פתח הבית חלק א צא

משמע דאין חולק על הך ברייתא ועי' צל"ח

לה) תוס' ד"ה מחזי חזי וכו' לכאורה צ"ע מאי מקשי תוס' מערל וכו' ת"ל מקרא מלא הוא המול ימול ואז יקרב לעשותו א"כ קפיד אף אשחיטה בערל ובאמת עלה בדעתי ליישב דלקמן (צ"ד:) פריך הש"ס לר"א דאמר דרך רחוקה היינו מאסקופה ולחוץ ופריך מהא דערל וכו' ומשני אביי דרך רחוקה לטהור ואין דר"ח לטמא ע"ש היטיב בתוס' דמשמע שפיר קו' הש"ס דערל הי' בדרך רחוקה מסתמא מאסקופה ולחוץ וע"ש שהקשה תימה א"כ ערל שעומד בחוץ חייב ולכשימול פטור ותי' כל הראוי לבילה ע"ש א"כ י"ל ע"ז מקשו הכא אכתי השתא נמי ראוי לבילה הואיל ומחזי חזי ולפטור מטעם דרך רחוקה

ועפי"ז יתיישב היטיב קו' מהרש"א שהקשה אמאי לא הקשו בפשיטות למ"ד שוחטין וכו' אמאי ערל ענוש כרת ולהנ"ל ניחא דגזה"כ הכא רק עיקר קו' מטעם דרך רחוקה כנ"ל וק"ל. אכן קצת דוחק דרבא משני התם שינוי אחרינא ע"ש ועי' לעיל (ס"ב.) רש"י ד"ה ערל וטמא פי' ג"כ דאינו ראוי לאכול הפסח מש"ה אין שוחטין עליו וצ"ל טעמא דקרא היינו כ"ז שהוא ערל אינו רשאי לשחוט בעצמו אבל עכ"פ ע"י שליח רשאי אולם ז"א דא"כ קשה הא דיבמות (עא.) דפריך שם היכי משכחת הי' לו בשעת אכילה ולא בשעת עשי' ואמאי לא משני ששחט ע"י אחר וק"ל ועוד כ' בזה בריש קונטרס הל' ק"פ וגם עי' לעיל ס"א. כ' ג"כ בזה ע"ש] רק הואיל ואינו ראוי לאכול אין שוחטין וק"ל. אכן ברמב"ם משמע להדיא מטעם גזה"כ אין שוחטין ע"ש

ובסוגיא זו אמרנו ליישב דעת השאלתות דרב אחאי פ' צו שכ' שם אמתני' דהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכו' ת"ל כיון דמילת בניו מעכב משחיטת פסח א"כ למול את בנו הוי ג"כ שחיטת פסחו ומשני כגון דכייבין לי' עיני' ונתרפא וכו' א"כ יכול לשחוט טרם שנתרפא ע"ש ותמה בס' שאילת שלום שם ח"ל שחיטת פסח בחצות ואי כבר שחט ע"כ מיירי אחר חצות וא"כ איך תנא מבטלו בלבו וכו' הא אין ברשותו וק"ל [עתה אשר ראיתי הנוסח בשאלתות דכייבי' לי' עיני' ונתרפא לא איירי כלל (מתי' מעל"ע) נסתר זה] ועפ"י הנ"ל נ"ל דודאי עדיין לא שחט רק יודע אם יחזור לבער חמץ ודאי לא יוכל תו למול את בנו דאין שהות אך עכ"פ לשחוט הפסח יכול הואיל ועדיין לא כלה מעל"ע רק סמוך ללילה וכ"ת אכתי אסור לשחוט כיון דס"ס לא יוכל לאכול בלילה וכתיב איש לפי אכלו וכו' י"ל כיון דגברא חזי רק תקוני לא מתקן ואי משום סברת תוס' מחוסר מעשה בגופו לא הוי חזי י"ל בבניו לא שייך זה כיון דאין מחוסר בגופו ואף אם נאמר דעכ"פ מחוסר מעשה מיקרי יותר מטבילה והזאה מ"מ י"ל דדעת השאלתות כרמב"ם דהוי גזה"כ שלא לשחוט פסח על ערל וא"כ אין אנו צריכין כלל לסברת תוס' משא"כ בכה"ג כיון דבשעת שחיטה לא מעכבתו כלל מילת בניו כיון דאנוס אז רק דאינו ראוי לאכול וכיון דחזי וכו' ל"ל בה וק"ל [אח"ז ראיתי כי גם תוס' מודים כיון שאין יכול לאכול תיתי מהי תיתי מיקרי אינו ראוי רק גבי ערל סוברים דיכול למול עצמו ובחי' סוף ה' ק"פ הארכנו הרבה וגם בפי' דברי תוס' כאן ע"ש] אף שלא נעלם מאתי דלשון השאלתות לא משמע כן שכ' וכבר אישתחיט לי' פסחו מ"מ גוף הענין נכון. ולקמן נאמר עוד אופן אחר ליישב דעת השאלתות

וכל מ"ש לעיל דלר"ע ודאי שוחטין וכו'. אך עי' רשב"א ס"פ הישן חולק בזה וכ' דאף ר"ע סובר דאין שוחטין והיינו מדקאמר מי הי' וכו' ומאי שאלה וכי ליכא טמאים. א"ו דקשה להו מאי מספקא להו פשיטא דאין קדשים נאכלין בטומאה אע"כ דהי' בשביעי ומספקא להו אי שוחטים וכו' לכך קאמר מי היו חכמי לב לשאול שאלה זו יעו"ש. ובאמת אף ר"ע ור"י הגלילי דרשו ולא יכלו וגו' כגירסא ישנה לקמן בשמעתין דשוחטין דסבר רב כר"ע כנ"ל. וגם ניחא שפיר קו' תוס' לקמן ריש מי שהי' טמא דקאמר הש"ס לר"נ ר"ע סבר כמ"ד אין שוחטין וכו' יעו"ש. ועי' תוס' כאן ד"ה שוחטין שהקשו למ"ד אין שוחטין וכו' א"כ ע"כ לא הי' בשביעי א"כ ל"ל קרא למעוטי טמאים מפסח ראשון ת"ל דלאו בני אכילה וכו' עי' מה שתי' ועי' תשו' ש"א שהקשה לתי' תוס' עכ"פ מה שאלו הטמאים ע"ש וזה בעצמו דברי הרשב"א הנ"ל

אכן קצת אמרנו ליישב אף לאידך תנאי דאמרי שוחטין וכו' עי' תמורה (יב.) שם אמר ר"מ זה הכלל כל שזמנו קבוע אף קרבן יחיד דוחה שבת וטומאה. וא"כ הי' שאלת טמאים הואיל וזמנו קבוע אף קרבן יחיד ידחה ובעי להכי קרא למעוטי וק"ל ועפי"ז י"ל קצת לשון הברטנורה שם שכ' הלכה כר"מ ותמה ע"ז התיו"ט הא אין חולק עליו. ולהנ"ל ע"כ הני דאמרי מי הי' וכפי' רשב"א הנ"ל ע"כ דסברי קרבן יחיד לא דחי דאל"כ שאלת טמאים כפשוטו וכנ"ל וק"ל

גם לפימ"ש לעיל ליישב קו' דברי שלמה בריש פרקין דע"כ הך פסח דאיירי קרא שם גבי טמאים הי' עפ"י הדיבור דהא לא מלו את בניהם כ"ז שהיו במדבר וא"כ כיון דלא בעי דיני פסח ס"ד אף לענין טומאה וק"ל

ועפי"ז יתפרש שפיר לשון שאמרו למה נגרע לבלתי הקריב וגו' וזה תמוה הרי גריעותן מפורסם הואיל ונטמאו. ולהנ"ל ניחא דהרי ישראל הי' ערלים אז ואפ"ה עשו פסח א"כ למה נגרע אנחנו וק"ל. וקצת עלה בדעתי לומר דודאי ר"ע וריה"ג סברי אין שוחטין וזורקין וכו' רק סברת הרמב"ם דאף טבילה לא מהני בטמא מת והוכחתו מדקאמר ולא יכלו לעשות ביום ההוא משמע למחר יכולין וא"כ ממ"נ אם יטבלו אף היום יכולין לעשות ואי לא גם למחר כן עי' כ"מ שם. א"כ י"ל ודאי ר"ע לא דריש הך דולא יכלו וכו' אך עכ"פ משאל טמאים מוכח דהי' בשביעי שלהם דהיינו שהיו יכולין לטבול ואפ"ה נדחו אבל עכ"פ לא טבלו וק"ל

ועפי"ז י"ל כמה סוגיות בענין זה. וגם ניחא שפיר הא דפריך ר"ע מע"פ שחל בשבת וק"ל ואין להאריך

קשה לי לדעת הרמב"ם הא דפריך הש"ס בעירובין (קג:) לרבה דהזאה שבות ואינה דוחה אף אמירה לנכרי שבות. ולדעת הרמב"ם הזאה שאני כיון דעדיין לא חל זמן שחיטה. וצ"ל ע"כ קו' הש"ס שם למ"ד שוחטין וכו' ואפ"ה הזאה אינה דוחה אף בי"ד. וא"כ שפיר השיג הראב"ד כיון דע"כ אף בי"ד אינה דוחה א"כ ע"כ כונת הרמב"ם דלא הוי זמן אכילה וק"ל

קצרתי. ורוב דברים דרשתי ברבים תקנ"ח לפ"ק פה שווערזנץ

באופן אחר אמרנו ליישב דעת השאלתות שהבאנו לעיל עי' מג"א או"ח (ס"ס תמ"ד) שכ' ההולך לשחוט את פסחו וכו' אם לאחר זמן איסורו דלא מהני ביטול צריך לחזור ולבער אף אם א"א לחזור למצותו אח"כ ע"ש. ובס' אבן עוזר שם חולק ע"ש והביא ראי' ע"ז דהרי פסח הוי עשה שיב"כ וא"כ ודאי דחי מ"ע דתשביתו ומסתמא ה"ה שאר מצות כיון דבחדא מחתא מחתינהו וע"כ הטעם משום דהוי משהה כדי לבערו ע"ש ולכאורה דברי אבע"ו הנ"ל תמוהים הרי פסח בלא"ה אסור לשחטו בעוד שהחמץ קיים משום לא תשחט על חמץ וגו'. וצ"ל דעתו די"ל היכא דאפשר לבער דוקא הזהירה התורה משום לא תשחט וגו' אכן אם א"א אתי עשה דפסח