פתח הבית חלק א צג

ועפי"ז יתיישב ג"כ מה שפסק הרמב"ם דט"מ הזאת שלישי ושביעי לאו דוקא אלא אף שלישי ושמיני עי' הק"פ הנ"ל. והשיג ע"ז הראב"ד אלא לעולם צריך שיהי' רק ג' ימים בין שני הזאות ושם הארכנו עי' בעיקר מחלקותם בה' טו"מ. ולהנ"ל י"ל הרמב"ם הוכיח דינו כיון דקיבל ר"ע סתם מר"א הזאה אין דוחה שבת א"כ תיקשי ס"ס י"ג שחל בשבת לר"א אם חל שביעי בשבת זה אמאי לא ידחה דשוב לא שייך תקוני הוא דלא מתקן וכו' דת"ל כיון שאם לא יזה היום יצטרך מחדש שני הזאות א"כ הוי כמו ט"מ תוך ז'. א"ו דמש"ה לא דחי דהרי יוכל להזות למחר וק"ל

לח) וגם יישבנו כבר בק"י מה שפסק הרמב"ם ומבואר לקמן (פ.) מחלוקת רב ועולא בהי' רוב ציבור זבין וכו' דאין טמאין עושין שני הואיל ולא עשו צבור בראשון ע"ש ובפי' רש"י כאן ד"ה התם האי דאיתי' וכו' שסיים ואם הי' רוב צבור זבין באמת אין טמאין עושין בשני. א"כ משמע לפ"ז למסקנא דלא אמרינן הך כל היכא דליתא וכו' אף כה"ג טמאין עושין שני. ואף שיש לחלק בין הנושאים מ"מ יראה כן מל' רש"י כנ"ל. וא"כ קשה לדידן אמאי אין עושין טמאין שני אם הי' רוב צבור זבין. אך י"ל דבלא"ה יש להבין הנה הרמב"ם פסק טומאת שרץ לא הותר בציבור ובס' קרבן חגיגה כ' טעם לזה משום כיון דשוחטין על טבו"י א"כ הא יכולין לטבול יע"ש [כעת אין ת"י] א"כ קשה כאן דקאמר ליתא בצבור הלא איתא בציבור כיון שיכולין לטבול דהרי ע"כ איירי בי"ג לרמב"ם. אך י"ל דזה רק למ"ד טומאה דחוי' בציבור משא"כ למ"ד הותרה א"צ לטבול א"כ אזיל למ"ד הותרה וכו'

ולפי"ז מיושב מה דקשה לרמב"ם מה פריך הש"ס מדמהדר אטמא וכו' והרי שרץ לא הותר בציבור וכן הקשה הצל"ח ובק"י כ' דקו' הש"ס הא עכ"פ מט"מ דמשמע דאיירי ודאי אף בשביעי שלו בי"ג. ולהנ"ל ניחא דקו' הש"ס משרץ כיון דע"כ סבר טומאה הותרה וא"צ לטבול א"כ ממילא אף טומאת שרץ נדחה. וא"כ לדידן דפסקינן דחוי' וטומאת שרץ אין נדחה וכמ"כ מת בשביעי שלו בי"ג ג"כ אין נדחה בציבור הואיל ויכולין לטבול א"כ שפיר אמרינן כל דליתא בציבור וכו' ומש"ה רובן זבין בראשון אין טמאין עושין שני וק"ל

ודע דהרמב"ם יראה דחולק על רש"י כאן (ע"א ד"ה ענוש כרת) שכ' ולא דמי לטמא ושהי' בדר"ח וכו' שמקמי הכי לא רמיא חיובא וכו' ולדעת הרמב"ם יראה אף בי"ג חייבין להזות ולטבול דהרי כאן איירי בי"ג והבן. ובמקומות מפוזרים בהק"פ כ' בזה. אך נשאר לנו עוד להקשות דא"כ קשה מה קאמר בעירובין (קג) בעינא לאתובי הזאה למר וכו' ומאי פריך הרי שאני התם דהוי בי"ג ועדיין לא רמי' חיובא. ונראה ליישב אחר שנבין עוד דהרמב"ם כ' שם פ"ו דהזאה הוי שבות. ולא ביאר דהטעם משום שמא יעבירנו וכו' וכן בפי' המשנה משמע סתמא וכן רש"י במתני' כ' משום מתקן. ע"כ יראה דודאי אף אם החיוב באותו יום ג"כ מודה הרמב"ם אם בשעת דחיות דרבנן לא מקיים המצוה שפיר העמידו דבריהם אף במקום כרת רק דשפיר יכולין לשחוט תחילה ואח"כ יזה ומקיים המצוה שפיר בשעת הזאי' וכמ"ש תוס' (נט. ד"ה אתי עשה וכו') וכאשר הארכנו בסוגיא כאן. ולכך כ' הרמב"ם הטעם משום דהוי י"ג. וא"כ י"ל הש"ס פריך שפיר הזאה תדחי שבת ואי משום מתקן הלא יכולין לשחוט תחילה כנ"ל. והקו' היא למ"ד שוחטין וזורקין וכו' ואף די"ל ר"ע סבר אין שוחטין כנ"ל י"ל חדא לפמ"ש השעה"מ לישב קו' תוס' לקמן (צ"ג. ד"ה ר"ע וכו') דאף ר"ע סבר אין שוחטין וכו' ויליף לה מקרא אחרינא או מכח קי' ה' כאן ד"ה שוחטין וכו' דלמה לי קרא א"ו דאתי לאורויי אף בשביעי וכו' ועכ"פ רק קודם שטבל דדוקא אם ההכרח מכח ולא יכלו לעשות וכו' הכריח הרמב"ם שפיר דאף טבילה לא מהני דממ"נ אם טבלו אף היום יכולין לשחוט ואם לא יטבלו אף מחר אסורין אם לא יטבלו א"ו דטבילה לא מהני משא"כ אם מוכח מקרא אחר י"ל טבילה ודאי מהני וא"כ הוקשה לו שפיר הלא יכולין לשחוט תחילה. גם י"ל דרך אחר אף אי ר"ע דריש ג"כ ולא יכלו וגו' מ"מ י"ל עיקר טעם רמב"ם דהוקשה לו איש נדחה ואין ציבור נדחין ות"ל הא יכולין לטבול א"ו טבילה לא מהני משא"כ לפ"מ דהוי סבר תחילה כל דליתא בציבור וכו' א"כ ע"כ ציבור א"צ כלל לטבול וכנ"ל א"כ ממילא י"ל אחר טבילה מותר אף ביחיד וק"ל. וא"כ פריך שפיר הלא יכולין לשחוט תחילה וכנ"ל

