פתח הבית חלק א ח

לקי שמונים ועי' שעה"מ פ"א מהל' חו"מ ע"ש: עוד הביא ראי' מדאמרי' בד"ה רבא אמר אמר קרא לא תשחט וכו' ואימא כל חד וחד כי שחיט. ומשני זמן שחיטה א"ר וכו'. ואי בחמץ ש"נ שקע"א [דאין] בכלל מ"ע דתשביתו א"כ ע"כ לא דמי להדדי דהרי שחיטה איכא אף בכה"ג כמו שהוכיח בסי' שלפני זה דאל"כ לא משכחת מלקות בשחיטה ע"ש וכבר כ' לעיל די"ל זה ע"ש: עוד הקשה הרי לדעת הגאונים במוציא מרשותו סגי וחזינן לענין שחיטה לא מהני זה דהרי חייב כשעמו בעזרה וא"כ ע"כ לא דמי שחיטה למ"ע דתשביתו א"כ מנ"ל דזמן שחיטה אמר [רחמנא[ ע"ש. וזה י"ל ג"כ דשאני שחיטה דחזינן דאפי' על חמצו של חבירו קפיד וא"כ חזינן חילוק בזה וק"ל. ומ"מ העלה שם לדינא דמיזהר עמ"ע דתשביתו אף בחמץ ש"נ שקיבל שקע"א מטעם דגמרינן השבתה מלא יראה ע"ש

כט) סי' ע"ט שם ביאר היכא שיש בידו חמץ ש"נ שקע"א ולא הוציאו מרשותו קודם ז"א נהי דמהני אח"כ תקנה זו לדעת הרמב"ן דכה"ג מהני ייחד לו בית וכו' מ"מ ל"מ לענין העשה ע"ש רק כה"ג שרי אחה"פ כיון דלא עבר על ב"י רק אעשה לא קנסו ע"ש. עוד כ' תוך סי' זה ראי' דהלכ' כר"י לפני זמנו מדתנן ההולך לשחוט את פסחו וכו' מבטלו בלבו ודיו. ולדעת הר"ן מאי מהני הביטול לענין העשה כיון דעדיין אין אסו' בהנא' ל"ה גילוי דעת א"ו דמתני' סברי כר"י לפני זמנו וכן בכל דוכתי דקאמ' הש"ס מדאוריי' בביטול סגי. הא אכתי עכ"פ יעבור על העשה ע"פ עד הליל' א"ו כנ"ל ע"ש. וכבר כ' לעיל כי אין זה כ"כ מוכרח דעכ"פ נהי דמות' בהנאה הוי ההנאה רק דרך השבתה סגי בג"ד ואדרבה כ' במ"א דיש להוכיח דהך מתני' אתי כר"ש מכח קו' הגאון בעל שאילת שלו' שהקשה על שאילתות דר"א גאון שכ' דמתני' דתני למול את בנו ת"ל מילת בניו מעכבתו מפסח ומשני דכייבין לי' עיני' ולא ישלמו בשעת שחיטה ע"ש. ותמה הגאון הנ"ל א"כ הרי שחיטת פסח אחר חצות. וא"כ כיון שכבר שחט הפסח לא מהני תו ביטול ע"ש יאי אתי כר"ש ניחא דמהני ביטול וק"ל

