פתח הבית חלק א צד

משום אכילת פסחים לא מעכבא ומש"ה לא דחי הזאה ואף דהוי עכ"פ מצוה לאכול. א"כ בלא"ה הי' לו לתרץ מש"ה לא דחי הזאה דפטור משום שהי' בדר"ח וא"ל דא"כ הדר קשה מהך ברייתא דתני טמא שרץ חייב כרת. ז"א דהרי לרבא ע"כ בלא"ה ר"א פליג על הך ברייתא דלר"א דמתני' ערל באמת פטור וע"כ הא דפריך הש"ס כאן מהך ברייתא היינו כמ"ש תוס' לקמן (צב: ד"ה אלו וכו') דסבר הש"ס דאין חולק על הך ברייתא אף דלרבא בלא"ה ר"ח דמתני' חולק וא"כ מאי פריך הש"ס כן הקשה הצל"ח י"ל דמשמע לי' להש"ס דאין חולק על הך ברייתא רק מטעם דר"ח אבל מה שחייבה עכ"פ משום טמא אין חולק אף שזה דוחק מ"מ יראה דע"כ הפי' כן וא"כ קשה כנ"ל. וצריך לחלק ולומר משום אכילת פסחים אין דוחה דהוי עשה שאין בה כרת אבל שחיטת הפסח נהי שפטור אם הוא בדר"ח מ"מ אם רוצה לקיים מקיים עשה שיש בה כרת וצ"ע

וכ"ז לרבא לקמן דפליג על אביי אבל לאביי דמשני לקמן דר"ח לטהור ולא לטמא הכל ניחא. אך קשה לרבא לקמן דפליג על אביי א"כ תיקשי טמא שרץ דתני כאן בכרת האיך משכחת לה הא ס"ס א"י לכנוס בשעת שחיטה כדפריך לקמן (נג:) וצ"ל א"כ רבא סבר כר"י לקמן דתלי בשעת אכילה א"כ הי' לנו לפסוק כר"י ועי' (פ"ה מה' ק"פ) דלא פסקינן הכי. אך י"ל רבא סבר ג"כ דר"ח לטהור ולא לטמא רק סבר זה דוקא אם הטמא אינו בדר"ח. רק מחמת טומאה א"י לכנוס לזה מהני דטמא אפ"ה חייב רק על ר"א דסבר מעזרה לחוץ דערל ג"כ באמת מן העזרה ולחוץ בזה סבר רבא דלא אמרינן אין דר"ח לטמא כיון שהוא באמת בדר"ח וא"כ ניחא ועי' צל"ח כאן שהעיר בחילוק זה היטיב רק הוא סובר דאף אביי לקמן סובר חילוק זה וערל היינו שהוא באמת בעזרה זה דוחק קצת גם תלוי בפלפול אם ערל מותר לכנוס לעזרה עי' חגיגה (ד) ולעיל (סב.) ע"ש. ולהנ"ל ניחא. וגם מיושב לשון התוס' שם (צד: ד"ה ואין דר"ח וכו') שהקשו א"כ בטהור פטור וטמא חייב וכו' והקשה כאן הצל"ח אמאי לא תי' דדוקא אם הערל בעזרה אז אמרינן אין דר"ח וכו' ע"ש. ולהנ"ל ניחא דא"כ רבא דפליג סובר אף בכה"ג לא אמרינן אין דר"ח וכו' א"כ קשה כנ"ל לרבא טמא שרץ [וכו'] וק"ל. ועי' היטיב בכ"ז ואולי אזכה עוד אי"ה להבין על האמת

מ) עוד רגע אדבר דק' להך תי' דמשני משום כל מה דליתא בציבור וכו' קשה כנ"ל ת"ל בלא"ה הרי בי"ג אין מחויב כלל לתקן עצמו לדעת רש"י כנ"ל. ולרמב"ם ע"כ איירי בי"ג כנ"ל וע"כ משים דס"ס נהי שאין חייב מ"מ ראוי לי לעשות כן א"כ תיקשי מה מהני כל דליתא וכו'. ודוחק לחלק ולומר דכה"ג פטור לגמרי. ע"כ הי' יותר נראה דרמב"ם חולק באמת על רש"י ועדיין צ"ע וק"ל

מא) עוד לסוגיא זו לכאורה קשה עוד לדעת הרמב"ם דאף טבילה לא מהני למ"ד אין שוחטין וכו' וא"כ ע"כ הא דהזאה תוכיח היינו י"ג שחל בשבת כפי מ"ש הלח"מ כנ"ל א"כ קשה מאי קאמר דליתא בציבור וכו' הרי חזינן דאי שוחטין וכו' לא שייך דליתא בציבור כיון דלא שייך הותר דהרי שוחטין וא"כ למ"ד אין שוחטין וכו' ג"כ מאי שייך ליתא בציבור הרי מה שאין אומרים לציבור זילו טבולו היינו משום דאין טבילה מועלת להם וס"ס נעשה בטומאה מכח צבור דביחיד נדחה אף טבו"י ונ"ל דמ"מ ס"ס שייך ליתא בציבור דהרי בטומאת שרץ דמהני טבילה ואפ"ה אין אומרים לציבור זיל טבולו וכו' ולפ"ז א"כ מיושב מה דפריך הש"ס מטמא שרץ אף דפסק הרמב"ם דשרץ לא היתר כלל בציבור. ולהנ"ל ניחא דלמאי דמשני השתא משום ליתא בציבור וכו' ע"כ סובר לס"ד זה שרץ ג"כ הותר בציבור וכו'. אכן דוחק אצלי לומר מה דקאמר ליתא בציבור היינו לענין שרץ דהרי קרא כתיב לנפש והבן. ע"כ הי' נראה בלא"ה דס"ס שייך ליתא בציבור דנהי דנעשה בטומאה מ"מ לא אמרינן להו טבולו כי היכי שיאכלו עכ"פ בטהרה ועדיין צ"ע אצלי פי' הסוגיא לדעת הרמב"ם בזה ואולי אזכה עוד אי"ה

מב) דף ע' ע"א בתוס' ד"ה לאו חובה וכו' בסה"ד והשתא לבן תימא וכו' לכאורה צריך ביאור לשון והשתא דהרי אף אי סוברים רבנן דב תימא לאו דאו' אפ"ה י"ל לב"ת דחי שבת וק"ל. וכן צריך להבין הא דכ' תוס' לעיל (נט:) ד"ה בארבעה עשר וכו' דלב"ת לא דחי שבת מנ"ל הא וע"כ מדפריך הש"ס לקמן ע"ב מ"ט דבן דוררתאי וכו' ולא קאמר דסבר כבן תימא והיינו כפי' רש"י לקמן דקאי על חגיגת י"ד וא"כ השתא דכ' תוס' לב"ת דדחי שבת ע"כ הפי' לקמן כמש"כ תוס' שם דקאי על חגיגת ט"ו ע"ש וא"כ זה לא תלי במה שכ' תחילה וקשה לשון והשתא וק"ל. ועי' מהרש"א. אך י"ל דאי נימא דמאן דפליג על בן תימא סובר חגיגת י"ד לאו דהי' וא"כ הי' קשה מה דקאמר הש"ס על ונאכלת לשני ימים וכו' דלא כב"ת ואמאי לא קאמר הכי ג"כ על רישא דלא בא בשבת וטומאה וע"כ הי' מוכח דלב"ת ג"כ לא דחי וכן סוברים תוס' לעיל בדף נ"ט הנ"ל שכ' דהכי מוכח וכו' היינו מכח דיוק זה משא"כ עתה שכ' תוס' דשלש מחלוקת בדבר י"ל שפיר לעולם לב"ת ולתנא דלקמן דיליף מלא ילין וגו' דחי שבת ומש"ה ברישא לא קאמר דלא כב"ת משום דאף כרבנן דב"ת דהיינו תנא דלקמן לא אתי דלדידי' עכ"פ דוחה שבת וכו' רק בהך דנאכל לשני ימים וכו' קאמר שפיר דלא כב"ת דכתנא דלקמן אתי שפיר דאף דהוא דאו' מ"מ נאכל לשני ימים והבן. ולכאורה צריך להבין מנ"ל דלתנא דלקמן דחי שבת דילמא נהי דהוי דאו' מ"מ לא דחי בשלמא לב"ת יליף לה מהיקש משא"כ לתנא דלקמן אך י"ל דממילא כיון דהוי זמנו קבוע דחי שבת דוקא בחגיגת ט"ו גלי קרא מוחגותם חג שבעת ימים וכו' כמבואר לקמן ולא ילפינן י"ד מט"ו כפי' רש"י לקמן אלא לקמן קאי אט"ו כפי' התוס' וק"ל והכי מוכרח להו לישנא דש"ס דקאמר לאו חובה וכו' משמע דאי הי' חוב הי' דוחה שבת כמ"ש תוס' גם לקמן ע"ב ד"ה מ"ט וק"ל

ודע דלקמן פ' ע"פ הביא הרא"ש דעת הר"י מקורביל דער"פ שחל להיות בשבת נוכל לשחוט חגיגת י"ד בע"ש ואוקי לילות בהדי ימים ואין נפסל בלינה ע"ש והקשו המפרשים מסוגיא זו דקאמר דאי ס"ד חובה תיתי בשבת והרי יכול לשוחטה מע"ש. וצ"ל ודאי אי הוי חובה הוי כמו פסח וצריך לשוחטו דוקא בזמן פסח ואף לתנא דלקמן דיליף מלא ילין וגו' מ"מ כתיב אשר תזבח בערב משמע ג"כ כמו פסח דוקא וק"ל. וכ"כ השעה"מ סוף ה' חו"מ. ועי' צל"ח כ' ג"כ כן רק הוא צידד לתנא דלקמן ג"כ יכול לשחוט מע"ש. ולהנ"ל הר"י מקורביל פוסק כתנא דמתני' דהוי רק דרבנן וק"ל

מג) עי' מל"מ פ"א מה' כלי המקדש שנסתפק בחגיגת י"ד אי רשאי לשחוט אחר תמיד דדוקא בפסח גלי קרא והעלה דאסור לשחוט אחר התמיד ועכ"פ צריך לשוחטו אחר חצות הואיל וכתיב בערב ע"ש. ועי' צל"ח לעיל (נ"ט.) שהקשה א"כ מתני' ר"פ תמיד נשחט דתנן חל ע"פ בע"ש תמיד נשחט בשש ומחנה וקרב בשבע ומחצה א"כ אימתי הקריבו חגיגה דקודם תמיד הוי קודם חצות ולאחר תמיד עלי' השלם [כתיב] ותי' דתנא דמתני' סובר לגמרי לאו דאו' וא"כ יכול לשחוט קודם חצות והמ"ל לא כ' דאסור אחר חנות רק לתנא דלקמן דיליף לה מלא ילין דכתיב בערב ע"ש. ולכאורה לפי מ"ש לעיל (נט)