פתח הבית חלק א צב

ודחי ל"ת דלא תשחט. ולתי' זה הערני ידידי הרב מ' חיים מליסא. וכעין זה מצינו בחולין (עח. בתוס' ד"ה מניין) יעו"ש

אכן בשאלתות הנ"ל כ' להדיא אלא הדר ומבער דלא מיפגר מפסח דכתיב לא תשחט וכו' ועי' בס' שאילת שלום דמלשון זה משמע דבשאר מצות א"צ לחזור ולבער אם א"א שוב לחזור למצותו ע"ש. ובאמת י"ל כונת השאלתות דבשאר מצות פשיטא לי' אכן פסח ס"ד הואיל והוי עשה שיב"כ כסברת א"ע הנ"ל וק"ל. וצריך להבין מה שהקשה השאלתות ל"ל למול את בנו ת"ל דהוי שחיטת פסחו דמילת בניו מעכבתו דילמא קמ"ל אף מילת בניו אינו דוחה ביעור חמץ אם א"א לחזור דס"ד אמינא דוקא פסח הואיל ובלא"ה א"א לשחוט משום לא תשחט קמל"ן אף בשאר מצות כן. וצ"ל דקו' איפכא ל"ל לשחוט פסחו ת"ל כיון דתני למול את בנו וכו' א"כ מוכח דאם אפשר לחזור צריך לחזור ולילך ולבער אף אם הולך לשחוט פסחו דבכלל למול וכו' הוי פסח כנ"ל וכן אם א"א לבטל כגון לאח"ז איסורו צריך לבטל המצוה מוכח ג"כ מסיפא ופסח גרע טפי דכתיב ל"ת על חמץ וכו' וק"ל

ובמ"א אמרנו דק' לכאורה מאי דקיימ"ל ב' דברים אינן ברשותו של אדם וכו' מנ"ל דגבי חמץ אוקמה התורה ברשותו אף דאסור בהנאה דילמא מש"ה עובר בב"י הואיל ומה"ת שלו מיקרי שיכול לאכלו פחות פחות מכשיעור לר"ל דסבר ח"ש מותר מה"ת ובאמת השתא דאסרו חכמים אף פחות משיעור מנ"ל דעבר אבל יראה. והוכחנו מזה כדעת הרמב"ם (פ"א מה' חמץ) דגבי חמץ ח"ש אסור מדכתיב לא יאכל ואף ר"ל מודה וק"ל. ועי' מ"ל שם שהביא דחמץ הואיל והי' לו שעת הכושר א"י ללמוד כלל מחלב לכך בעי קרא ע"ש. והוליד מזה דע"פ אחר חצות ח"ש מותר מה"ת ועי' פר"ח או"ק (סי' תלא) שהביא מחלוקת הפוסקים אם ביטל חמץ בשעה שישית ושהה החמץ ביו"ט אם מלקין אותו משום בל יראה נהי דקיימ"ל כיון דאיסורא דרבנן עלי' כדאורייתא דמי מ"מ לא מלקינן לי' כיון דמה"ת מבוטל כדין יעו"ש. וא"כ י"ל השאלתות פליג על הרמב"ם ולא יליף כלל מלא יאכל א"כ באמת בע"פ ח"ש מותר מה"ת. וא"כ י"ל הא דתני במתני' ואם לאו מבטלו וכו' איירי אף לאחר חצות ומ"מ מבטלו דתיהני מיהא עכ"פ לענין מלקות כמ"ש הפר"ח הנ"ל. אך גבי פסח לא שייך זה דס"ס אסור לשחוט פסחו כיון דרבנן אסרו אף ח"ש א"כ לא מהני הביטול ואסור לשחוט והבן זה [גם י"ל כיון שעבר הזמן מהני הביטול רק שלא לעבור על ב"י אבל לא לעשה וכמ"כ לא יועיל לענין לא תשחט ועי' בזה] וא"כ אי לאו דתני לשחוט וכו' המ"ל שפיר שכבר שחט הפסח ומ"מ יבטלו כנ"ל אבל השתא דתני גם פסח מסתמא כולי' בחדא מחתא מחתינהו ובאמת לאח"ז איסור יחזור לבער וק"ל קצרתי

גם יש להמשיך כל לשון השאלתות שכ' שם עוד ברם בתחילת שש אי ביטל מאי ת"ש דא"ר גידל המקדש משש ולמעלה אפילו בחיטי קורדנייתא וכו'. ואימת אי נימא בתר שש פשיטא וכו'. ועי' שאילת שלום שם שהקשה הרי כ' תחילה דחיטי קורדינייתא אינו רק דרבנן ומאי מקשה פשיטא ע"ש. ועי' במכילתין (כא:) בגמר' עבר זמנו אסור בהנאתו וכו' ובתוס' ובמהרש"א שם שכתבו דאף דהוי רבותא מ"מ מדקאמר אפילו וכו' משמע דאף בלא חיטי קורדנייתא הוי עכ"פ חידוש יעו"ש. וא"כ הוכיח שפיר דע"כ איירי בתחילת שש. ויותר הארכתי ליישב שאר קו' שם ועת לקצר ולעיל (סא:) ובחי' לה' ק"פ הארכנו בזה

לו) בתוס' בד"ה שוחטין וזורקין וכו' עי תשו' שאגת ארי' ושעה"מ על ה' ק"פ פ"ו [כעת אין ת"י ס' שעה"מ] שהקשו חדא דמאי תי' תוס' [דס"ס] קשה על שאלת הטמאים הלא כתיב איש לפי אכלו ע"ש ועי' מ"ש לעיל ריש פרקין ליישב בזה וגם בקונ' ילדותי הארכתי

עוד הקשו על תי' א' של תוס' הלא מבואר בחגיגה (ט.) דקאמר שם שאני טומאה דאיתא בתשלומין וכו' ומוכרח שם דלמ"ד פ"ש תשלומין דראשון ילפינן ג"כ חגיגה דאם לא חג בראשון מחמת טומאה חוגג כל שבעה א"כ ק' הרי לקמן (פ.) קאמר שם עולא סבר שוחטין וזורקין וכו' א"כ ע"כ סבר פ"ש תשלומין וכו' ואפ"ה סבר שם טמא ביום ראשון אין חוגג כל שבעה הואיל ולא חזי בראשון ע"ש. וזה יש לדחות קצת די"ל למאי דמסיק בחגיגה שם (ט:) לילה לאו מחו"ז יע"ש י"ל למסקנא אף טומאה מטומאה לא יליף וק"ל

במקומות מפוזרים כ' על סוגיא זו בק"מ ובחי' על הק"פ ושאר דוכתי ואסדר פה קצת באופן אחר

לז) הנה הרמב"ם פ"ו הק"פ פוסק ט"מ אף לאחר שטבל אין שוחטין וכו' והקשה הלח"מ הרי ר"ע פריך בפירוש כאן הזאה ע"פ שחל בשבת תוכיח ותי' דלאו דוקא הלשון בסוגיא כאן ע"ש ולפי דבריו צ"ל ג"כ לפי"מ דהוי סבר רבא טעמא דר"א משום כל דליתא בציבור וכו' היינו ג"כ דלא אמרינן לציבור בי"ג זילו טבולו. והנה הרמב"ם כ' טעם לדבר דהעמידו דבריהם במקום כרת משום די"ג עדיין לאו זמן חיובא וכמ"ש הכ"מ מש"ה ליישב מה שהשיב שם הראב"ד ממצורע שראה קרי וכו' דשם שאני שהוא באותו יום ואף דבשעת דחיית שבות עדיין לא קיים המצוה מ"מ ל"ל בה רק י"ג שאני דאותו יום לא הוי זמן חיובא יע"ש דהפי' כן. אך ע"ז ק' למסקנא דסבר ר"א שוחטין וזורקין וכו' ואפ"ה הקשה לי' ר"ע הזאה תוכיח וכו' וקשה הכל טעמא מאי אם שוחטין וכו' א"כ י"ד שחל בשבת אמאי לא יזה. ובשעה"מ ה' ק"פ הנ"ל כ' דר"ע סבר ג"כ כר"א דאכילת פסחים לא מעכב בכה"ג וכר"א והא דקאמר הזאה תוכיח היינו מכח אכילת פסח דג"כ מצוה ע"ש. זה דוחק דמשמע עיקר לענין שחיטה דאל"כ מאי קאמר תוכיח דילמא שאני התם דליכא כרת וכו' ובחי' הק"פ כ' ג"כ בזה. וגם יראה מל' תוס' ד"ה האי מחזי וכו' שהקשו ערל שלא מל אמאי בכרת. ועי' מהרש"א שהקשה אמאי לא הקשו פשוט על מ"ד שוחטין וזורקין וכו' ובק"מ הארכנו ובחי' להק"פ כ' בזה. עכ"פ לפי הפשוט יראה דאף לס"ד הוי ידעי תוס' לחלק משום מחוסר מעשה בגופו משא"כ לר"א דסבר דאף אם באמת לא יזה כלל אפ"ה מיקרי חזי א"כ הוי סברי כמו כן לענין מילה כן וכו' א"כ חזינן עכ"פ דדוקא ר"א סבר הכי. ואף שיש לפקפק מ"מ נראה כן א"כ י"ל באמת ר"ע סבר אין שוחטין וכו' ואיהו קיבל סתם מר"א הזאה אין דוחה וכו' ואי אין שוחטין ניחא משום די"ג עדיין לאו זמן חיובא ור"א דסבר שוחטין הוא סבר באמת גברא תקוני מתקן וכו' וניחא

ומעתה י"ל הא דלקמן (צג.) דקאמר שם ר"ע לטעמי' דסבר אין שוחטין וכו'. והנה מלבד מ"ש תוס' שם דהרי ר"ע לא דריש ולא יכלו וגו' א"כ מנ"ל דאין שוחטין וכו' דזה י"ל די"ל אף ר"ע סבר הך דרש ולא יכלו ועי' רשב"א בחי' לסוכה ודף כ"ה) ועי' תוס' שם אך עכ"פ ק' על לשון ר"ע לטעמי' דלא מצינו לו שסבר כן. ומל' תוס' שם ד"ה סבר ר"ע. יראה דלא גרסי ר"ע לטעמי' ע"ש. ולהנ"ל ניחא דמדקאמר ר"ע כאן הזאה תוכיח ע"כ סבר אין שוחטין וכו' דאי שוחטין הכל טעמא מאי אמאי לא יזה ואי משום אכילת פסחים לא מעכבא וכו' הרי משמע דר"ע לא סבר הכי וכנ"ל וק"ל: