פתח הבית חלק א צ

לקמן דקאמר הש"ס סבר לה כר"י דאמר טמאי מת מצוה הי' שחל וכו' ובס"פ הישן פליג ר"ע ור"י אמר ר' יצחק ע"ש ועי' תוס' לקמן (צ"ג.) ד"ה ר"ע וכו' שמחקו הגי' כר"ע וכו' וכן בסוכה משום דר"ע לא דריש כלל הך דולא יוכלו ביום ההוא וגו' וא"כ לר"ע ודאי שוחטין וכו' [והיינו נהי דר"ע סבר אין שוחטין וכו' מ"מ ע"כ דריש מקרא אחר וא"כ י"ל אחר טבילה עכ"פ מותר ובחי' לה' ק"פ הארכנו ועי' שעה"מ שם] א"כ לקמן סוף מי שהי' טמא ובכמה דוכתי דאמרינן ערל הזאה ואזמל העמידו דבריהם במקום כרת ע"כ היינו הזאה בי"ג שחל בשבת וק"ל

ומעתה מיושב ג"כ דעת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם שם הלכה ה' ז' מה שכ' טעם בערל ת"ל משום דליכא זמן אכילה כמו גבי הזאה וביאר שם הכ"מ דהראב"ד הבין ברמב"ם בהזאה אף בע"פ הואיל ועיקר חיובא בלילה ובאמת כונת הרמב"ם כפשוטו כיון דשם איירי בי"ג דאין זמן שחיטה כלל ע"ש. ולהנ"ל ניחא כיון דע"כ ר"ע פריך מי"ד שחל בשבת ולדעת הרמב"ם שבקש טעם גבי הזאה מדוע העמידו דבריהם וכו' א"כ תיקשי לר"ע הכל טעמא מאי אמאי העמידו וכו' וע"כ צ"ל דגם בי"ד שייך סברת הרמב"ם הואיל ועיקר חיובא בלילה א"כ השיג הרמב"ם שפיר דגם בערל שייך כן וק"ל

ועפי"ז י"ל קצת דעת הרמב"ם שם ה"ה שכ' בי"ג שחל בשבת מזין למחר והראב"ד השיג דצריך לעולם חמשה ימים בין הזאה ראשונה לשני' וגם בפי"א מה' פרה מחלוקתן שם ועי' כ"מ שם שכ' דהרמב"ם סמך אירושלמי נגד גמ' דקידושין וזה תמוה דהרמב"ם הוכיח מסוגיא זו דלפי הנ"ל ע"כ קו' ר"ע הי' מע"פ שחל בשבת א"כ צריך להבין למסקנא תחילה דסבר ר"א אין שוחטין וכו' א"כ ודאי לא מהני בי"ד א"כ מאי צריך לשנויי עוד קסבר כל שבציבור וכו' ת"ל בלא"ה אין מזין כיון דאף לאחר הזאה אין שוחטין וע"כ צ"ל דר"ע קיבל מר"א סתמא אין הזאה דוחה בין בי"ג או בי"ד וק"ל

ומעתה קשה למאי דמסיק רבא קסבר ר"א שוחטין ואכילת פסחים לא מעכבי וכו' א"כ תיקש עכ"פ הזאה בי"ג אמאי לא דחי שבת ותו לא שייך למימר מחזי חזי וכו' כיון דלא חזי כלל השתא דצריך עוד שני הזאות כמו תוך ימי טומאתו וק"ל א"ו דיכול להזות למחר ושייך שפיר מיחזי חזי וקי"ל

ובלימוד הסוגיא אמרנו ליישב דעת הרמב"ם שפסק פ"ז מה' ק"פ הי' רוב ציבור זבין ומיעוטן טמאי מתים אין עושין פ"ש הואיל ולא עשו ציבור בראשון ע"ש וכן לקמן (דף פ') פליגי בהא רב ועולא ע"ש. ולכאורה הכא דפריך והרי פ"ש דליתא בציבור וכו' ומשני עכ"פ עשו ציבור בראשון ועי' רש"י שכ' באמת דלפ"ז אם לא עשו ציבור בראשון נדחו לגמרי כנז"ל א"כ משמע דלמסקנא דמוכח מברייתא דלא אמרינן הואיל וליתא בציבור וכו' א"כ גם בהנ"ל יעשו פ"ש וק"ל אף שלא נעלם מאתי כי יש לחלק בין הנושאים מ"מ מסוגין ומל' רש"י משמע דתלי' הא בהא וק"ל. ונ"ל בהקדם עוד מאי דק' לדעת הרמב"ם שפסק בה' ביאת מקדש פ"ד טמאי שרץ נדחו אף מקרבן צבור ועי' לח"מ רפ"ז מה' ק"פ שהבין דאף בפסח כן ע"ש. ובאמת צריך להבין דא"כ לקמן (פ'.) דקאמר גבי מחצה ע"מ מטמאין אחד מהן בשרץ ומאי מהני וצ"ל דמ"מ נחשבו הטהורין למיעוט נגד טמאי מתים וטמא שרץ אין מצטרף לכאן ולכאן ואין להאריך. ומ"מ קשה כאן דפריך מהך ברייתא טמא שרץ ושאר כל הטמאים מנין וכו' ממ"נ ודאי מט"מ לא קשה לדעת הרמב"ם דבי"ד לא מהני טבילתו וצ"ל בי"ג ובי"ג לכאורה אף צבור צריכין לטבול וסעד לדבר עי' קרבן חגיגה שכ' ליישב דעת מה שחילק בין טבו"י דטמא מת לשאר טבו"י כ' הטעם כיון דטומאת מת הותר בציבור ע"כ דלא מהני טבילה דאל"כ אמאי דחי הא אפשר לאטבולי ומש"ה בטמא שרץ לא הותר בציבור כיון דאפשר לאטבולי ומכח זה הוכיח הרמב"ם דינו א"כ בי"ג דודאי אפשר לאטבולי מה"ת נדחה ואף דלדעת רש"י שכ' בד"ה ענוש כרת וכו' מקמי הכי לא רמית חיובא עלי' משמע דאין מחויב כלל לתקן בי"ג כיון דעדיין לא הוי זמן חיובא א"כ בלא"ה לא קשה כלל מט"מ בי"ג דאף יחיד אין מחויב לטבול. מלשון הרמב"ם לא משמע כן אלא דאף בי"ג מחויב לתקן ע"ש. א"כ ע"כ צ"ל דקו' הש"ס מטמא שרץ ולדעת הרמב"ם מאי פריך טמא שרץ אף צבור צריכין לטבול כי לא הותר טומאת שרץ בצבור כנ"ל. ובאמת עלה בדעתי ליישב דאף הרמב"ם מודה בטומאת מת שאין הנזיר מגלח עליו שוחטין על טבו"י כמבואר שם א"כ י"ל מסתמא דתני בברייתא שאר כל טמאים אף אלו בכלל וא"כ משכחת שפיר בי"ד ובזה יתיישב ג"כ קו' הלח"מ דקו' ר"ע מטומאת מת שאין הנזיר מגלח עלי' ומכח זה הכריח הרמב"ם חילוק זה והראב"ד כ' סברת עצמו זה. אכן זה דוחק בעיני גם אם נאמר דאילו טומאות אינן רק דרבנן וברייתא משמע דאיירי בטומאות דאו' דמפיק לה מקרא וק"ל. ועי' בזה ברמב"ם ה' נזירות פי"ב במ"ל שם ע"ש. ע"כ נ"ל דהנה הש"ס תי' כל דליתא בציבור וכו' ולכאורה קשה כיון דע"כ איירי בי"ג כנ"ל וא"כ אמאי קאמר דליתא בצבור הלא כיון דיוכלו לטבול אף בצבור לא הותרה לסברת קרבן חגיגה א"ו לס"ד אמרינן דלא כסברת ק"ח וא"כ פריך שפיר מטומאת שרץ ושוב א"ל צבור יכלו לטבול דע"כ לא אמרינן סברא זו כנ"ל וא"כ גם טומאת שרץ הותרה בצבור ומטומאת מת בי"ג י"ל דלא איירי כלל בי"ג כסברת רש"י אבל למסקנא אמרינן שפיר כל דליתא בציבור וטומאת שרץ לא הותר כלל וניחא הכל וק"ל. עי' בקרבן חגיגה מה שהביא ראי' לסברת הנ"ל מזבחים (כב:

) ע"ש היטיב אין הוכחה גמורה וק"ל

תוס' ד"ה שמא יעבירנו וכו' עי' צל"ח וצ"ל דתוס' סברי ודאי נושא מי חטאת לצורך לא נטמא וכאן ד' אמות ברה"ר לא מיקרי לצורך אבל מכשירי איקרי שפיר ולהכי פריך לר"א ניעברי'

ע"ב בגמרא. וכל שאילו ביחיד נדחה וכו' עי' קונט' ילדותי הארכתי בזה

רש"י ד"ה וכל שביחיד בסה"ד יחיד נמי אמרינן בחול קום מהול וכו' עי' מהרש"א שתמה הרי בשבת ג"כ ש"ד משום מכשירי פסח ע"ש מוכח מכאן שסובר מחמת הדין מיקרי ג"כ מכשירין ועי' בה' י"ט בקצת דוכתי' מזה ע"ש. אכן י"ל אם נאמר דסבר רש"י כדעת הסוברים דערל מחמת אונה מותר לעשות פסח א"כ שפיר אמרינן לי' דוקא בחול אבל בשבת אם לא תתיר לו יהא אנוס ויהי' רשאי לעשות פסח והבן ועי' לעיל (כח:) תוס' ד"ה ערל וכו' יראה שם דרש"י סובר דהוא עצמו אף אנוס אסור ובמ"א הארכתי

שם בגמ' מיתיבי יכול וכו' הנה תמו' מה פריך הש"ס דילמא הך ברייתא אתי כר"ע דפליג על ר"א וע"כ פליג דאל"כ תיקשי לר"ע מה פריך לר"א הא שם שאני משום כל ליתא בציבור ואם נאמר דסבר ר"ע אף דהסברא אמת כל דליתא בציבור מ"מ עכ"פ חזינן דאף שבות לא דחינן ואף שיש חילוק מ"מ ר"א מביא ראי' משבות דראוי לדחות לעולם לכך מביא ר"ע דיש שבות ג"כ אין נדחה ונהי דליתא בצבור מ"מ מצוה עושה. אך זה דוחק דא"כ תיקשי על תוס' לעיל ע"א ד"ה קטן בריא שכ' דר"ע חולק וכו' ומנ"ל הא דילמא ר"ע מביא ראי' דעכ"פ לא דחינן שבות אף דמ"מ הוי מצוה אם מזה כדי לקיים פסח א"ו דלא סברי הכי וק"ל. אח"ז ראיתי בתוס' לקמן ר"פ מי שהי' טמא כ' שם מדפריך מהך ברייתא