ל) סי' פ' ביאר אם לא עשה תקנה בחמץ ש"נ שקע"א רק עד תוך הפסח ייחד לו בית או הוציאו מרשותו אז אסור אף אחר פסח כיון דכבר עבר על ב"י ואי משום דב"י הוי לאו הנל"ע כמ"ש תוס' מ"מ הרי הרמב"ם חולק אך הקשה שם על הרמב"ם מאי קאמר בריש ביצה בש"א שאור בכזית וכו' והטעם דלכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור. ומה פריך הא אין מזהירין מן הדין. ותי' דאפשר בכה"ג מזהירין כיון שעכ"פ העשה מפורש כמ"ש הרמב"ם גבי בהמה שאין לה שום סי' טהרה ע"ש. אבל לדע' התוס' במכילתין ודף מ"א) גבי במים אין לי וכו' שם משמע מדברי' דאף אם העשה מפורש מיקרי [לא] אמרינן אין מזהירין וכו' קשה ע"ש. ולכאורה העיקר לתרץ דכל היכא דמצינן לאוקמי אדרשא לא מוקמינן לה דוקא מלקות. ועי' בשעה"מ (פ"א מחו"מ) הנ"ל הקשה ג"כ זה אך קצת על אופן אחר שיראה מכונתו דלאו הנל"ע מזהירין מן הדין אף אם חייב מלקות כגון שלא קיימו ע"ש עוד כ' הש"א שם אי ס"ד דמשהה כדי לבערו אינו עובר עליו א"כ הא דקאמר במכילתין (ו:) שמא ימצא גלוסקא יפה וכו' ופירש"י וחם עליו וכו' והיינו ודאי אשר עכ"פ לסוף יבערנו רק ישהה א"כ ס"ס הא לא יעבור א"ו ר"ש חולק בזה וסובר נהי דפטור ממלקות אבל מ"מ עבר על הלאו ע"ש. ועי' ב"ח (א"ח סי' תל"א) שכ' לישב דעת הכלבו שסובר דלחמץ ידוע ל"מ ביטול. והא דפריך הש"ס וכי משכח ליבטל וכו' היינו דע"כ עיקר החשש שמא ימצא ביו"ט דאל"כ הא יכול אז לשורפו וא"כ בי"ט כיון שא"י לבער יכול שפיר לבטלו וסיים אף דמשהה וכו' אין עובר מ"מ צריך שלא לעשות לבוא לידי כך א"כ ניחא ובלא"ה לפירש"י כיון שחס ל"ה משהה כדי לבערו דאותו שעה משהה בני טעם. ואף דלכאורה קשה על הב"ח דהרי עיקר מקיר דין זה מתוס' (כט: ד"ה אין פודין) שכ' דיוכל לפדות להאכיל לכלבים ואי משום ב"י הוי משהה כדי לבערו א"כ שם הרי עושה כן לכתחילה וכבר הרגיש בזה המשבנ"ז בפתיחה לה"פ אכן אין קו' כ"כ דהרי שם לא ישהה במזיד רק כפי הצריך לביעור וק"ל

לא) סי' פא שם חזר הענין רב א ג' שיכיר דעת רש"י כ' מה שהוכיח עובר על ב"י אף דהוי נל"כ מ"מ סובר רק דלא לץ ולדעת הרמב"ם אף לוקה לפי פירושו דלא הוי נל"ע ושם כ' להקשות לתוס' מ"ש ישאר נל"ע דאסור לכתחילה לעשות כן ואי משום דהכא שאני דל"ה מעשה קשה מאוכל חמץ של הקדש במועד דהוי מעשה ע"ש. אך עדיין צ"ל קו' תוס' בדף כ"ט אמאי מעל הא לא יכול לפדות משום ב"י. ותי' דיכול לפדות פחות פחות מכשיעור דאין כאן או"ת ואפשר אף לא (איסור] דרבנן ע"ש ועי' מג"א (סיתמ"ב) ובתשו' כנ"י חא"ח האריך בה ויראה דהוי דאו' ע"ש וע"ב ש"א שם שהוכיח דלענין ב"י אין איסור דאו' בח"ש דאל"כ במאי פליגי ב"ש וב"ה בריש ביצה אי שאור בכזית ומאי נ"מ לדעה ר"י דאין לוקין על ב"י ואי משום איסור הרי ח"ש ו"כ אסור א"ו דמותר עכ"פ מה"ה ועי' גם בכי" בביצה שם הרגיש בה. ולי תימה הרי מצינו כ"ש כעין זה דל"מ אי אסור דאו' סתם אי איסור לאו או איסור עשה ועי' בכבזשית וביי"ר סירנ"ח דהנשבע על ח"ש חל ועל עשה לא חל עי' תוס' סו"פ גיד הנשה לענין חם חל על איסור שאינו זבוח וכ"כ לענין פסול עדות וק"ל. ולכאו' י"ל קו' התוס' (כט ד"ה ח"כ) הנ"ל די"ל דיכול לפדות ע"מ שלא לזכות הרי יכול השתא לבטל קודם שזכה. ובחי' לסוגיא כ' ישוב אחר יותר נכון