ומעתה י"ל כיון דחזינן בכל דוכתי' דאמר רבה משום שמא יעבירנו וכו' קאמר ה"ט דשופר ולולב ומגילה ולא קאמר דהזאה. א"ו לדידן דאין שוחטין וכו' א"צ לטעם יעבירנו דבלא"ה כיון בעידנא דמיעקר וכו' דבי"ג לא שייך שישחטו תחילה ולמ"ד שוחטין צ"ל הטעם שמא יעבירנו וכו' וא"ל מאי יועיל שמא וכו' ס"ס הוי דרבנן וא"כ נשחט תחילה. ואף שכ' לעיל די"ל זה הוי שבות חמור. וכעין זה כ' הצל"ח מ"מ דוחק. אך בלא"ה י"ל דמודה הרמב"ם לסברת הראב"ד שכ' כל היכא דהחשש הוא שיכול לבוא לידי כרת העמידו ודאי דבריהם וניחא. משא"כ אנן דפסקינן אין שוחטין א"צ כלל לשמא יעבירנו וניחא סוגיא דעירובין ג"כ דשפיר פריך לרבה דעיקר הטעם משום בעידנא וכמ"כ שם באמירה לנכרי להחם חמין וק"ל. רק מה שנשאר לפ"ז א"כ מאי קאמר לקמן (צג.) ר"ע לטעמי' וכו' דילמא סבר ר"ע משום שמא יעבירנו ולעולם שוחטין וכו' י"ל ר"נ חולק על רבה וסובר דלא שייך בהזאה שמא יעבירנו וכמו שפילפל הר"ן במגילה דכיון שלא גזרו במילה בשבת כמ"כ אין לגזור בהזאה דדוקא שופר ולולב משום ספיקא דיומא יע"ש. א"ו טעמא דר"ע משום אין שוחטין והכל כנ"ל. ומה דקשה א"כ ממצורע כמו שהקשה הראב"ד כ' בק"י לקמן ס"פ האשה ע"ש

לט) עוד נזכיר דצריך להבין קצת הא דפריך ר"ע לר"א הזאה תוכיח ת"ל הא טמא שרץ שא"י לכנוס לעזרה א"כ הוי כמו בדרך רחוקה דפטור מכרת ומש"ה א"צ להזות כיון שא"י ליכנס וכו' והיינו לעולא לקמן (צג:) דקאמר כל שא"י לכנוס בשעת שחיטה וקיימ"ל כותי'. עי' פ"ו מהק"פ ע"ש. ונ"ל נהי שאין ענוש כרת מ"מ מצוה עכ"פ הוי. ולכאורה קצת ראי' לזה דהרי לקמן (צד:) פריך לר"א שם דאמר מאסקופת העזרה ולחוץ הוי דרך רחוקה. ופריך שם מהא דערל שלא מל וכו' ומשני אביי דרך רחוקה לטהור ולא לטמא וכו' ורבא משני תנאי היא אליבא דר"א יעו"ש. וקשה לרבא עכ"פ התנא לקמן דסבר אליבא דר"א במתני' מעזרה ולחוץ וכו' א"כ מאי פריך לי' ר"ע כאן הזאה תוכיח ת"ל לר"א הרי כיון שהוא מעזרה ולחוץ א"כ הוי דר"ח א"ו כנ"ל דמ"מ מצוה איכא וכנ"ל

ועפי"ז יש לסתור מ"ש לעיל דהרמב"ם חולק על רש"י וסובר דאף בי"ג חייב לטהר עצמו די"ל נהי שאין חייב כרת אם לא הזה בי"ג עכ"פ מנוה איכא להזות. וגם ראי' לכאורה דהרי מודה הרמב"ם עכ"פ אם הי' ביום י"ג בדר"ח אשר א"צ ליכנס למען יוכל לבוא בי"ד שם דודאי לא נראה לומר דדר"ח היינו שהי' בי"ג רחוק יותר עד שאף אחר שהלך לצד ירושלים יבוא בי"ד רק למודיעים דזה ודאי לא נראה ומבואר מלשון ש"ס ופוסקים דלא אמרינן הכי רק אף אם הי' בי"ג ג"כ רק רחוק יום אחד מירושלים א"צ לכנוס א"כ מדוע יצטרכו לטבול א"ו נהי דאין חייב כרת מ"מ מצוה איכא ועי' עוד בזה. וגם קצת דוחק דמסיק לר"א הטעם