פתח הבית חלק א פו

י"ל כיון שאין עמו בעזרה הוא עצמו א"י שמא כבר נאבד או נגנב רק אם נמצא אח"כ שהוא בעין חייב וא"י לומר סבור הייתי שנאבד דעל ספק זה על רק דמ"מ הוי התראת ספק וזה נכון לאחר העיון. וא"כ נדחה קו' קשו' הנ"ל דעכ"פ הוא יודע בנפשו אם ביטל או לא ואין לומר שמא יבטל אח"כ דזה גופי' מתרינן לי' אם לא יבטל החמץ או יבער יעבור על לא תשחט וכו' דביטול גופי' הוא ביעור וגם אחר זמן איסור לא מצי מבטל וק"ל

נב) תוס' ד"ה או לאחד וכו' לכאורה ק' כיון דעכ"פ השוחט עושה בשליחות כולם א"כ כולם ליחייבו וצ"ל משום אין שליח לד"ע וק"ל ונ"מ טובא וצ"ע

נג) ד"ה התראת ספק וכו' כבר כ' בקונטרס ראשון דקשה על לשון תוס' כאן שכ' ול' הקונ' י"ל וכו' דמה שייך יכחישנו וכו'. ושם כ' די"ל כונתם די"ל פן באמת נאבד עתה או אכלו כלב. ועפי"ז כ' שם ליישב מ"ש בתשו' פ"י [סי' י"ג] (ושג"א) דת"ל הא הוי ה"ס דשמא ביטלו וע"ש. ועי' תשו' שאג"א (סי' ע"ז) הרגיש ג"כ בקו' פ"י הנ"ל. ושם הרגיש ג"כ מה דקשה אף למ"ד ה"ס שמי' התראה ס"ס זה דוקא בדבר העומד להתברר משא"כ היכא שנשאר בספק לעולם וא"כ כאן הא לעולם יכול לומר בטלתי קודם ע"ש. וק"ק לי אמאי לא הקשה כן גם על תוס' דהרי כיון שיכול להכחישו וכו' זה יכול לומר לעולם שוגג הייתי ואי תלי' בהודאתו שהודה עתה מלבד שזה דוחק קשה ג"כ בביטול יוכל לתרץ כן. ולפי פי' הנ"ל דעיקר הענין די"ל באמת שמא נאבד רק אם באמת לא נאבד חייב כיון דעל ספק זה על [וכעין זה כ' בחי' למכות בסוגיא דהתראת ספק. ובקונטרס ע"א נאמן באיסורין בר"פ אמרו לו בכריתות] א"כ ניחא די"ל גם לענין ביטול לא איירי כלל מענין הכחשה רק דאמרינן שמא עתה נאבד אבל לא לומר שמא ביטלו מה שהוא אין אומר וק"ל רק אם יש לא' מבני חבורה ולא לו לכאורה אמאי לא נימא שמא ביטלו אידך וצ"ע

נד) רש"י ד"ה המקטיר את חלב וכו' עי' צל"ח שצידד לומר דמלשון רש"י יראה דפסול בדיעבד בשוחט על חמץ דלא כתוס' לעיל ע"ש

נה) ד"ה הואיל וישנו וכו' עי' מהרש"א שכ' דרש"י סובר דאף א' מבני חבורה עובר אף אם לא שחט או זרק ודבריו] צ"ע. וגם שאר דבריו שם לא זכיתי להבין כעת

נו) דף סד ע"א בתוס' ד"ה טעמא שלא לשמו וכו' כ' בחי' ליומא דף (סב) ע"ש

נז) ע"ב בגמ' ננעלו תנן וכו' עי' מהרש"ח שהקשה א"כ מאי מספקא להו אי בב"א וכו' ת"ל הא חזינן שננעלו מאליהן א"כ ע"כ דבעי שלש כתות. ועי' צל"ח שתי' די"ל אין משגיחין בב"ק ע"ש. גם תי' די"ל ס"ס אם לא יוכלו לכנוס כולם צריך אח"כ ג"כ שלשים משום קהל ועדה וישראל. א"כ מש"ה ננעל כי פן לא יוכלו ליכנס כולם וישארו פתות משלשים. אך הקשה א"כ לעולם לא הי' ראי' לנעול רק פעם אחד ולא פעם שני. עוד הקשה הרי חזינן כמה פעמים שלא סמכו על הנס והתקינו כהן אחר בעיהכ"פ. והוכיח מכח זה דדבר שבדיעבד פסול ודאי אין לסמוך על הנס ע"ש ותמצא נחת וקצת הי' נ"ל כי ודאי מה"ת נסמוך על הנס שלא לצורך רק כאן הי' חשש קצת בזיון לנעול שלא יכנסו אחרים ויבואו לידי קטטה ח"ו לכך התפללו ע"ז שיעשה להם נס שתנעל ממילא ובזה יתיישב הכל וק"ל

דף סה ע"א בגמ' שלא ברצון מאן וכו' התוס' ד"ה המכבד הקשו היכי מתוקמא מתני' כר"א הא ברצפת אבנים מודה ר"א. ונ"ל קצת עי' תשו' ח"צ (סי' צב) שהעלה באוכלין לא שייך לחייב משום העושה עין הצבע דאל"כ אסור לשפוך חלב תוך מים דעושה עין הצבע ע"ש. ועי' רשב"א בחידושיו לשבת (צה) שם שכ' לר"א דאמר מגבן חייב משום בונה ע"כ סבר יש בנין בכלים דאם באוכלין יש בנין מכש"כ בכלים. ולכאורה י"ל דזה ג"כ תלוי לענין הנ"ל אם יש בנין באוכלין ה"ה יש צביעה. וא"כ י"ל קאמר שפיר שלא ברצון ר"א דלדידי' ג"כ כאן חייב משום צובע דם במים אבל לחכמים אין בנין בכלים. וגם אפשר הא דקאמרי כאן אחד זה וכו' קאי גם אהא דמגבן ועי' רשב"א שם וק"ל

שם שבות שאינה צריכה וכו' עי' צל"ח שהקשה על הרמב"ם שפסק שמותר להדיח משום אין שבות במקדש ות"ל הא הוא פסק אפיית לחה"פ אסור ביו"ט משום שבות רחוקה לא התירו ומכש"כ שאין צריך כלל ע"ש. ובודאי צ"ל דעכ"פ איכא צורך קצת דלחנם ודאי לא הותר. וא"כ מיושב קו' זו. ונכלל זה בתי' שם ע"ש. ועי' בקונטרס אשר כ' כבר

אחר שנים רבות אשר למדנו פ' אלו דברים בק"ק שווערזנץ וחדשנו חידושים ת"ל חזרתי ללמוד פ' זה פה ק"ק גלונא אחר פורים תקע"ו לפ"ק

פ"ו דף סה ע"ב מתני' חתיכת יבלתו וכו' ראיתי בצל"ח שכ' כי יש לספק אם נולד יבלת היום דא"א לעשות מע"ש אם מותר. ע"ש בטוב טעם. כבר כ' כ"פ במ"א דיראה דאסור בכה"ג. וחד מנהון והעיקר ממאי דקיימ"ל לענין מילה אם נתפזרו סממנין בשבת אסור למולו שוב ות"ל הא א"א. ושם הוכחנו דע"כ עיקר הסברא דודאי אין ללמוד מלאכה ממלאכה כמו למשל במילה אם התירה תורה למול בשבת מנ"ל שתתיר שאר מלאכה כגון להחם חמין וכדומה רק אם הי' א"א וכו' א"כ ע"כ התירה תורה דאל"כ איך התירה מילה אבל אם אפשר אמרינן מלאכה זו לא התירה וק"ל ועי' בה' יו"ט סי' תקי"א במג"א ושאר דוכתי לענין מכשירי אוכל נפש שם צידד קצת דגם זה נקרא א"א וגם לענין מידי דרבנן יש לחלק בהכי ובמקומות מפוזרים כ' בזה

דף סו ע"א בגמ' תנו רבנן הלכה זו וכו' עי' ספר דברי שלמה פרשת צו כמדומה שהקשה דבגיטין (עא) אמר ר' לוי שמונה פרשיות נאמרו בי ביום דהיינו א' בניסן ואז הי' שנה שני' ליציאת מצרים ואמר שם ראשון למעשה בראשית א"כ הי' אז ע"פ בשבת ומבואר בקרא אשר צוה ה' לעשות פסח במועדו ע"ש וכעת אין הספר הנ"ל ת"י. ולכאורה נ"ל קצת עי' יבמות ר"פ הערל וקידושין (לז: בתוס' ד"ה הואיל) מבואר שם דכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא מלו את בניהם כי לא נשב להם רוח צפונית וכ' שם תוס' דא"כ אמאי עשו את הפסח בשנה השנית בתוס' שם נזכר זה על תי' ראשון שהעלו דפטורים מלעשות פסח טרם ירושה אכן י"ל כן גם ע"ז] ותי' דהוי ע"פ הדיבור וא"כ כיון דע"כ בלא"ה הי' ע"פ הדיבור אין למידין הימנה לשאר פסחים וק"ל

לעיל כ' ליישב קו' דברי שלמה ושאר מפרשים שהקשו מאי נסתפקו בני בתירה כלל אם פסח דחי שבת ת"ל פסח ראשון שעשו במדבר הי' שבת דהרי אמרו בא' לחודש הראשון בשנה השנית אותו היום נטל עשר עטרות ראשון בשבת ראשון בחודש א"כ הי' אז ער"פ בשבת וכ' שם די"ל כיון שזה הי' עפ"י הדיבור כמ"ש תוס' קידושין (לז: ד"ה הואיל) א"כ אין ראי' מזה. וגם יישבנו שם מה שאמרו הטמאים למה נגרע היינו כיון שאתם ערלים ע"ש. אכן עתה נתיישבתי בדבר דמ"ש תוס' שם דהי' עפ"י הדיבור זה רק למ"ד דלא נתחייבו בפסח עד אחר ירושה וישיבה א"כ ע"כ הי' פסח זה עפ"י הדיבור אבל לתי' השני שחייבו רק שלא היו נימולים והיינו