פתח הבית חלק ב קח

[והיינו לפי שיטתו הנ"ל] עכ"פ בהך סברא פסקינן כר"י ע"ש:

ועפי"ז י"ל קצת דעת הרי"ף שהביא מתני' דשל אשירה פסול ולא הביא כלל הך דדוקא באשירה דמשה גם לא הביא כלל הך דרבא דבשל אשירה אם נטל יצא ולהנ"ל ניחא די"ל ודאי כקושי' התוס' בסוגיא דאשירה דמשה שהקשו האיך משכחת לך הך אי בשל נכרי ת"ל כיון דקני' ואי משום יו"ט שני י"ל דסבר כשיטת הבעה"מ דבדרבנן מצות ליהנות ניתנו עי' תשו' שער אפרים ושעה"מ הנ"ל שהשוו זה ע"ש אך י"ל דרבא איירי ביו"ט ב' ושהגבי' לקנותו אפ"ה יצא כיון דאין לו ביטול רק מדרבנן לא הוי כתותי וכו' וסבר כר"מ אבל אנן פסקינן כרבנן וניחא וק"ל וקצת דוחק:

ועפי"ז אם רבא דהוא בתרא סובר כר"מ הי' לנו ליפסוק כר"מ. אך י"ל גם באופן אחר דבלא"ה הא אי דרבנן כדאורייתא דמי או לא סוגיות חלוקות בזה עי' תוס' קידושין בסוגי' דחולין שנ"ב דהש"ס דקידושין סובר דלא הוי כדאו' אבל בפסחים קאמר הש"ס דכדאוריי' דמי א"כ י"ל רבא סובר דרבנן לאו כדאו' דמי וסובר כר"מ ואי משום דמנ"ל דטעמי' דר"מ משום דדרבנן לאו כדאו' דמי דילמא טעמי' דר"מ משום דסבר כרבנן דעושין סוכה בחוה"מ וכסברת השער המלך הנ"ל. די"ל דרבא סובר אכתי משכחת לה בסכך של א"ה וכנ"ל א"ו טעמי' דר"מ דרבנן לאו כדאו' דמי אך כ"ז י"ל למ"ד לפי שאין בה דין ממון (לקמן ל"ה:

) אבל למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה וכפי' הריטב"א דהיינו כתותי וכו' ולדידי' לא תלי כלל במה שאין הדבר שוה ואף דהריטב"א פי' זאת ג"כ למ"ד לפי שאין בה ד"מ דלדידי' עיקר הכוונה על מעשר שני דממון גבוה אבל מה שהוא שלו אף שלא שוה כלום אפ"ה מיקרי לכם מ"מ כבר כ' בחי' די"ל מ"ד לפי שאין בה ד"מ כפי' הפשוט הואיל ולא שוה מידי משא"כ למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה דדוחק לומר הואיל ואין בה היתר אכילה לא מיקרי לכם א"ו כפי' הריטב"א ע"ש. וא"כ ניחא הכל דאנן פסקינן כמ"ד לפי שאין בה היתר אכילה א"כ ליכא כלל דבר שאין ראוי לשבעה א"כ טעמי' דר"מ כפשוטו וממילא לא פליג כלל על ר"י בהך דדרבנן כדאו' דמי ומש"ה לא הביאו הרי"ף ואין להאריך כי כ"ז בדרך פלפול בעלמא:

עוד כ' שם השעה"מ לדעת הב"ח (ביו"ד סי' קמ"ו) שסובר להטור אף אם עדיין לא זכה בו אפ"ה שוב אין לה ביטול כיון שנקרא שמו עליו א"כ קשה אמאי כ' הטור (סי' תקפ"ו וכן סי' תרמ"ט) אם. לא כיון לזכות בו שפיר יצא ות"ל הא ס"ס אין לו ביטול. וצ"ל דסובר דאם עדיין לא זכה בו מהני ביטול מן התורה רק מדרבנן לא מהני מש"ה יצא משא"כ בשכבר זכה מדאו' לא מהני ביטול ע"ש. ולדידי יראה דאף לדעת הב"ח מ"מ בעינן דוקא שנתכוין לזכות אף בתורת גזילה אבל אם לא נתכוין לזכות כלל ודאי יש לו ביטול. ועי' היטב במג"א (סי' תקפ"ו סק"ה) שם יראה מדבריו קצת דלדעת הסוברים דאף אם לא זכה היינו שלא נתכוין לזכות כלל ע"ש. ודברי הב"ח שם (סי' תקפ"ו) קשים קצת דשם סבר דבעי דוקא שזכה ממש אבל בתורת גזילה לא מהני וביו"ד (סי' קמ"ו) כ' להביא דבתורת גזילה ג"כ מהני ע"ש. גם מלשון המג"א שם יראה שסובר דאף הש"ע מודה בזה אם זכה בתורת גזל לא מהני ביטול ומלשון הש"ע שם לא משמע כן. ועי' ש"ך שם שכ' כן בשם הב"ח ע"ש היטיב:

עוד ראיתי להזכיר דיש ליישב דעת הרי"ף הנ"ל בפשיטות טפי די"ל באמת דסובר כדעת הסוברים הנ"ל דכל שבא ליד ישראל אף שלא נתכוין לזכות אפ"ה שוב אין לו ביטול וגם א"צ לומר מש"כ לעיל דהרי"ף סובר כשיט' הבעה"מ דמצות דרבנן ליהנות ניתנו אלא אף מצות דרבנן לאו לה"נ רק אפ"ה י"ל ביוט"ב ודאי לא יצא משום כתותי וכו' ואי משום דהרי אין לה ביטול רק מדרבנן כנ"ל י"ל כ"ז במצוה דאו' אבל במצוה דרבנן כיון שכל המצוה דרבנן ודאי דלא יצא כיון דכתותי וכו' מדרבנן עכ"פ והבן. א"כ י"ל כסברת השעה"מ הנ"ל דאם קנאה ישראל ממש אין לה ביטול מדאו' רק אם בא"ל ידו בלא כוונת קנין אזי אין לה ביטול רק מדרבנן. ומעתה ניחא דרבא איירי ביוט"ב במקדש דהוי דאו' ואפ"ה לא בעי לכם וא"כ שפיר יצא משא"כ הרי"ף דלא כ' רק דברים הנוהגים עתה א"כ ממ"נ יו"ט ראשון בעי לכם וע"כ נתכוין לזכותו א"כ אין לו ביטול מדאו' והוי כתותי וכו' וביו"ט ב' דלא בעי לכם מ"מ כיון דיו"ט שני דרבנן עתה א"כ ג"כ לא יצא משום כתותי וכו' דרבנן וניחא וק"ל:

עוד י"ל באופן אחר די"ל כדעת הרמב"ם דדין ממון גבי אתרוג פוסל כל ז' וי"ל הדין בלולב ג"כ כן עי' מג"א (סי' תרמ"ט) וגם י"ל כסברת תוס' יבמות פ' מ"ח גבי סנדל של ע"ז שכ' שם לחד תי' דדבר הטעון גניזה לא שייך כתותי וכו' ע"ש. א"כ י"ל שפיר ודאי רבא איירי ביו"ט שני וכיון דמדרבנן רק אין לו ביטול ומדאו' יש לה ביטול לא הוי כתותי וכו' כנ"ל רק אנן פסקינן דאף דרבנן כדאי' כמה שכ' לעיל. ומ"ש לעיל דאם רבא פוסק כר"מ א"כ הי' לנו ג"כ ליפסוק כר"מ י"ל בפשיטות דתלי בפלוגתא דר"פ וראב"י ריש פ' שבועות עדות ולראב"י אף משחק בקוביא מיקרי אין ראוי להעיד אף שהוא רק מדרבנן ולהכי פסקינן דלא כר"מ. וא"כ ממילא לעולם פסול. ומ"ש הרי"ף הך דשופר של ע"ז אם תקע יצא י"ל דאיירי בע"ז של ישראל דטעינה רק גניזה ולא שייך כתותי וכו' משא"כ בלולב לא שייך זה דבעי דין ממון כנ"ל וק"ל:

עוד י"ל קצת באופן אחר די"ל הא דדעת קצת פוסקים דע"ז של עכו"ם שבאתה ליד ישראל יש לה ביטול מן התירה רק מדרבנן אין וכו' עיקר הטעם משום דאין לנו ראי' לאסור ואי משום הך קרא ואשריהם תשרפון באש וגו' הרי מבואר בע"ז (נ"ד:

) הטעם משום דישראל גלי אדעתא בעגל דניחא להו וכו'. אך בזה צריך להבין ס"ס וכי עדיף משליחות ממש אמאי נימא דהוי כאילו ישראל עבדה נהי דלא שייך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כיון שנעשה ברצון בעלים ס"ס אמאי נימא דהוי כאילו עבדה ישראל הא אין שליחות לעכו"ם. אך י"ל כמו שכ' הרמב"ם לענין ריבית דיש שליחות לעכו"ם לחומרא מדאו'. ובחי' לענין אין שליח לד"ע הארכנו בזה. אך עדיין קשה הא אין שלד"ע אך י"ל אם הטעם משום דברי הרב ודברי התלמוד מי שומעין לא שייך גבי עכו"ם כיון שהוא מותר לדבר זה וכמדומה שראיתי סברא זו באיזה קדמון אח"ז מצאתי מזה בח"מ (ס"ס שפ"ח) והש"ך חולק ע"ש. אך למ"ד הטעם משום אי בעי עביד וכו' שייך שפיר גם גבי עכו"ם. ועי' מ"ל פ"ד מהל' מלוה ע"ש:

ומעתה ניחא ג"כ מה שלא הביא הרי"ף שם במס' ע"ז הך דישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא עכו"ם והשתחוה וכו' ע"ש. ובחי' להל' ע"ז הארכתי ולהנ"ל ניחא די"ל עיקר הוכחתו שם מקרא דואשריהם וגו' ועי' ר"ן שם במחלוקותו עם הרמב"ן שכ' דלמ"ד אדם אוסר דשא"ש לא מוכח מידי א"כ ניחא. ולהנ"ל י"ל בפשיטות טפי דאנן פסקינן כטעם או בעי עביד וכו' א"כ בלא"ה אין שלד"ע וכו' אך בזה יש לפקפק קצת די"ל נהי דאין שלד"ע ולא הוי כאילו עבדה ישראל מ"מ יראה דלא שייך אין אדם אוסר דשא"ש כיון שנעשה ברצון הבעלים א"כ עכ"פ הי' לו להרי"ף להביאו אך י"ל דלענין דנאסרה אין צריך להשמיענו כלל רק דעיקר הרבותא דלא מהני ביטול וא"כ ניחא דלדידן י"ל דקיי"ל אי בעי עביד לא הוי כאילו עבדה ישראל. אך ז"א כיון דס"ס הך דואשריהם לדידן ע"כ צ"ל דבלא"ה נאסרה ואין לה ביטול דאדם אוסר וכו' ע"י מעשה וא"כ ס"ס אמאי לא מהני ביטול וצ"ל כיון דגוף העץ של ישראל לא מהני ביטול מה"ת א"כ ס"ס כיון שנעשה ברצון ישראל ונאסרה א"כ ממילא לא מהני ביטול אך עדיין אבאר שיחתי די"ל הרי"ף א"צ להשמיענו כלל זה דעיקר הרבותא שם דהוי כאילו עבדה ישראל והיינו מקרא דואשריהם וגו' והיינו משום דסבר אין אדם אוסר וכו' וא"כ ע"כ צ"ל דהוי גזה"כ דהוי כאילו עבדה ישראל וע"כ דכה"ג לא אמרינן אין שלד"ע וכנ"ל משא"כ אנן דפסקינן דבכה"ג ג"כ אשלד"ע וקרא ואשריהם וכו' היינו משום דאדם אוסר וכו'