פתח הבית חלק א פה

ה' ק"פ הארכנו ג"כ בזה ועדיין צ"ע בזה. ואולי אזכה עוד לעיין בזה ולהבין על בוריו אי"ה

אח"ז נתיישבתי כי י"ל ודאי הפסח פסול ואפ"ה אם נשחט עליו לא מיקרי שלא למנויו כיון דמ"מ נמנה וק"ל

לו) בתוס' ד"ה ואיתקש אוכליו וכו'. עי' מהרש"א שהקשה לפי' רש"ל במה שכ' תוס' ובשאר קרבנות וכו' דהיינו ל"ל קרא בפסח הלא בשאר קרבנות נמי מיפסל ות"ל הלא פסח צריך לעכב וכו'. זה י"ל קצת דעכ"פ ק' על הברייתא דקאמר יכול שחטו וכו' יהא כשר וק"ל

לז) בא"ד וי"ל דשלא למנויו אין זה שינוי בעלים וכו' עי' צל"ח שהקשה ס"ס אם הי' שלא למנויו ממילא הוי שינוי בעלים. ותי' דנ"מ אם שחט לשם נכרי ע"ש ובלא"ה י"ל קצת די"ל מ"מ הוא יש לו חלק בזה הפסח ומ"מ לא נמנה עליו וצ"ע בזה וק"ל. וגם הרי י"ל הפי' דשלא למנויו אין פסול משום שינוי בעלים ומש"ה פסיל אף בשחיטה וק"ל

לח) בד"ה שחטו למילין וכו' הא פשיטא דפסול דהוי שינוי בעלים וכו'. א"כ לכאורה ק' על רש"י שכ' ד"ה שוחטין וכו' בין מנוין בין אין מנוין. ואפשר דלס"ד הוי אמרינן מטעם שינוי בעלים ודאי אין פסול בערל הואיל דאיני בר כפרה וק"ל

לט) בא"ד ומיהו נראה לר"י וכו' עי' צל"ח שצידד לומר למסקנא הוי דומיא דערל לרבה. דכשר משום דאינו בר כפרה ולר"ח הטעם משום הואיל אי בעי מיתקן נפשי' יזה לא שייך בחולה וזקן וכו' ע"ש. אולם יראה עכ"פ אם היו חולה וזקן מן המנוים דאז לכ"ע אף בערל פסול א"כ כמו כן אלו. עי' לקמן. ולפ"ז גם בשחט ע"מ לזרוק שלא למנויו נימא ג"כ דפסול כיון דאחר שחיטה א"י להימנות. ויש לדחות. ועוד צ"ע בזה

מ) בא"ד ועוד דר"א מסיק דר"ח לא פליג בהא ארבה. יראה כונתם דעיקר הס"ד הי' דיש מחשבת אוכלין בזריקה כיון דקאמר הש"ס לקמן ע"ב. ור"ח אדרבה דוק לאידך גיסא וכו'. א"כ משמע דר"ח סובר יש מחשבת אוכלין וכו'. וכ"כ באמת רש"י לקמן ד"ה ור"ח וכו' ובאו לסתור זה די"ל ר"ח מודה ג"כ בהא ואפ"ה סבר דזריקה חמור משום דקובע בפיגול [ולד] זה חמור טפי וגם כ' דבלא"ה לפי"מ דמסיק ר"א לא פליגי ר"ח ורבה בהא וק"ל

מא) ע"ב בד"ה ר"ח אמר וכו' עי' מהרש"א שכ' דתי' תוס' דוקא למאי דמסיק ר"א אבל לס"ד הרי סבר באמת ר"ח אף שחטו ע"מ לזרוק למולים וערלים פסול ג"כ ע"ש. ולכאורה לס"ד לא קאי כלל קו' תוס' דהרי מקרא ילפינן דזריקה פסול משום חומרא דמיקבע בפיגול וק"ל

מב) בגמ' דתניא יכול יפסול בני חבורה וכו' לכאורה לפימ"ש לעיל ולקמן (ס"ט: בתוס' ד"ה הא גברי מחזי וכו') דערל אסור לשחוט עליו משום דלא גרע ממילת זכריו דמעכבת ג"כ השחיטה וכו'. וא"כ הי' מקום לפרש כאן יכול יפסול היינו אף אם שחט לשם מולים לחוד מ"מ ס"ם הוא נמנה עמהם ואין להאריך

מב) תוס' ד"ה רבה אמר וכו' עי' צל"ח. וקצת הי' נראה דמשכחת ג"כ למנויו בשינוי בעלים היינו שהי' נמנה על השה אבל לא הי' בעליו כי לא זיכו לו חלק ודוחק

מג) ברש"י ד"ה ר"ח וכו' דאמר לעיל יש מחשבת אוכלין בזריקה וכו' לשון זה צ"ע דהרי לא קאמר רק בשוחט ע"מ לזרוק אבל לא בזריקה עצמה, אולם הי' נראה מל' רש"י לעיל דיבור שלפני זה המתחיל וכ"ת מאי קולא וכו' דהפי' מש"ה ממעטינן זריקה הואיל ובפסוק לח נאמר בפירוש מחשבת אוכלין מש"ה מסתברא למעוטי כיון דזאת הוי מיעוטא וקרא איירי בשחיטה ולא שיש לזריקה קילא אחרת אף אם תלמוד דזריקה פוסלת כר"ת אלא היא גופי' הקולא שלא נכתב זריקה. וא"כ לר"ח אמרינן שפיר כיון דסבר פסול א"כ סבר יש מחשבת אוכלין בזריקה: ולפ"ז י"ל דרש"י ג"כ סובר דאם זרק לערלים ג"כ כשר ומאי דקאמר יש מחשבת אוכלין בזריקה היינו שוחט ע"מ לזרוק והבן: ולפ"ז אין דומה מ"ש אח"כ מאי חומרא דזריקה למאי שאמר עתה מאי קולא וכו' דהחומרא היא מבחוץ בלא לימוד זה משא"כ הקולא. וגם קשה הכל טעמא מאי אמאי לא אמר ג"כ גבי החומרא כיון דלא נכתב בפירוש זאת הוי מיעוטא ע"כ ממעט זריקה דאף מקצת פסלה ויש לדחות וק"ל

מד) בתוס' ד"ה כתב רחמנא זאת וכו' תימא לשתוק מכל וכו' יראה דרק כל לא לכתוב אבל זאת לכתוב וק"ל

מה) דף סב ע"א בתוס' ד"ה כי ל"ל וכו'. עי' בבעה"מ ורמב"ן לעיל (מו) בסוגיא דהואיל ובחי' ליומא דף ס"ב וכעת לא עיינתי

ד"ה מ"ש טומאה יכו' עי' צל"ח

מו) רש"י ד"ה ערל וטמא וכי מה שק דוקא משום שאין ראוי לאכול ב כיון דמילת בניו ועבדיו מעכבת בשחיטה לא יגרע מילת עצמו. הארכתי הרבה בחי' ליבמות ר"פ הערל. גם י"ל כיון שכ' תוס' שם דמילת בניו וכו' אין מעכב באונה א"כ ניחא ואין להאריך פה

ע"ב בתוס' ד"ה לימא וכו' עי' מהרש"א וכעת לא עיינתי

מז) דף סג ע"א לימא קסברי אחרים וכו' גם בזה לא עיינתי היטיב ועי' מ"ש לעיל (ס':)

מח) שם מתני' השוחט פסח על החמץ יכו'. רש"י ד"ה ושלא לשמו פטור דהוי שחיטה שא"ר וכו' עי' בחי' על ה' ק"פ פ"א כ' שם דלכאורה קשה לפ"מ שהעלה שם המ"ל דבקרבן פסול אין עובר משום לא תשחט וכו' א"כ ת"ל אף אם שחיטה שא"ר שמה שחיטה מ"מ פסול הוי. ואפשר לחלק בין פסול תחילה ובין נעשה הפסול עתה ונ"ע וק"ל

מט) רש"י ד"ה חייב דלהכי קאי והוי שחיטה ראוי' וחייב משום לא תשחט בהדי בל יראה וכו' עי' צל"ח שהקשה אמאי לא פי' כן לעיל בתחילת המשנה דהרי רש"י סבר בב"ק דעובר על ב"י עכ"פ לר"י מחצות ואילך ע"ש מה שתי' בטיב טעם. וקצת נראה ג"כ ליישב סבר דעשה דתשביתו הוי רק ע"פ אחר חצות ולא במועד. וכאשר כ' במ"א די"ל כן. וא"כ י"ל בשלמא לעיל כיון דעל ב"י עכ"פ אין לוקה דהוי נל"ע א"כ פשיטא דאיכא נ"מ בלא תשחט דלוקה אבל במועד דלוקה ג"כ על ב"י הוצרך לומר דלוקה עכ"פ ג"כ משום לא תשחט וק"ל אך מה דקשה על לשון רש"י נמי וכו' דמשמע משום ב"י לוקה ג"כ הא הוי לאו שאב"מ. אך י"ל דכונת רש"י ליישב אף לר"ל לקמן דסבר לאו שאב"מ לוקין: ומעתה י"ל ג"כ קו' הצל"ח שהקשה שהי' לו לפרש כן לר"י לעיל דאמר אף התמיד ע"ש דהרי ר"י סבר לשאב"מ אין לוקין עי' שבועות (כד:)

נ') תוס' ד"ה השוחט וכו' עי' תוס' תמורה (ד:) שם הביאו לשון הירושלמי דהטעם משום דכתיב זבחו דמשמע שהוא כשר. ועי' מ"ל פ"א מה' ק"פ ה"ה ובחי' שם. ובחי' ליבמות ר"פ הערל כ' ג"כ בזה

נא) ע"ב בגמ' פליגי בהתראת ספק וכו' עי' תשו' פ"י (חא"ח סי' י"ג) שהקשה אף אם מונח אצלו בעזרה הא הוי התראת ספק שמא ביטלו לדעת הסוברים דמהני ביטול לחמץ ידוע ט"ש. וצריך להבין מאי שייך כאן כלל התראת ספק עי' תוס' ד"ה התראת וכו' שכ' שיכול לומר שכחתי ע"ש. ואיני יודע מאי ענין זה להתראת ספק זה הייני אם המותרה א"י שיעבור אבל הכא אשר הוא יודע בעצמו אם יש לו בביתו והבן זה אכן