פתח הבית חלק ב קא

פ"ה פסק בהל' פרה פ"ב דהי' מושיבין תינוקות ע"ג דלתות לא ע"ג שורים וצ"ל דבע"ח לא משוי אוהל או אפשר לחומרא רק מדרבנן וכעת לא עיינתי:

צ) שם בגמ' לפי שאין לה קבע וכו' עי' רש"י ועי' ב"י או"ח סי' תר"ל בסופו כ' דכוונת רש"י שסיכך ע"ג קרשים עצמן וקורא אותם כרעים הואיל והם סומכין המטה. ומשמע לפי"ז דאיירי שהמטה יש לה שולים באמצע והם קרקעות הסוכה. אך הר"ן פי' לפי' רש"י שאין לה שולים כלל וקרקע עולם הוא קרקע סוכה. ובזה מיישב קושי' תוס' דודאי עגלה וספינה לא מיקרי מיטלטל כיון שכל מקום שמטלטל הוי סוכתו כבתחילה משא"כ כאן במטה שכל פעם יש לו קרקע עולם חדש ע"ש ועי' תוי"ט הביאו:

צא) בתוס' ד"ה שאין לה קבע תדע דלא קאמר א"ב וכו' קצת קשה כיון דרבנן פליגי וסברי דמותר ע"כ דלית להו הך מעמיד בדבר המקבל טומאה וכו' א"כ מנ"ל דר"י פליג בהא כיון דטעמא דר"י פשוט משם לטעמי' אזיל דדירת קבע בעינן וצ"ע:

בא"ד ובירושלמי משמע וכו' לפי מה דמסיק לכאורה המ"ל א"ב גבוהה עשרה דמשום קבע ליכא וק"ל:

צב) ברש"י ד"ה שמעמידה וכו'. מלשון רש"י, כאן יראה דהוי דאו' ולא משום גזירה אך עי' ר"ן וריטב"א שכ' בשם הראב"ד הטעם שמא יסכך בו ועי' ב"ח או"ח (סי' תרכ"ט) שם כ' די"ל דהוי דאורייתא ואי משום קושי' הראשונים א"כ איך רשאי לסכך על מחובר י"ל ג"כ דמחובר אין ראוי לסכך לא מיקרי מעמיד וכו' אף דאין הטעם משום גזירה אבל על אבנים באמת אסור לסכך משום אין גידולו מן הארץ ואף מעמיד כן והוכיח זה מדהקשה הרא"ש הך דאיך עושין מחיצה של אבנים ולא תי' כלום ע"ש. ועי' מג"א סי' הנ"ל סק"ט וי"ל ע"ש:

הרמב"ם לא הביא כלל הך מתני' ועי' תוי"ט שכ' דע"כ משום דסובר דזה הוא בכלל העושה בראש העגלה וספינה דלקמן וכיון דשם כשר גם כאן אין הלכה כר"י ע"ש אבל הרי"ף פוסק כר"י ועי' ברא"ש שכ' הטעם משום אין לו קבע והיינו כפירושו וכפי' הירושלמי שאין גבוה עשרה מן קרקע המטה ומה שהביא הרי"ף הך דאביי ל"ש וכו' כ' הרא"ש דקמל"ן אם יוכל לעמוד מעצמו אף דעתה המטה ממעט ל"ל בה ע"ש. ולכאו' קשה הרי זה ג"כ מוכח ממתני' מדאמר ר"י כל שאינה יכולה לעמוד מעצמו כמו שכ' תוס' וי"ל ואין להאריך:

צג) דף כב ע"א בתוס' ד"ה קנה עולה וכו' ע' טו"ז או"ח (סי' תרל"א סק"ד) הקשה לתוס' אמאי קאמר לשמואל תרתי תני דילמא חדא קתני וקמל"ן דבכה"ג שצילתה מרובה אילו הי' בשו' ש"ד ע"ש. וכוונתו דודאי התנא בא לפרש היינו שצילתה מרובה וכו' וקמל"ן אף דעתה אין צילתה מרובה מ"מ אילו הי' על ראש וכו' כמו שכ' תוס' ובשלמא אי הוי אמרינן דלעולם כה"ג הוי צילתה מרובה אילו הי' בשו' לא הוי קשה דהמ"ל דלא שייך כלל לשון שצילתה מרובה וכו' כיון דסתם כך הוא אבל לפי הנראה מלשון התוס' דלא הוי סתם כך א"כ שייך הלשון ושצילתה [וכו'] להך גופי' דעכ"פ הוי צילתה מרובה אילו הי' בשו' והרבותא הוא דמהני כה"ג. ועי' פ"מ שם שלא הבין כן בטו"ז ע"ש. ובאמת קשה לכאו' לדעת הסוברים דצריך שיהי' עתה צילתה מרובה א"כ לכאורה קשה טפי אמאי לא קאמר לשמואל ג"כ חדא וקמ"ל דבעי דוקא צילתה מרובה גם עתה וי"ל וק"ל:

ודע דלכאורה יראה מתוס' דלרש"י א"כ כשצילתה מרובה וכו' אז אף בגבו' שלשה ולית בי' טפא ג"כ כשר. ולא משמע כן בפוסקים וק"ל:

צד) ברש"י ד"ה ותני עלה בסה"ד אבל אין ביניהן וכו'. נמצא שאין ברוחב וכו' יראה מרש"י דאם הי' העליונה טפח אף שאין בריוח של מטה טפח אפ"ה אמרינן חבוט וכו' ועי' ריטב"א ור"ן ע"ש ובהל' סוכה כתבתי קצת:

צה) ע"ב ברש"י ותוס' ד"ה כאן למעלה וכו' מה שסיימו סה"ד בידוע שהקנים רחבים וכו' צ"ע קצת אטו אילו מצויר שחמתה מרובה מצילתה ואפ"ה הקנים רחבים מן האויר מי כשר הלא עיקר תלוי בחמתה מרובה וכו' ואפשר באמת העיקר רק אם הקנים רחבים באמת כשר אף אילו הי' חמתה מרובה מלמטה וכו' וק"ל:

צו) בתוס' ד"ה כזוזא וכו' והקשה ר"ת וכו' עי' רא"ש ור"ן וכל הראשונים שתי' דהכא שאני דס"ס בעינן צילתה עכ"פ שוי' לחמתה מלמטה ובמקורה שפודין כיון דעכ"פ סתום בסכך פסול ש"ד יעי"ש. ולפמ"ש לעיל דמש"ה סיים רש"י בידוע שקנים רחבים וכו' דבאמת תלוי בהכי רק למעלה א"כ הקשה ר"ת שפיר וק"ל:

ודע עוד דלפ"ז לכאו' לתי' הרא"ש וראשונים אם הי' עומד שוה עם הפרוץ וסיכך הפרוץ בסכך פסול היינו גזול יראה דפסול משום דהוי מצוה הב"ע דאם לא הפסול הי' חמתה מרובה והבן:

עי' רא"ש שהביא בשם בעל עיטור שפי' להיפוך אם למעלה שו' למטה צל מרובה ולכך הא דתנן צילתה מרובה היינו למטה דאם שו' למטה למעלה פרוץ מרובה והא דחמתה מרובה הא שוה כשירה היינו למעלה וכו' ע"ש. ולכאורה קשה א"כ למ"ד פרוץ כעומד אסור א"כ איך יתרץ הא דתנן חמתה מרובה פסולה ת"ל אף בשוה פסול. אם לא שנא' דלדידי' בסוכה תלי רק בצילתה מרובה תוך הסוכה כמו דלפירש"י אמרינן להיפוך לחומרא דאף למ"ד פרוץ כעומד מותר הכא שאני דעכ"פ בעינן תוך הסוכה שלא יהא חמתה מרובה כמו כן י"ל להיפוך לבעל עיטור לר"ה ברי' דר"י דסבר פרוץ כעומד אסור וצ"ע וק"ל:

צז) דף כג ע"א גמ' ע"ג בהמה עי' לח"מ פ"א מהל' נזירות שתמה על הרמב"ם שפסק באומר לא אפטר מן העולם עד שאהי' נזיר וכו' (הרי) [הוי] נזיר מיד דחיישינן שמא ימות וכן פסק פ"ט מה"ת ה"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מד מחשש שמא ימות ובהל' סוכה פ"ו פסק עשאה בהמה דופן לסיכה כשירה. והדברים סותרים. ותי' דבלא"ה קשה לר"ז דאמר הטעם שמא תברח א"כ לכ"ע לית להו שמא תמות א"כ מתני' דה"ז גיטך שעה אחת וכו' דלא כמאן גם הקשה דהרי ר"י לא חייש שמא תברח לר"ז ומכש"כ שמא תמות וא"כ איך אמר גבי הלוקח יין מבין הכותים שמא יבקע הנוד וא"ל לדבריו דר"מ קאמר הרי ר"מ ג"כ לא חייש למיתה רק שמא תברח א"ו דלעולם בעלמא חייש למיתה רק כאן גבי בהמה כיון דאיירי דמתיחא באשלי רק החשש זימנין דמוקי פחות מג' סמוך לסכך זה הוי חששא רחוקה ולא חיישינן ע"ש:

והשער המלך פ"ד מהל' סוכה תמה ע"ש דהרי לר"ז לא אזיל שפיר דס"ס כיון דר"י לא חייש לשמא אברח מכש"כ לשמא תמות וא"כ איך חייש לבקיעת הנוד ע"ש. ולכאורה נ"ל כוונת הלח"מ דהשתא י"ל ר"י לדבריו דר"מ קאמר דהוי סבר כמו דחייש ר"מ שמא תברח כמו כן יחוש לבקיעת הנוד ור"מ סבר בקיעת הנוד לא שכיחא וק"ל:

עוד הפליא שם השעה"מ ליישב דעת הרמב"ם שפסק לענין עשאה גולל לבהמה צריך שתהי' דוקא קשורה ואמאי דאף למ"ד דבעי קשירה היינו דוקא מחשש שמא תברח וא"כ איך נאמר בזה לקולא. ותי' דסובר דמ"ד מחיצה שאינה עומדת ברוח אינה מחיצה כמו כן בהמה אינה מחיצה כיון שיכולה לברוא וכן הטעם בשבת דלא מהני מחיצה בבהמה שאינה קשורה והשיג על המג"א ה"ש סי' שס"ב ועל הכ"מ שם ע"ש היטב ותמצא נחת:

גם כ' שם המ"ל לתרץ מה שפסק הרמב"ם בהרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי וכו' דאסורה לאכול [בתרומה] מיד היינו דלעולם הרמב"ם פוסק דל"ח למיתה בזמן מועט רק התם היינו טעמא משום דא"כ לא תאסרנה לעולם. וזה ודאי אינו דע"כ פעם אחת אסורה וממילא אסורה מיד ע"ש. ודבר זה קיימתי ג"כ ת"ל מסברא דנפשאי רק מה שעומד לנגדי הוא דא"כ אמאי לא משני הש"ס כן ואין להאריך וק"ל: