פתח הבית חלק א צח

כמו מותר פסח ואוקי לילה ליום ויהא נאכל ליום ולילה והזה אתי למעוטי לילה שני' אבל לעולם יום שני שרי והא דכתיב עד בוקר היינו לענין שריפה ובוקר שני א"ו דר"ע סובר דמותר פסח נאכל לשני ימים כמו שאר שלמים וא"כ כיון דמיעטה תורה שלא לאכול ליל שני ממילא ודאי בוקר היינו בוקר ראשון כיון דממילא לא דמי כנ"ל ואף די"ל אכתי נימא דאתי רק למעוטי ליל שני' כדי שיהא עכ"פ דמי לתודה י"ל דז"א כיון דאין דומה עכ"פ למותר פסח דעיקר הס"ד הי' משום מותר פסח ויש לפקפק בזה וק"ל

סד) (ע"ב) בתוס' ד"ה לימד על חגיגת י"ד וכו' גם בסוגיא זו ודברי תוס' אלו הארכתי לקמן פ' ע"פ בליקוטי סוגיות השייכים לענין זה

סה) בד"ה והאיך כולי' קרא וכו'. עי' מג"ש שתי' דהכונה בוקר לשריפה ע"ש

סו) (שם) מתני' הפסח ששחטו וכו' בענין טועה בדבר מצוה לא עיינתי כי הי' סמוך לחג הפסח אולם כתבנו פרטי דברים אשר כ' בחי' על הרמב"ם הל' שגגות ובמס' סוכה ודף מב) השייך לסוגיא זו. וגם להרבה דברים שכ' הצל"ח בסוגיא זו. וגם לענין מה דקשה על הרמב"ם שפסק בתינוק אחד למול אחר השבת וכו' דחייב ת"ל דהוי מתעסק ואי משום מאי דמשני הש"ס הנח לתינוקת הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב הרי הרמב"ם פוסק מקלקל פטור הארכנו שם. וגם בגוף הדבר אם הרמב"ם סובר מקלקל חייב או פטור הארכנו שם ובתשו' אחת הארכנו ג"כ בזה ואין עת להעתיק פה ולעת המועד אי"ה נעתיקם

סז) דף עג ע"א תוס' ד"ה לדברי האומר וכו' מיהו אכתי קשה וכו' עי' מג"ש שכ' די"ל דאיירי דהי' סבור שיהי' מותר ואפ"ה מיקרי מקלקל ע"ש. ובתשו' אחת הארכתי בדין מקלקל אם שייך אף שעושה כן כדי לאכול במזיד אפ"ה אכילת איסור לא מיקרי אכילה ושם הארכנו

סח) בד"ה תיקן להוציא וכו' מה שיש לפלפל בסוגיא זו לדעת הרמב"ם דסובר אבר מן החי של בן עוף אין בן נח נהרג עלי' א"כ מאי תיקן. וכן הקשה הכרו"פ יו"ד (סי' ס"ב) ועי' צל"ח כאן שכ' בעוף בלא"ה מתקן דנבילת עוף טהור מטמא בגדים אבית הבליעה והרבה דברים כ' בחי' למס' ביצה. ומס' חולין ובקונטרס לה' יי"נ ריש הקונ' כ' ג"כ כמה דברים השייכים לסוגיא זו. וגם על הרמב"ם ה' מלכים כ' ג"כ השייך לסוגיא זו ואין מועד להעתיקם כעת ואניח לעת הכושר אי"ה

ד"ה שחטו ונמצא טריפה וכו' כ' קצת בחי' על רמב"ם ה' שגגות

סט) ושם) בגמ' אמר ר"ה אשם שניתק לרעי' וכו' עי' רמב"ם (פ"ד מה' פה"מ הט"ו) שם כ' אם הקריבו עולה וכו' דמשמע שפסק דבעי עקירה ועי' לח"מ שם. והוכיח ג"כ כן מדבריו פ"ד מה' ק"פ שכ' שם אם שחטו אחר שמשכו ידם ישרף מיד וא"צ עיבור צירה ע"כ משום דבעי עקירה ע"ש אף דשם כ' ששחטו אחר שנודע ובגמ' איירי [קודם[ שנודע מ"מ אין חילוק ע"ש. אך הקשה הלח"מ הרי למסקנא שם משמע דלכ"ע לא בעי עקירה ע"ש. ועי' זבחים (ז:) והתוס' שם ד"ה הגה"ה בשאר ימות השנה וכו' ומפרשים שם ובס' מ"כ ע"ש. ועי' בצל"ח כאן ולעיל (סא:) שם כ' דקשה לו מדוע השמיט הרמב"ם לגמרי פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו מה דינו והכריח מכח זה דפסק באמת דלא בעי עקירה ואף דמ"מ בנטמאו בעליו שלכ"ע בעי עקירת כמבואר לעיל (סד.) ואף בזמן מרובה קודם פסח סבר ג"כ דדומה לנטמאו כיון שראוי לפסח עדיין תי' דחולק בהא ג"כ וסובר דכה"ג ג"כ לא בעי עקירה] ע"ש ולי תמוה הרי כ' הרמב"ם בהדיא (פט"ו מה' פה"מ הי"א) אבל אם שחטו שלא בזמנו במחשבת שינוי שם כשר ע"ש. א"כ יראה להדיא דפסק פסח בעי עקירה לעולם וק"ל. אך מה דקשה טובא הוא ממה שפסק הרמב"ם (פח"י מה' מעה"ק הי"ב) פסח ששחטו בחוץ שלא לשמו ולשמו חייב א"כ חזינן דלא בעי עקירה עי' צל"ח וס' מ"כ. שם הנ"ל

וקצת יש מקום ליישב עפימ"ש כבר בחי' למס' יומא (דף סג) ליישב דעת הרמב"ם בהא דשעיר המשתלח יע"ש. ועיקר הענין דקשה קצת מאי קאמר שם הואיל וראוי לשעיר בפנים וכו'. ות"ל כיון ששחט בי' פורתא הוי בעל מום ושוב אין ראוי לעשות שעיר הנעשה בפנים אך י"ל כיון דממילא חזי לשעיר בפנים אף אם כבר שחט פורתא אפשר ג"כ יכול להיות שעיר בפנים

ומעתה י"ל הא דפריך הש"ס שם ומי אית לי' לר"ח הואיל פסח נמי נימא הואיל. ומשני שאני פסח דבעי עקירה. י"ל ודאי הואיל שייך ג"כ אי בעי עקר רק כיון דבעי עקירה א"כ כיון ששחט פורתא שוב אין ראוי לעוקרו והבן

ומעתה י"ל כיון שהרמב"ם פסק פח"י מה' מעה"ק הנ"ל דשעיר המשתלח אם שחטו קודם וידוי חייב משום דראוי להביאו לפנים להתודות וכ' שם בחי' הנ"ל דסובר לה' אתי לרבות דהוי ס"ד למעוטי משום כיון דשחיט פורתא שוב אין ראוי להתודות ואפ"ה מרבי קרא. א"כ ממילא חזינן דלענין שחוטי חוץ אף אם נעשה בלתי ראוי ע"י מה ששחט פורתא אפ"ה חייב א"כ כמ"כ זה. ופסק הרמב"ם שפיר אף אי בעי עקירה אפ"ה חייב משום הואיל והבן

והא דקשה א"כ מאי פריך ספ"ב דחולין שוחט חטאת בחוץ לעכו"ם חייב ואמאי הא כי שחיט פורתא אסרה וכו' ות"ל הא בשחוטי חוץ חייב גם בזה י"ל התם שאני כיון דנאסר בהנאה הוי עפרא בעלמא ובחי' לה' א"מ כ' קצת בזה

ומה שעומד לנגדי דא"כ איך פסק (פח"י מה' מעה"ק ה"ט) הנ"ל דזב ויולדת ששחטו קרבנות שלהם לפני זמנם בחוץ פטורין על חטאת וכו' ואמאי נימא אם שחט אשם לשמו יהא חייב משום שראוי שלא לשמו בפנים כקו' הש"ס ביומא (דף סג) הנ"ל רק דמשני דבעי עקירה. והרי להנ"ל אף אי בעי עקירה מ"מ אמרינן הואיל כנ"ל אך י"ל שאני הני דודאי יצטרך אותם לשמו ומש"ה לא שייך הואיל אי בעי עקירה משא"כ פסח כיון דתו לא צריך אותו לשמו ודאי יקרבנו לשם עולה וא"כ שייך שפיר הואיל ועי' בזה

גם מה שנראה מלשון הצל"ח שסובר דבע"פ כל היום אם שחט פסח שלא לשמו פסול משום שפסק כבן בתירה פסח ששחטו בי"ד שחרית שלא לשמו פסול. וכמ"ש הכ"מ (פ"ט מה' פה"מ הי"א) דפסק כב"ב ע"ש. ולדידי צ"ע דדוקא בשחרית שעדיין ראוי לפסח אבל אחר שעבר זמן שחיטת פסח שכבר נשחט פסחו הוי כמו אח"ז ואם שחטו בפירוש שלא לשמו כשר ואם שחטו סתם תלי' בפלוגתא דעקירה ועי' בכ"ז. ועוד חזון למועד בזה אם יזכני ה' כ' כל זה לפום רהיטא

ע) עוד נזכיר די"ל בלא"ה מה שהקשיתי דא"כ אשם מצורע ג"כ אם שחט לשמו יהא ג"כ חייב הואיל וראוי שלא לשמו דיראה די"ל דלא פסק הרמב"ם כלל כרב חלקי' דסבר אשם מצורע לפני זמנו ששחטו שלא לשמו דחייב רק פסק כרב הונא בזבחים (קיד:) דפרך שם