פתח הבית חלק א פד

שלא לשמו כשר והוכיח זה מכח סוגי' זו דיש מקום לומר כן וק"ל

כה) שם בגמ' אהייא אי נימא אשלא לשמו ולשמו וכו' לכאורה קשה מהיכי תיתי נימא דקאי אסיפא ולא ארישא. גם צריך להבין דפריך הש"ס בין לר"מ וכו' אף אי הוי אמרינן דלר"י רק בגמר דבריו נתפס ק' ג"כ איך ס"ד דבעבודה אחת תנן ואתי כר"מ א"כ תיקשי רישא לשמו ושלא לשמו וא"כ ע"כ איירי בב' עבודות. אך י"ל קו' ראשונה די"ל דארישא לא בעי דאין נ"מ לדינא רק כמאן אתי מתני' אבל אסיפא בעי שפיר והכי קבעי מתני' בעבודה אחת בין ברישא ובין בסיפא וע"כ אתי דלא כר"מ. וא"כ ע"כ לר"י אף בגמר דבריו וכו' או דילמא איירי בשתי עבודות ולעולם לר"י רק בגמר דבריו וכו'. ומיושב ג"כ קו' שני'

ומעתה מיושב ג' מה שהק' הנל"ח אמאי לא קאמר הש"ס דבאמת קאי אסיפא רק דמבעי' לי' אם בעבודה אחת וע"כ דלא כבן ננס דסבר תפוס לשון אחרון. עי' תוס' ד"ה שלא לשמו וכו' ע"ש. ולהנ"ל ניחא. דכיון דאין נ"מ בזה ג"כ לדינא א"כ אמאי לא בעי ארישא וק"ל

כו) שם והיינו בעי' דר"פ וכו' עי' תוס' ומהרש"א. וקצת י"ל לפי פי' ריב"א דקשה מדוע לא אמר כן בשאר דוכתי. י"ל דבא לפרש דקצת דחוק בעיא דר"פ כיון דאין נ"מ לדינא אבל עתה שפיר נ"מ לדינא דאם תרצה לומר דמתני' אתי כר"מ דסתם מתני' לעולם ר"מ א"כ ע"כ מתני' איירי בשתי עבודות וא"כ ע"כ מחשבין מעבודה לעבודה וכו' וק"ל. ואפשר כונת מהרש"ל לזה ע"ש

כז) שם ת"ש או שלא לשמו ולשמו וכו' יראה דכאן לא שייך לשנויי הא כדאיתא וכו' וק"ל

כח) בתוס' ד"ה אבל בב' עבודות וכו' עוד דעתי אי"ה להאריך בזה אם אזכה אי"ה לעיין בשיטות תפוס ל"ר או אחרון במקומות השייכים לזה

כט) ע"ב בגמ' איבעיא להו פסח ששחטו בשאר ימות השנה וכו' עי' צל"ח שתמה על הרמב"ם שלא הביא דין זה. גם לא הביא גוף הדין פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו שהוא פסול. ומכח זה הוכיח דרמב"ם לא פסק כסוגי' דהכא אלא לעולם פסח לא בעי עקירה והוי רק כשלמים ששחטן לשם פסח ע"ש. ובחי' ליומא (דף ס"ג) הארכנו הרבה בזה ושם כ' דקו' שני' הנ"ל לא קשה לענ"ד דהרי כ' (פט"ו מה' פ"ה הי"א) שחטו בשאר ימות השנה במחשבה שלא לשמו כשר א"כ מוכח ממילא אבל לשמו פסול. ואף די"ל דעיקר כונת הרמב"ם שם הואיל וכ' תחילה דבזמנו שלא לשמו פסול לכך כ' דשלא בזמנו שלא לשמו כשר אבל לא דבעי דוקא שלא לשמו. זה לא נראה דאיך תאמר שלא בזמנו שלא לשמי כשר וכש"כ לשמו דהרי אף אם נאמר פסח לא בעי עקירה אף לפני פסח או טמיאי מתים אחר הפסח מ"מ עדיף טפי שלא לשמו מלשמו וק"ל. רק קו' שני' קשה טובא אמאי לא ביאר הך בעי' בשחט לשמו ושלא לשמו. ועוד אעיין בזה אי"ה

ל) בתוס' ד"ה פסח וכו' עי' מהרש"א שהקשה על מ"ש תוס' אליבא דר"י הוי מצי למבעיא בשלא לשמו ולשמו וכו' ות"ל כיון דלמסקנא עיקר הטעם דהא סתמא לשמו קאי ואפ"ה אי שחט שלא לשמו וכו' וזה לא הוי שייך בשלא לשמו ולשמו וכו' וסיים יש לישב ע"ש. ויראה כונתי דמ"מ מצי למיליף הכי כיון דלשמו ושלא לשמו כשר ממילא ג"כ להיפוך כשר וק"ל