לב) גם נזכיר מה שהקשה עוד הג' בסי' ע"ק מדוע פסק הרמב"ם בתמורה דלוקה מ' מדוע לא כ' עי' לח"מ ה' השורה מה שחי' גם הקשה בסי' פ"א אם נימא רב"י נל"ע א"כ מאי קאמר הש"ס ריש מכילתין תרי קראי כתיבי שבעת ימים וכו' תוס' שם לאדר חי' דהיינו מיתורא דביום הראשון ת"ל הא ליכא יתור דבעי לנתוק לעשה ע"ש כבר כ' שם בחי' דבלא"ה קשה הא בעי קרא לעשה ח"ל עיקר הכונה ביום הראשון מיותר וק"ל

לג) סי' פ"ג שם פילפל בדין הגאונים שכ' דמוציא מרשותו סגי והקשה א"כ האיך משכחת פלוגתא דר"י ורבנן אי בעי שריפה גם מאי קאמרי לי' [רבנן] לר"י לא מצא עצים לשורפו יהא יושב וכו' הרי יכול להוציא מרשותו ורצה לישב נהי דלא עבר על לאו עכ"פ עשה דתשביתו לא מקיים בה ומזה הביא ראי' לדעת הגאונים דאל"כ מאי קאמר סופו להקל הרי ס"ס יצטרך לפרר וכו' כדי שלא יעבור על ב"י וא"כ מאי קולא ולהנ"ל ניחא דיוציא מרשותו ע"ש וכבר כ' בזה בח' גם כרבתי דלר"י מודים הגאונים דלא סגי הוצאה מרשות עוד הקשה הגאון ממכילתין (דף ה') דקאמר ש"מ ר"ע לית לי' מתוך וכו' והא ליכא צריך היום כלל דכל להוציא מרשותו א"י כה"ג לא קיים העשה ע"ש ולהנ"ל לר"י בעי שריפה אין ראי' וק"ל. גם בלא"ה י"ל אף אם יכול להוציא מרשותו מ"מ אם לא עשה כן רק [שהכי אכ"ה] מיקרי נ"ק וכאשר כ' בחי' דהרי משמע בר"ן דמותר לשרוף כ"ז שלא ביטל ומשמע אף לחכמים אף שיכול לפרר מ"מ כיון שעושה בה קיכן לא אמרינן באוכל נפש יכול לעשות באופן אחר וצ"ע בזה והבן: עוד הקשה מהא דהבודק צריך שיבטל דפריך שם מהא דהי' יושב בבהמ"ד דהוי ס"ד אף אחר ו"א יכול לבטל ומש"ה מבטלו וח"ל עדיין לא קיים העשה ע"ש ובחי' כ' נהי דאיכא עשה לא מכרחינן לי' משים עשה כיון שיכול לקיים אח"כ. ובשאר דבריו שם הארכתי בסוגיא דהרהינו אצלו. ולדינא יראה דבריו נכונים דלא קיים העשה אכן אם הפקיד ביד אחר קודם פסק י"ל אינו עובר כל עשה דלא חל כלל העשה ובמ"א הארכנו

לד) סי' פ"ד הק' מהא דקאמר (ד"ד) חרי קראי כתיבי הא כיצד וכו' והרי משכח"ל דב"י עבר מתחילה כ"י ויכול להפקידו ביד אחר אבל תשביתו י"ל מתחיל מחצי ט"ו ע"ש גם בה כ' בחי' שם. סי' פ"ו בדין חמצו בבית עכו"ם ויחד לי בית אי עבר מרחי' ע"ש. סי' פ"ז פילפל בהא דר"י יליף מנותר וה"ל מה לנותר שכן אין היתר לאיסורו ע"ש וצריך קצת ביאור לר"י אם לא יצטרך ג"כ, אחר פסח שריפה מק"ו ונותר וכעת לא עיינתי היטב בה עוד הקשה שם אמאי לא אמרו הרי סופו להקל לענין אפרן ובכל ה הארכנו בחי' שם וכן על דברי קדשו בסי' פ"ח פ"ט ועל שאר סי' שם הארכנו בסוגיא דמצה של טבל ע"ש

לה) אח"ז רא חי ס' תשו' הר הכרמל שצידד ליישב דעת הרמב"ם פ"א מהל' חמץ כ' לוקה אם קנה חמץ היינו משים כל מילי דא"ר ל"ח וכו' א"כ לא קנה כלל החמץ וא"כ לא יוכל לקיים העשה כלל כיון שהחמץ אינו שלו ע"ש: ויש לפקפק בכל דבריו ובתשו' אחת בדיני חמץ כתבנו בזה

לו) ראיתי כתוב בס' פרדס דוד פ' בו כ' שם לישב קו' עולם על תוס' ב"מ ר"פ ח"נ שהקשו שם נוקי בגזל גיכי' ולעבור בב' לאוין ותי' הואיל ולא לקי אין נ"מ בב' לאין ולעיל פ"ק דב"מ דקאמר שם לא תחמוד לאינשי בלא דמי וכו' והקשו א"כ ת"ל מלא תגזול ותי' לעבור בב' לאוין וא"כ הדברים סתורים ותי' די"ל לא קאי הך עשה יכו' משא"כ בלא תחמוד כ"ש ועדיין אין מיושב הקו' דאכתי נוקמי בגזל גופי' ושני לאוין הם לא תגזול ולא תחמוד ועמש"ל ובחי' לב"מ הארכנו ק"ק על תוס' הנ"ל הרי בחגיגה (ט:) מבואר שם בנותר לעבור בב' לאוין אף דאין לוקה וק"ל

לז) עוד רגע נדבר בענינים הנ"ל יש ליתן טעם מרווח יותר לרמב"ם שפסק (פ"א מתמורה) דמימר מכי השמועה למדו ולא כר' יוחנן דאמר לתנא לא תיתני מימר והיינו חשים דהי' ק"ל דע"כ ר' יודא (שם ד) סבר דיבור ל"ה מעשה דאל"כ איך יליף כל לשאב"מ מעדים ויממי, הא שם הוי דיבור אך ר"י דאמר לתנא לא תיתני מימר איהו סובר טעמא דחכמים דלא ילפי מעדים זוממין ומוציא ש"ר היינו משום אינהו סברי דיבור הוי מעשה וא"כ קאמר שפיר לא תיתני מימר וכו' אך עדיין קשה מנ"ל לר"י הא דכלי רבנן על ר' יודא בהא דלמא סברי ג"כ דיבור ל"ה מעשה והא דלא ילפי מערים זוממין ומש"ר דלמא מה להני שכן קנס וסברי רבנן עדים זוממין קנסא הוי כמבואר במכות (ד:) וצ"ל ר"י סבר להלכה כמ"ד עדים זוממין ממונא הוי ומוקי רבנן אליבא דהלכתא משא"כ אנן פסקינן עדים ממין קנסא. עי' רמב"ם (פח"י מהל' עדות) והטעם הואיל רבא ור"נ שניהם סוברים ע' קנסא עי' (דף ב':) ועי' ריטב"א בחי' למכות (ד) כ' ג"כ כן וא"כ אין לנו ראי' דרבנן סברי דיבור הוי מעשה וא"כ ע"כ טעמא דחסימה כמ"ש המ"מ וק"ל וגם אפשר שהוכיח כן מכח מה שהקשינו לעיל לדידן תיהדר קי' הש"ס תמורה לדוכתי' ל"ל והנותר וכו' כיון דאנן קיי"ל י"ט הוי עשה ול"ת ובלא"ה לא דחי יו"ט וק"ל. ומה דצריך להבין דבלא"ה י"ל טעמא דרבנן משום צד חמור עי' (דף ד:) אך י"ל הך צד חמור גופי' היינו משום דיבור וק"ל אולם גוף הדבר אם ע"ז ומש"ר שייך לומר דיבור הוי מעשה אין מוכרה כיון דעיקר הטעם בדיבורא תיתעביד מעשה אך עי' תוס' מכות שם ושבועות (כא.) מבואר דע"ז מיקרי שכיר בדיבורא איתעביד וכו' רק אפ"ה אין ראי' הואיל וישנו בראי' וק"ל

מה דקשה לדעת המ"מ דכל דשייך בו מעשה אך אם לא עשה חייב. א"כ קשה מדוע פסק הרמב"ם בחמץ אפ לא קנה הוי אין בו מעשה ת"ל הא משכחת מעשה אם קנה י"ל עי' שעה"מ שם שכ' לישב לדעת הרא"ה שסובר להיפוך דאם שייך בלא מעשה אף אם עשה מעשה ג"כ פטור שקשה מאיזה ענינים, ותי' דבעי דוקא שיהא שייך יתי מעשה כ"כ י"ל לסברת הרמב"ם ג"כ זה להיפוך וק"ל כ' דרך פלפול: