך מביא ראי' משם דלא חיישינן להא רק אמרינן מסתמא הלוה לו מיד משא"כ אם נודע אח"כ שלא הי' ההלואה בזמן הכתיבה חיישינן שפיר וק"ל. ומה שפילפל באבני שוהם בלשון פי' המשנה לרמב"ם מס' שביעית עי' ש"ך ח"מ סי' מ"ג:

ב) ע"ב בד"ה מקיש וכו' דהכי הוי מעשה וכו' וצריך להבין א"כ מה פריך הש"ס לקמן ואימא תמו' אב אדר וכו' ועי' ט"א:

ג) דף ג' ע"א בד"ה תניא כותי' וכו' עי' מהרש"א היטיב. ולכאורה י"ל אי משום דרשא דר"א לחודא לא הוי ידעינן דדוקא באחד בניסן אבל מהך דויהי בחודש הראשון וגו' מוכח שפיר כמ"ש תוס' לעיל ד"ה מה יציאת מצרים וכו' ע"ש:

ד) בד"ה מכלל וכו' לכאורה קשה א"כ גבי מלכי ישראל ג"כ מה פריך לעיל ואימא תמוז וכו' נימא ג"כ כיון דאפיקתי' מתשרי אוקמי' אניסן דהוא ר"ה לרגלים וי"ל ואין להאריך:

ה) דף ד' ע"א בד"ה בשביל וכו' עי' פ"י ז"ל שהביא בשם דרשות הר"ן שתי' ההיא דאבות הוי משנת חסידים ע"ש. ומה שהביא הפיז"ל ראי' לזה יש לדחות וק"ל:

ו) שם בגמ' למיקם עלי' בב"ת וכו'. עי' פיז"ל שהקשה ת"ל הרי עבר בעשה ברגל אחד וא"כ לא שייך ר"ה ע"ש. ועי' לקמן נפלפל קצת אי נשים חייבות בעשה זו אף אי שייך גבי' בל תאחר. וא"כ ניחא דנ"מ בנשים. אך הרי הש"ס בעי לקמן אי נשים חייבות בב"ת א"כ תיפשוט מהכא עי' (ו':

). אך י"ל דאין זה מוכרח כ"כ די"ל דילמא באמת אין עובר בעשה ברגל אחד דהרי משמע לקמן (ו'.) דרבא חידש זה דעובר בעשה ואף דזה מוכח מקרא דובאת שמה וגו' כמבואר כאן ע"ב דקאמר ורבנן ההיא לעשה א"כ מוכח עכ"פ דלכ"ע הוי בעשה ע"ש. זה אין מוכרח כ"כ די"ל דעבר בעשה דוקא אחר שלש רגלים והוי עשה ול"ת. וכן משמע מלקמן (ו'.) הנ"ל דפריך דוקא לרבא מהא דר' פפייס ולא מפשטי' דקרא א"ו כנ"ל:

וא"כ לפ"ז יתיישב שפיר מה דפסק הרמב"ם (פי"ד מה' מעה"ק) דנשים עוברות משום בל תאחר היינו כיון דאנן פסקינן כרבא דרגל אחד עובר בעשה א"כ תיקשי קו' פיז"ל הנ"ל א"ו דנ"מ לענין נשים דאינן בעשה ויש בהן בל תאחר. וכן משמע ברמב"ם שם הי"ד שכ' אחד איש ואחד אשה בב"ת ולא כ' כן לענין עשה:

וכבר כ' עפי"ז ליישב דעת רש"י בביצה (י"ט:

) ד"ה כי פליגי וכו' שכ' שם למ"ד לא בעינן כסידרן עצה טובה להביא תודה בחג הסכות דאל"כ יעבור בב"ת דבפסח לא יוכל משים חמץ שבה ובשבועות משום דאין נדרים ונדבות קריבין בי"ט ע"ש. ות"ל אף למ"ד בעינן כסידרן מ"מ צריך להביא בסכות כדי שלא יעבור בעשה. וכבר הקשה כן הח"צ בתשו' סי' י"ב הביאו הפיז"ל בבינה שם. והפ"י צידד לתרץ דאמר ולא אפריש ליכא עשה כלל ברגל אחד רק עשה ול"ת בג' רגלים ע"ש. ועי' חידושי אבני שוהם כאן בסוף ספר טו"א הקשה ג"כ קו' זו ודחה תי' הפ"י הנ"ל דאין חילוק ע"ש. ולהנ"ל ניחא דאכתי נ"מ בנשים:

אכן כ"ז אין שוה לי ליישב קו' הפיז"ל הנ"ל דמשמע ודאי דליכא מאן דפליג על רבא דעובר בעשה ברגל אחד דהרי מוכח לקמן ע"ב דקאמר דטעמי' דר"מ מהך דובאת וגו' והא דפליגי רבנן היינו משום דהוי רק עשה ור"מ סבר כיון דאמר רחמנא אייתי וכו'. עכ"פ יראה דסבר הש"ס בפשיטות דלכ"ע קאי על רגל אחד. והא דפריך הש"ס (ו'.) מהא דר"פ דוקא לרבא צריך יישוב ואין להאריך. ומה שתי' הפיז"ל די"ל בעשה לא עבר אם נאנס אבל בב"ת עבר שפיר כל יום ויום אח"כ כמבואר לקמן (ו':

) ולא מהני אף אם נאנס ברגל ודלא כדמשמע מדברי תוס' לקמן דף הנ"ל ד"ה בשלמא לרבי וכו' שכ' דאף בל תאחר אינו עובר בנאנס ע"ש. ולקמן נבאר די"ל אף תוס' מודים לענין ב"ת דעובר אף אם נאנס מ"מ אח"כ עובר ולקמן כונת התוס' דאם נאנס ברגל אחרון אז י"ל דלא עבר אבל ברגל שני או ראשון אם נאנס י"ל דעבר שפיר אם ראוי ברגל ג' דאל"כ אטו גבי שנה נימא ג"כ אם תוך כך חלה איזה ימים יהי' לו עוד איזה ימים אחר שנה והבן זה. אכן לכאורה גם זה אין מוכרח די"ל לענין עשה ג"כ כל שעה ושעה אח"כ עובר בעשה וק"ל:

אכן גוף קי' הפיז"ל י"ל בקל דמ"מ מיקרי ר"ה לענין לאו וק"ל:

ועפ"י מ"ש לעיל די"ל אם נאנס ברגל א' או ב' עובר שפיר אחר ג"ד רק עיקר תלוי ברגל ג'. י"ל שפיר מה