פתח הבית חלק ב קב

ובגוף הדבר ליישב דעת הרמב"ם לכאו' י"ל דהנה צריך להבין בפשטות הסוגיא דתמות או תברח איך שייך לומר דהסוכה פסולה עתה משום דשמא תמות או תברח ויהי' פסולה [אז] ומדוע נפסלנה עתה. וצ"ל דתקנת חכמים הוא כן לפוסלה עתה כדי שיעשה סוכה בלי חשש וק"ל ודוחק. ועדיין קשה אמאי לא תי' הלח"מ ושאר אחרונים ותשו' החכם צבי כפשוטו דמש"ה לא חיישינן הכא שמא תמות וכו' כיון דעכ"פ עתה אין בו פסול והוי רק עצה טובה רק הלח"מ תי' כיון דמתיחא באשלי וכו' ליכא חששה כולי האי ואמאי לא תי' כפשוטו מדוע נפסלנה עתה. אך באמת הסוגי' משמע דהוי פסול ממש מעתה ע"ש:

ובני החריף ושנון החתן זלמן נ"י צידד לומר דהטעם משום דר"מ ור"י תרוויי' סברי דבעינן סוכה הראוי' לשבעה כפלוגתיי' גבי עושה סוכה ע"ג גמל רק טעמא דר"מ שם משום דהוי דרבנן ע"ש. א"כ י"ל כיון דהחשש שמא תמות הוי ספק השקול א"כ ספק שמא אינו ראוי לשבעה ועי' פי"ז פלפול עצום ונא' ליישב דעת הרמב"ם היטב. אולם בגוף הדבר קשה קצת לומר דמשום ספק מיקרי אינו ראוי לשבעה. גם מה קאמר הש"ס וכיון דמייתא כווצא ולאו אדעתי' וכו' ת"ל אף אי הוי אדעתי' ס"ס הא לא הוי ראוי לשבעה. אך זה י"ל אם עושה תיקון באותה סוכה גופה תו הוי ראוי' לשבעה וק"ל:

ועפי"ז. י"ל קצת דעת רש"י שם ד"ה גזירה שמא תמות ביו"ט. והקשה השעה"מ דא"כ ל"ל להש"ס לומר ולאו אדעתי' ת"ל ביו"ט א"א לתקנו. ולהנ"ל י"ל דהרי אפשר להוסיף קצת מחיצה וזה אינו רק איסור דרבנן וא"כ ס"ס הוי ראוי' לשבעה ומש"ה לא פסלינן עתה אבל משום לאו אדעתי' הוי אינו ראוי' לשבעה וצ"ע בכ"ז ואין להאריך:

שם ע"ב סוגי' דברירה הארכתי בקונט' ברירה:

צח) דף כ"ד ע"ב אין אלא ספר וכו' כדומה כ' בחידושי לגיטין:

צט) שם א"ה נטלטל וכו' קשה הקישור. ואפשר דהוי ס"ד שאינה יכולה לעמוד ברוח (מחיצה) [מצוי'] גרע אבל ר"א בר יעקב דאמר לא הוי מחיצה משמע כלל לא וק"ל:

ק) דף כה ע"א תוס' ד"ה שלוחי מצוה וכו' לפי אשר הבינו ברש"י דאף בשעה שאין עושין כלום אפ"ה פטירי א"כ קשה על מה שכ' רש"י ד"ה ובלכתך בדרך וכו' אבל חתן שהוא יושב ובטל וכו' ות"ל אף בכל שאר מצות כן. ואפשר דמחתן ילפינן. אך יראה דכוונת רש"י כמו שכ' ההג"א בשה א"ז כ"ז שעוסק לעשות המצוה אף שאפשר לקיים שניהם פטורין ובשעת חנייתן ג"כ הואיל והולכין לדבר מלוה ועדיין לא הגיעו לשם מיקרי עוסק במצוה משא"כ תפילין בשעה שהוא לבוש בהן כבר הגיע למצותו וכן אבידה. וא"כ לקמן בחתן דומה ללבוש תפילין ואבידה רק הטעם משום טרוד וניחא וק"ל:

ועי' בר"ן שכ' קצת באופן אחר מא"ז דכיון שיש לו טורח קצת לקיים שניהם מש"ה פטרו תורה אבל עכ"פ אם אפשר בלא טורח כלל חייב והמרדכי כ' ג"כ קצת באופן אחר דמש"ה פטורין בשעת חנייתן דאם ישנו בסוכה לא יהי' להם מחר כ"כ מנוחה לעסוק במצוה ע"ש. ועי' או"ח (סי' ל"ח סעי' ח') בהג"ה שם הביא הרמ"א דעת הר"ן הנ"ל וסיים הר"ן וא"ז וכו'. וצ"ע דלכאורה נראה שרחוקים זה מזה ובסי' תר"מ הביא הב"י דעת הר"ן ומרדכי והד"מ שם סק"ד הביא לשון א"ז ומשמע מדבריו שם שחולק הא"ז על הר"ן וצ"ע:

עי' ריטב"א שהקשה למה לי קרא דעוסק במצוה פטור וכו' פשיטא מאי אולמי' דהאי מצוה מהאי. וכנראה שיש שם קצת ט"ס ויראה שתי' ג' תרוצים חדא דנ"מ דאף אם מצוה שני' הוא גדולה מזו (ב') דנ"מ אם ירצה לבטל מזו ולעשות אחרת דאין רשאי (ג') אם מצוה זו קבוע לה זמן אפ"ה צריך לעשות אחרת קודם שיגיעה זמנה של זו ע"ש ואין מוכרח זה בדבריו אם כיון לשלשה תי' או לשנים וכעת אקצר:

קא) בתוס' ד"ה ובלכתך בדרך וכו' ומחתן לא הוי ידע וכו' יראה דבשלמא לרש"י י"ל אי הוי כתיב חד קרא הוי מוקמינן לשאר מצוה משא"כ חתן אבל לתוס' דמשמע מלשון בשבתך למעוטי שבת דמצוה א"כ מכש"כ בשאר מצות לכך הוצרכו לתרץ דמחתן לחוד לא הוי ידעינן שאר מצות וק"ל:

קב) שם בגמ' פרט לחתן וכו'. הנה מלשון רש"י ותוס' יראה חתן היינו אחר הנישואין וכו' אבל הריטב"א כאן והרשב"א בברכות (דף י"א) כ' דחתן היינו שהולך לעשות נישואין ולא מיקרי הליכה מצוה רק אם עושה מצוה בהליכה גופה כגון להוצאות המת והכנסת כלה ועולה לרגל [וקצת צריך ביאור עולה לרגל לכאורה הוי רק הכנה למצוה וצ"ע] אבל לא הולך לעשות הנישואין שאין הליכה עצמה מצוה ואפ"ה פטור משום טרוד ע"ש. וצ"ע אמאי לא פי' אחר נישואין ועוד אעיין בזה איה"ש בל"נ:

קג) שם מי לא עסקינן דקא אזיל לדבר מצוה וכו' עי' ריטב"א כאן ורשב"א ברכות שם שהקשו איך ס"ד דקרא אתי לדבר מצוה א"כ למה לי קרא כלל. ותי' דקושי' הש"ס רק על חתן דודאי בשבת אתי למעוטי דבר מצוה לפטור ובלכתך בדרך אתי לרבות במקום שאין ההליכה גופי' מצוה דס"ד לפטור הכל משבתך בביתך אתי בדרך לרבות אף אם הולך לדבר מצוה אם אין ההליכה גופי' מצוה ע"ש:

וכפי הנוסחא בכאן ניחא קצת מה שסיים בלכת דידך הוא דמחייבת וכו' ולא מסיק ג"כ בשבת דידך הוא דמחייב וכו' משום דבשבתך בביתך פשיטא לי' דאתי למעוטי. אך לא ניחא לפי"ז מה שאמר בתחילה א"כ נימא בשבת ובלכת וכו' וק"ל:

ולפי מה שפי' בתוס' כאן מולכתך בדרך ממעט שאר מצו' א"כ הא דפריך הש"ס מי לא עסקינן דקא אזיל לדבר מצוה היינו אף עוסק במצוה לחייב א"כ לכאורה הדר הקושי' לדוכתי'. ואפשר לומר דצריך קרא לומר דחייב לבטל ממצוה וצ"ע עוד:

קד) שם ע"ב תוס' ד"ה שחל שביעי וכו' הארכתי הרבה בחי' לפסחים:

קה) בתוס' ד"ה משום דלא מטא זמן חיובא וכו' אבל ק' לרבה וכו' צע"ג דהרי מבואר שם הא דמשני כאן קודם ששחטו קאי על הקו' דר"ש אדר"ש דהא דאמר ר"ש אונן אוכל פסח היינו אחר ששחטו וזרקו עליו מת לו מת והא דאין שוחטין היינו שמת לו מת קודם והטעם משום אנינות אף אחר חצות אין רשאי להביא פסח כמבואר שם. וכפי הנראה פי' תוס' הא דמשני כאן קודם ששחטו וכו' קאי על רומיא דהנך ברייתות דיוסף הכהן והך דולאחותו וכו' וע"ז תי' הא דטמאוהו בע"כ היינו קודם ששחטו וכו' והא דאין מטמאין היינו אחר ששחטו וכו' וקשה טובא דא"כ הא דולאחותו איירי אחר ששחטו וכו' ושם הא תניא הרי שהי' הולך לשחוט וכו'. גם כל הסוגי' שם צ"ע לפ"ז:

גם קשה אם נימא אף אחר חצות וטמא א"כ קשה איך שייך כאן העוסק במצוה וכו' אטו מי לא מחייב לעשות מצוה החמורה. בשלמא כאן מיירי עכ"פ שהתחיל לעסוק במצוה קודם זמן ק"ש וכיון שכבר התחיל א"צ לפסוק לק"ש בהגיע זמן אצל [לא] שהתחיל. ואם נאמר כמו שכ' התוס' שם זבחים (ק'. ד"ה הא ר"י וכו') דקבורת קרובים דחי משום דפסח יש לו תשלומין בשני א"כ בלא"ה לא קשה משם ואיפכא קשה מכאן מאי מייתי ראי' מהכא דעוסק במצוה פטור וכו' דילמא שאני הכא דקבורת קרובים עדיף והבן:

ובאמת קשה לי ג"כ על הא דזבחים שם דקאמר מנא תימרא דשני בין קודם חצות או לאח"כ וכו' דתניא מעשה ביוסף הכהן וכו' ומאי ראי' דילמא הא דטימאוהו כיון דהי' קודם חצות עוסק במצוה פטור מן המצוה וכו' אבל מנ"ל דאונן אסור לשלח וצ"ע. אם לא שנאמר קודם חצות לא מיקרי