קצת נתיישבנו בדבר ליישב קו' הצל"ח אמאי לא ביאר הרמב"ם פסח בשאר ימות השנה ששחטו לשמו ושלא לשמו וכו' דהרי מבואר בש"ס לקמן (ס"ג.) ולעיל (נ"ט: תוס' ד"ה דאי וכו') דלמ"ד ישנה לשחיטה מתוע"ס אז אמרינן כונתו הי' תחילת שחיטה יהא לשם זה וסוף לשם זה יעוין היטיב. א"כ י"ל הא דאמר רבא פסח בשאר ימות השנה כשר לשמו ושלא לשמו משום דהרי סתמא ג"כ לשמו וכו' י"ל זה דוקא רבא לשיטתו דסבר אינה לשחיטה אלא לבסוף אבל הרמב"ם דפסק ישנו לשחיטה וכו' א"כ יראה דאין לדמות אמר ללא אמר כיון דאמר כונתו תחילת שחיטה לשמו וסוף שלא לשמו והבן כי יש מקום לומר כן לענ"ד

לא) דף סא ע"א בתוס' ד"ה וישנו לאחר מיתה וכו' והך דשמעתין אתיא וכו' לכאורה קשה הרי נהי דשיעבודא לאו דאו' וכו' מ"מ מצוה לפרוע חובת אביהן. וא"כ ע"כ הא דאמרינן התם אבל לא הפרישתה מחיים לא. היינו דאין החיוב על היתומים אבל מ"מ הוי מצוה. וא"כ אכתי איכא נ"מ לענין מנוה בשינוי קודש עכ"פ מצוה ובשינוי בעלים [לא[ הוי (עכ"פ) מצוה. גם י"ל שם איירי לענין יורשין דעלמא כאשר כ' במ"א די"ל דוקא הבנים מצוה עליהן לפרוע וכו' אבל לא יורשין דעלמא ושם תני סתם יורשין משא"כ הנ"מ עכ"פ לענין בנים ואין להאריך

לב) בד"ה נעשה וכו' לקמן (סג) וביומא (סג) הארכנו בזה

לג) בד"ה רבי אומר לשון סורסי וכו'. משמע מדברי תוס' דאם מחשבת שלא לאוכליו אין מעכב ג"כ אכילה אין מעכב. ואף די"ל דלא תלי' הא בהא מ"מ כיון דאין לנו קרא לעכב רק מכח מחשבת שלא לאוכליו ואם זה אינו מעכב ממילא אכילה אין מעכב כיון דאין קרא וק"ל

לד) בד"ה לאוכליו וכו' ק"ק מאי דדחקו תוס' למצוא טעם ות"ל הלא אין סברא כלל לחלק בין שלא לאוכליו ובין ערלים ואי משום די"ל ערלים ס"ד דשאני כיון שראוי מעצמו לאכול רק אריא דרביע עלי'. ולא משמע כן לקמן (ס"ט. ד"ה שוחטין וזורקין וכו') דא"כ מאי הקשו מטמא הלא שם ג"כ אריא וכו' וע"ש (ס"ט: תוס' ד"ה האי מיחזי חזי וכו') וגם במהרש"א שם. ובחי' שם הארכנו. ועי' מגיני שלמה (דף צ"ג בתוס' ד"ה ר"ע סבר וכו') שכ' די"ל ערל וטמא דאריא הוא דרביע וכו' לא מיקרי גברא לא חזי רק הבשר אין ראוי

לה) ברש"י ד"ה לפי אכלו וכו' פרט לחולה וזקן ואפילו הן מנוין וכו'. לכאורה צריך להבין הא מילת זכריו מעכבתו מלעשות פסח. ולכאורה כש"כ הוא עצמו ערל. עי' (ס"ט: תוס' ד"ה מחזי חזי) הנ"ל. ומ"ש שם בחי' וא"כ פשיטא אם שחטו לערלים שהוא מן המנוין א"כ ממ"נ הזבח פסול דהרי פסק הרמב"ם ופ"ה מה' ק"פ) אם שחט מילת זכריו ועבדיו מעכבת אף דיעבד ופסול הפסח ע"ש. וצ"ל דוקא אם שחט ביחד או שגם השאר יש להם בנים או עבדים שאין נימולין משא"כ אם השאר כשירין עכ"פ הפסח כשר מחמת השאר וק"ל. אך קשה א"כ מאי כ' תוס' אם שחט לערלים וכו' פסול משום שלא לאוכליו וכו' ת"ל כיון ששחט עליו א"כ בלא"ה פסול כנ"ל. ונ"ל זה דוקא אם אין נמנו עליו רק ערלים וכו' אבל אם נמנו גם כשרים רק ששחט על הערלים אי לאו משום שלא לאוכליו הוי כשר כיון דס"ס הפסח שייך ג"כ לכשרים וק"ל. אך ק' לפ"ז א"כ מאי פריך הש"ס ביבמות (עא.) זכריו דליתנהו בשעת עשי' ואיתנהו בשעת אכילה היכי משכחת וכו' והלא שפיר משכחת לה שהי' נמנין על הפסח כשרים ג"כ והפסח א"כ כשר וא"כ אי לאי שאסרה תורה האכילה בשביל בניו וכו' הי' שפיר יכול לאכול. וצ"ל נהי דאין הפסח נפסל מ"מ לגבי דידי' לא הוי פסח והוי כמו שלא למנויו ינ"ע דהרי כאן מוכח דערלים שייך מנויו רק דפסולין משים שלא לאוכליו. יהי' מקום לכאורה להוכיח מכאן דדוקא בניו זכרים מעכבין משחיטה משא"כ הוא עצמו ערל אין העיכוב מצד שחיטה רק הואיל ואיני ראוי לאכול ועי' לקמן (סט:) ובתוס' ד"ה מחזי חזי. ובחי' שם. ובסוף