פתח הבית חלק א ט

מסכת פסחים פרק ראשון

א) דף ב ע"א בתוס' ד"ה אור לארבעה עשר וכו' ונרא' דאפי' לטעם אחרון וכו' לפמ"ש הר"ן לטעם הראשון דהטעם משום כרת ג"כ ע"ש. א"כ גם לטעם ראשון צ"ל משום לא פלוג וק"ל [ועמג"א סי' תמז סק"ה בשם תה"ד]

ב) בא"ד דאי מותר להשהותו וכו' כבר כ' במק"א כי י"ל נהי דלר"י ליכא רק חד קרא מ"מ כמו בחמץ לפני זמנו דקיי"ל כר"י דאסור מן התורה מ"מ חמץ נוקשה אסור עכ"פ מדרבנן. עי' או"ח (סי' תמב ס"ב) ע"ש במג"א. א"כ כמו כן לר"י לאחר זמנו אסור חמץ גמור מן התורה. א"כ כמו כן נוקשה אסור מדרבנן. וא"כ עומד לשריפה כמ"ש המהרש"א וק"ל

עוד כ' בחי' להלכות פסח על המג"א (סי תמב סק"א) שהקשה על הטור שפוסק נוקשה מותר להשהות ממתני' דשיאור ישרף וכו' ע"ש. ודבריו צ"ע דהתוס' לא הביאו ראי' ממתני' (מח.) דשם י"ל דהוי משום ספק. עי' חולין (כג:) דבעי שם שיאור דר"י לר"י י"ל הוי ספק חמץ גמור. וא"כ אין ראי'. רק ראייתם מהך (דדף מג.) דשם תני שיאור ישרף והאוכלו סופג את הארבעים והיינו אף שיאור דר"מ לר"מ. וא"כ הוכיחו שפיר. ועל הטור לא קשה ממתני'. דהטור לא כ' דמותר להשהותו רק אי אסור רק מדרבנן אבל לר"י דאסור מן התורה שפיר ישרף וק"ל ושם הארכנו. וכעת ראיתי אשר גם בס' צל"ח הרגיש בזה

ג) עי' ר"ן שכ' דע"כ מדאו' הוי גם בדיקה דאלת"ה הרי נחלקו ר"י ורבנן בביעור אי הוי שריפה וכו' ת"ל מדאורייתא רק ביטול א"ו דגם ביעור מן התורה ע"ש. ולכאורה צ"ע הא י"ל עכ"פ מחלוקת ר"י ורבנן באחר זמן איסורו דתו לא [הוי[ ברשותו דלבטל. ואפשר דסובר הר"ן כפי' רש"י לקמן (יב:) שפי' דר"י ורבנן פליגי שלא בשעת ביעורו היינו קודם זמן איסור. או נאמר אף לפי פי' תוס' דפליגי אח"ז איסור מ"מ כיון דפשטי' דקרא תשביתו היינו ביטול וביעור לא אמרי' רק מסברא דלא גרע משאר איסורי' וא"כ אין סברא לומר בשריפה ודוחק

עוד צריך להבין לפ"מ שמסיק הר"ן דאף ביעור משמעות דקרא וגם ביטול א"כ ס"ס איך שייך לומר דסבר ר"י שריפה דוקא ולא מהני מפרר וכו' ת"ל אטו מי גרע מפרר מביטול. ודוחק גדול לומר דנהי ודאי לפני זמן איסור לא גרע מפרר מנותן לנכרי או מפקירו מ"מ אם נה לקיים מצות עשה אינו מקיימו רק לר"י שריפה) אף דעדיין לא חל כלל העשה מ"מ אם רוצה לקיים העשה אינו מקיימו רק לר"י שריפה וכן לחכמים במפרר. וכה"ג כ' במק"א לשיטת הכל בו הביאו הפר"ח (סי' תלא) שכ' ביטול לא מהני לחמץ ידוע והביא ראי' מהא דאמרו חכמים לר"י לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל וכו' ואמאי ת"ל הא יצטרך לבטל כדי שלא יעבור על ב"י א"ו ביטול לא מהני לחמץ ידוע ע"ש והקשינו ג"כ כנ"ל נהי אף דביטול לא מהני לחמץ ידוע מ"מ יכול להפקירו ממש או ליתנו במתנה לעכו"ם. וצ"ל ג"כ כנ"ל דס"ס אין מקיים עשה אם ירצה לקיים וק"ל: גם יש מקום לומר דביטול עדיף טפי ממתנה והפקר מגזירת הכת' וזה דוחק ועוד חזון למועד בזה אי"ה

ד) ע"ב בגמ' מיתבי מאימתי ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה וכו' קצת צ"ע אחר שהביא תחילה ראי' ממתני' דאור אורתא וקאמר ש"מ חזר אח"כ לומר מיתבי מברייתא אי רוצה להקשות למ"ד [נגהי] הי' לו להקשות ממתני' שהביא תחילה. ולדעת הר"ן שהביא בשם הראב"ד שסובר [דקצת] קודם ליל י"ג בודקין ולהכי תנא אור. א"כ י"ל תחילה קאמר רק ש"מ דמתני' דהכא היינו אורתא ומ"מ י"ל בעלמא היכא דתני אור היינו נגהי ומ"ד נגהי באמת על בעלמא קאי ומתני' [ה"ט כסברת] הראב"ד לכך חתר להוכיח ג"כ ממקומות אחרים וק"ל

ה) בתוס' ד"ה ראב"י אומר וכו' מ"ש תום למאי דמסקינן וכו' עי' פי"ז שפי' נהי דלמסקנא מסקינן מה אור אורתא מ"מ בהך דהכא הוי נגהי ע"ש שהוכיח כן מדאמר ראב"י לר"י היכן מצינו וכו' דמשמע שהביא ראי' לדבריו והרי לדידי' אף בלילה אסור ולזה אין לו הוכחה דהרי אף בתענית כן כדמסיק ע"ש. ולדבריו צריך עכ"פ לישב להמקשה אמאי לא קאמר לי' ולטעמיך וק"ל

ו) דף ג ע"א בגמ' יכול ישרף מיד וכו' עי' פי"ז שהקשה דהרי מבואר במס' שבת (כג:) דקמפיק התם דאין שורפין קדשים ביו"ט מקרא דלא תותירו ממנו עד בוקר והנותר עד בוקר וגו' ליתן בוקר שני לשריפתו. א"כ חזינן דאין שורפין בלילה ע"ש מה שתי'. ולכאורה י"ל לפמ"ש תוס' שם אכתי מנ"ל דלא דחי יו"ט ת"ל הרי חזינן דאף בליל מוצאי יו"ט לא ישרוף א"כ ע"כ מטעם גזה"כ. ותי' בלילה טעמא אחרינא אית בי' דאין שורפין וכו' א"כ י"ל אי לאו הך קרא הו"א כיון דמסברא שריפת קדשים דחי יו"ט הוי ס"ד כולי קרא דלא תותירו הוי גזה"כ וק"ל. אכן למסקנא דשבת שם דיו"ט הוי עשה ול"ת נדחה זה ואין להאריך

ז) בתוס' ד"ה ת"ל וביום וכו' עי' מהרמ"ל שפי' בתי' התוס' דס"ד דקרא ביום קאי על ליל רביעי וכו' היינו כגון שעבר ולא שרף ביום שלישי. ועי' אחרונים שהקשו א"כ הא דאמרינן במס' יבמות (עג:) דנותר אף שלא בזמנו אין שורפין בלילה ומפיק לה מקרא דוהנותר היינו מן וי"ו וה"י. וא"כ הדרא קו' תוס' לדוכתי' דתו ל"ל דס"ד ביום אתי לשלא בזמנו א"כ ל"ל יתורא דוי"ו וכו' עי' צל"ח. ונ"ל די"ל ודאי אי לאו עד יום הוי ס"ד ליל ג' רשאי לאכול משום דגמר מקדשי גוף ושוב ל"ק א"כ ל"ל וביום דאי הוי כ' ובשלישי באש ישרף הוי ודאי לישנא דקרא משמע בשלישי אף בלילה והוי מפקינן המה מצינו מפני פשטי' דקרא וק"ל, אך לפ"ז לא הי' צריכין תוס' לתרץ כלל דס"ד למעוטי ליל רביעי וק"ל

ח) דף ד ע"א בגמ' אמר רנב"י בשעה שבני אדם וכו' עי' ר"ן שהביא בשם הרז"ה שסובר דביום י"ג יכול שפיר לכתחלה לבדוק והיינו דאור הנר כ"כ מבהיק ומועיל ביום כמו בלילה ע"ש מה שהקשה עליו מירושלמי ע"ש. ולכאורה אין מוכרח כ"כ זה בכונת הרז"ה דמ"ש דלא תימא דהא דאין בודקין לאור החמה היינו י"ג הואיל ויכול עוד לבדוק בליל י"ד אלא אפי' בי"ד ג"כ לא יבדוק רק לאור הנר ע"ש. היינו אי הי' סברא לומר דביום ודאי לא שייך לבדוק לאור הנר וע"כ הא דתני אין בודקין לאור החמה היינו בי"ג הואיל ויכול לבדוק בלילה אבל אחר שמסיק דאף ביום עדיף טפי לאור הנר אפ"ה י"ל דבי"ג אין רשאי לבדוק דעכ"פ עדיף טפי אור הנר בלילה וק"ל. אח"ז ראיתי בב"ח (א"ח סי' תל"ג) כ' ג"כ דאין מוכרח דברי הר"ן בכונת הרז"ה ע"ש. ולפי הבנת הר"ן קשה לדעת בעה"מ מאי קאמר רנב"י שאור הנר יפה לבדיקה הא אין זה טעם לבדיקת לילה כיון דאף ביום מהני אור הנר ויש לדחוק ולומר דכונתו דלא תימא איך רשאי לבדוק בלילה אדרבה נימא טפי עדיף ביום הואיל ויש אור החמה. לזה קאמר אור הנר יפה ודוחק

והנה מלשון רש"י כאן משמע דאור חמה ג"כ יפה לבדיקה רק גזירת הכתוב דבעי דוקא נר דילפינן חיפוש מנרות כלקמן (ז:). ומה, דקאמר כאן מפני שאור הנר יפה וכו' היינו להכי בעי לילה דאז יפה אור הנר משא"כ ביום עי' פי"ז. ולפ"ז צריך להבין קצת א"כ מ"ש אכסדרה דאמרינן לקמן לאורה נבדקת מי כתיב בקרא דוקא חדר ולא אכסדרה וק"ל. ובשלמא אי אמרינן הטעם דטפי עדיף אור הנר מסברא והא דפריך לקמן (ז:) מנה"מ וכו' היינו נהי דאור הנר יפה עכ"פ מנ"ל דבעי דוקא אור הנר