פתח הבית חלק א פז

שלא נשבה להם רוח צפונית וזה הי' בעון מרגלים א"כ בשנה שני' שהי' טרם שילוח מרגלים א"כ הי' מנשב להם רוח צפונית והיו שפיר נימולים ולא הי' צריך עפ"י הדיבור כלל. וא"כ עכ"פ אין מיושב דברי טמאים למה נגרע אך עי' רש"י יבמות (עב.) פי' הטעם משום עון עגל א"כ הי' גם בשנה שני' ובלא"ה הרי איכא למ"ד שלא נשב משום דלא ליבדור ענני כבוד א"כ הי' ג"כ אז וק"ל. ואין להשיב דעכ"פ מה שלא עשו פסח היו רק מעט דמעט בפסח מדבר ואף אפשר לגמרי לא דהרי כ' תוס' ביבמות (עב.) שהי' משום מילת בנים וא"כ פסח מדבר י"ל עדיין לא נולדו להם בנים ואף אם נולדו היו מעט. אך ז"א דא"כ גם פסח שני יראה שלא הי' רוב וע"כ אמאי לא עשו (וצ"ל) [ר"ל[ אותו מיעוט וגנותם הי' שלא עשו הכל א"כ כמ"כ פסח מדבר הראשון ג"כ הי' ראוי שלא לעשות הכל. אך אם נאמר כן י"ל באמת מה שהי' עפ"י הדיבור היינו הראויים ולא מי שמילת בניו מעכב. ומ"ש תוס' שהי' עפ"י הדיבור היינו רק למ"ד שלא נתחייבו וגם בלא"ה לתוס' יבמות הנ"ל עשו באמת פסח רק שלא הי' כתקנו ע"ש. אכן יש לקיים דברינו לתוס' בקידושין שם שכ' שהיו רובן ערלים ועי' רי"ט שם שהקשה באמת אמאי לא עשו עכ"פ המיעוט ע"ש. עכ"פ תוס' שם כ' שהיו ערלים ממש וע"כ משום דאף יוצאי מצרים לא פרעו דאל"כ לא משכחת רוב וכאשר הקשה באמת הרי"ט הרי יוצאי מצרים מלו ובכל שנה לא מתו רק ט"ו אלף ופרוטרט ואותן הנולדים לא היו עדיין בני י"ג. ומה שתי' הרי"ט דכונת תוס' על מילת ילדים כבר הקשו המפרשים דהרי באונס אין מילת ילדים מעכבת כמ"ש תוס' יבמות הנ"ל. ומה שתי' תוס' יבמות שלא עשו כתקנן הרי בקידושין כ' להדיא שלא עשו כלל. וע"כ צ"ל שסברו תוס' בקידושין דאף יוצאי מצרים לא פרעו כלל ועי' תוס' יבמות (עא: ד"ה מ"ט וכו') וצריך ליישב קו' בענין אחר. וא"כ יש לקיים דברינו. וגם אם נפרש דברי תוס' כפי' מהרי"ט וכאשר כ' בחי' לה' ק"פ יש ג"כ לקיים דברינו וק"ל. ועי' לקמן סוף פרקין בארתי הדבר יותר

בתוס' ד"ה מה מועדו וכו' ממה שכ' בסה"ד יראה דסברי מה דדריש מתקריב וכו' היינו מיתורא ועי' מנחות (כג.) לענין מלח קאמר שם תקריב אפילו בשבת וכו' ופי' רש"י שם דכיון דהוי קרבן ממילא דחי שבת כמו שאר קרבנות ציבור אבל לא מחמת ייתור. ובחי' לקצת עניני י"ט על ס' שעה"מ כ' שם כי הוכרח רש"י לפרש כן דכיון דמלח מעכב א"כ ממילא ידעינן דדחי שבת ואין להאריך פה

בד"ה תוחב לו וכו' וי"ל שהקדישם השתא וכו' עי' מהרש"א שכ' דזה איירי שהקדישם בע"ש דאסור להקדיש בשבת כלקמן ע"ש. וצ"ל דנהי דמסיק לקמן חובות שקבוע להם זמן מקדישין וכו' מ"מ זה רק גוף הקרבן וק"ל

בא"ד וקשה דאמרינן וכו' ועי' מהרש"א שכ' דאף אי הוי כרמלית מ"מ ליכא איסור במחמר כדמוכח פ' המוצא תפילין וכו' ע"ש. לכאורה יראה שיש ט"ס וצ"ל פ' מי שהחשיך דשם ריש פ' ע"ב מבואר שם כל שבדידי' פטור אבל אסור וכו' בחמורו מותר ע"ש. ואף דאין מבואר שם דבכרמלית כן מ"מ סובר דשוים הם. ועי' מנ"א א"ח (סי' ש"ח ס"ק ו') צידד בזה וע"ש

ע"ב בגמ' והלא מחמר וכו' לכאורה קשה אמאי לא פריך הרי הוי שביתת בהמתו. ועי' תוס' עכו"ם (טו. ד"ה ושמעי' לקלא וכו') ומה שתי' שם שייך גם כאן ועי' ר"ן שם

שם אלא אמר ר"ל מהכא וישלחו מן המחנה וכו' תוס' ד"ה אלא וכו' תימה לרשב"א לר"ל וכו' ונ"ל קצת עי' לק' (סז:) בגמ' ור"י שפיר קאמר ר"ש. ההיא מיבעי לי' לכדתניא ר"א אומר יכול דחקו זבין וכו' ועי' רמב"ם (פ"ג ה"ח מביאת מקדש) פסק דלא כר"ח אלא מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו חייב מלקות. וא"כ ע"כ פוסק כר"י ובעי בדד ישב לחילוק מחנות. וא"כ ק' קו' הש"ס שפיר קאמר ר"ש. וע"כ צ"ל דאתי לכדר"א. והנה הרמב"ם פסק דלא כר"א עי' לקמן (צה:) בסוגיא היטיב וברמב"ם (פ"ו מה' ק"פ ופ"ד מה' ביאת מקדש וא"כ הדרא קו' הש"ס לדוכתי' וק"ל. ונ"ל בהקדם מה דקשה לי עוד על הרמב"ם (פ"י מה' ק"פ) שפסק שם טבול יום מטמא מת לא ישחטו עליו הפסח אבל שאר טמאים לאחר טבילה מותר לשחוט עליו. ועיקר הוכחתו מדלא צוה משה לטמאים שיטבלו ע"ש בכ"מ. וא"כ לזה קשה מנ"ל דאין ציבור נידחין דילמא ציבור כלל וכלל לא ואי משום דכתיב לנפש ז"א לכאורה כיון דזה הי' תשובת משה על שאלת הטמאים. וזה דוקא בטמא לנפש דלא מהני בהו טבילה לדעת הרמב"ם ושפיר צריך לנפש ולעולם צבור כלל לא. וצ"ל אביי סובר כמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ וע"כ קרא איירי בטמא מת בשישי או קודם [ועי' רא"ם פ' בהעלותך כ' קצת מזה] וא"כ ל"ל לנפש לנקוט שאר טמאים כגון זב וכדומה וק"ל

ומעתה י"ל לדידן דקיימ"ל אין שוחטין וזורקין וכו' י"ל שפיר דנפקא לן מהא דוישלחו מן המחנה וכו' ואי משום קו' אביי א"כ זב ל"ל נ"ל דלכאורה קשה מאי פריך הא מבואר לקמן זב ממצורע לא גמרינן שכן זב מטמא במשהו. וצ"ל אביי סבר ג"כ כר' נתן לקמן דגם זב צריך חתימת פי האמה. ועי' נדה (לה ומז) איכא אמוראי דסברי כר"נ ע"ש. וא"כ י"ל שפיר לדידן דקיימ"ל דלא כר"נ כמו שפסק הרמב"ם בה' אה"ט א"כ י"ל שפיר דגמרינן מוישלחו דאין ציבור נידחין ומצורע אצטריך דאיכא למיפרך מה לזב שכן מטמא במשהו. ומעתה פסק הרמב"ם שפיר כר"י וכל צרוע אצטריך לכנ"ל דאין ציבור נדחין. ומעתה אדרבה הרמב"ם מוכיח דינו מרבא דהכא כנ"ל. ומיושב ג"כ קו' תוס' די"ל גם רבא ידע שפיר דרשא דנפש אך דהי' קשה למ"ד דאין שוחטין וכו' א"כ דרשא דנפש אצטריך כנ"ל ע"כ צ"ל מוישלחו. אכן ר"ש י"ל דסבר כמ"ד שוחטין וכו' ומפיק לה מנפש. ומיושב ג"כ קו' מהרש"א בתוס' הנ"ל וק"ל קצרתי

תוס' ד"ה מחמר כלאחר יד וכו' עי' מג"א או"ח (סי' רס"ו ס"ק ז') כ' דלדעת הרמב"ם שסובר דוקא נגד שביתת בהמתו מהני זה מיושב קו' תוס' ע"ש

ד"ה אלא אמר ר"ל וכו' ע' מהרש"א שהקשה הלא אף לר"י מסיק הש"ס לקמן דצריך קרא כדר"א יכול דחקו וכו' וא"כ גם לר"י קשה ע"ש. ולכאורה יראה כונת דבריו כיון דצריך קרא לכדר"ל א"כ מנ"ל דאם דחקו זבים וכו' דפטורים כיון דליכא ייתורא. אבל ודאי אין כונתו דמנ"ל דר"ל דהרי אם אתי קרא ליכול דחקו וכו' ממילא ע"כ אין טמאי מתים משתלחין בפסח הבא בטומאה. ועי' צל"ח שתמה מאוד על לשון מהרש"א ע"ש מה שפי' כוונתו ודפח"ח. אכן בלא"ה צ"ע טובא על המהרש"א הרי סתמא דש"ס קאמר הכי לקמן לר"י אתי קרא לכדר"א והיינו משום דפריך ור"י שפיר קאמר ר"ש. והיינו למסקנא דטומאה בציבור ידעינן מלנפש משא"כ לס"ד דר"ל באמת הוי אמרינן דאתי לכדר"ל וק"ל וצ"ע

דף סז ע"א בגמ' אלא יש לך שעה וכו'. הנה לכאורה דוחק לומר דהא דכתיב זבין ומצורעין אתי רק ללמד דטומאה הותרה בציבור למת וא"כ לא אתי כלל לגופי' רק יראה דהשתא דידעינן טומאת מת שרי בציבור הוי ס"ד דגם שאר טומאות הותרו דמ"ש וכמו למסקנא דצריך לנפש להכי וק"ל: