פתח הבית חלק א פ

אמר מעל שמים וכו'. וא"כ נחיא שפיר טוב שלא נברא כיון שנברא רק להיות בעל בחירה וכיון שעושה שלא לשמה קודם שנברא הי' עושה ג"כ עבודת הבורא כמו שמשי מרום וק"ל

ג) דף נא ע"א בד"ה אי אתה רשאי וכו' התוס' תי' דאיירי במנהג שאינו חשוב. ועי' רא"ש כ' ג"כ זה וכ' דעכ"פ אסור מפני המחלוקת אף אם דעתו לחזור ע"ש. ועי' פר"ח (או"ח סי' תסח) שהקשה אמאי לא ביאר דדוקא בכותאי אסור דהרי לא קאמר לקמן רק שוינכו ככותאי. ותי' דסבר ג"כ כפי' הר"ן רק הואיל ועשה תחילה בצינעה לא הי' לו לכסותו מפני ת"ח ע"ש. ולכאורה הי' נראה לומר דבאמת ע"כ נהי דאמר אביי שוינכו ככותאי מ"מ ע"כ רבב"ח סובר דאפילו בפני ת"ח אסור דודאי לא הוי מחזיקם ככותאי ח"ו ופסיק כרבב"ח

ועפי"ז יתיישב היטיב ב מה דקשה לחילוק התוס' בי מנהג חשוב וכו' מאי פריך הש"ס ורבב"ח לית לי' נותנין עליו חומרי מקום וכו' ודילמא רבב"ח איירי במנהג שאינו חשוב. והתוס' דחקו דקים לי' וכו'. ולהנ"ל ניחא דאי ס"ד דאיירי במנהג שאינו חשוב א"כ באמת לא אסור רק בכותאי וקשה על רבב"ח וק"ל. אבל הרא"ש לא כתב דקים לי' להש"ס רק סתמא ואייתרא הוי מנהג חשוב ואפשר לכונה הנ"ל וק"ל

ד) בא"ד ורשב"א תי' וכו' עי' מהרש"א שהקשה עכ"פ קשה לפי"מ דס"ד לקמן וכו'. ולכאורה י"ל כל עיקר מה דנאיד הרשב"א מתי' קמא היינו דגבי רבב"ח דקאמר אביי שוינכו ככותאי והיינו מדר"ח קאמר בכותאי שנו והרי שם איירי במנהג שאינו חשוב אבל לקמן דאיירי במנהג חשוב רק דדעתו לחזור אפשר דאף בפני ת"ח. לכך פי' דלעיל ג"כ דעתו לחזור משא"כ בלא רבב"ח דלקמן הוי ס"ד כתי' קמא וק"ל

ה) בד"ה רבב"ח וכו' דברי מהרש"א בכאן תמוהים וק"ל

ו) דף נב ע"א בתוס' ד"ה ביישוב וכו' עי' מהרש"א שהקשה א"כ אמאי קאמר הש"ס לעיל ה"מ שאין דעתו לחזור ע"ש. ונראה ודאי דהתוס' סוברים כהר"ן דבדעתו לחזור אסור משום מחלוקת ובאין דעתו לחזור אסור מדינא ע"ש היטב וק"ל

ז) דף נג ע"א בגמ' אמר ר"י אסור וכו' הרמב"ם השמיט דין זה ולא הביא רק גדי מקולס וצריך טעם. ונ"ל עי' באו"ח (סי' תסט) שהקשה הב"ח מאי פריך הש"ס מגדי מקולס דילמא התם אפי' בדיעבד אסור ועי' ח"י שם שכ' דהרמב"ם פסק כר"ש שלא התנדב וכו' א"כ ממילא שרי דיעבד דלא כב"ח שרוצה להוכיח מכח קו' הנ"ל דאפילו באומר בשר וכו' אסור ע"ש ולכאורה יש לתמוה א"כ אמאי פסק הרמב"ם בגדי מקולס דאסור. ע"כ נ"ל דהרמב"ם מפרש הא דאסור שיאמר בשר וכו' הטעם כפירש"י שמא הקדישו לדמי אבל בגדי מקולס ודאי החשש שמא הקדישו מחיים כמ"ש תוס'. וע"ז הקשו תוס' א"כ מאי קאמר לקמן דלא כר"ש ע"כ פי' הרמב"ם הפי' בסוגיא הכי אחר שמשני מקולס בין אמר וכו' שאינו מקולס פי' אין וכו' ע"ז פריך הא ניחא למאן דמתני לה כר"י אבל למאן דמתני לה כר"ש א"כ עכ"פ באינו מקולס כיון דרק החשש משום דמי לר"ש, ליתא שלא התנדב וכו' ואף דא"כ בלא"ה לא ק' קו' הש"ס לעיל דע"כ רב לא סבר כר"ש מ"מ קו' הש"ס אשקלא וטריא דלעיל. וא"כ הרמב"ם דפסק כר"ש ממילא לא פסק כהך דרב וניחא הכל וק"ל

מה דקשה בסוגי' זו מאי פריך מגדי מקולס התם המעשה הי' כך. כבר הרגיש בזה בת' שבות יעקב [ח"ב סי' יד]: אחר אשר זה שנים רבות למדנו פ' תמיד נשחט בק"ק לונטשיץ חזרתי פה ללמוד פרק הנ"ל בין פורים לפסח תקע"ה וזה פרי': פרק חמישי

א) דף נח ע"א בגמ' מנה"מ אמר ריב"ל וכו' עי' מהרש"א שהק' הרי פסח כתיב ג"כ בין ערבים וא"א לפרש חלק הוע"ש. ויראה כונתו פשוט דא"א לחלק בתמיד ופסח. ועי' צל"ח השיא כונתו לענין אחר ע"ש

ב) בתוס' ד"ה מאחרינן וכו' וקרב הפסח וכו' יש כאן ט"ס וכ"כ הצל"ח ע"ש

ג) בתוס' ד"ה מוקמינן וכו' עי' ברטנורה משנה זו יראה מדבריו שסובר דמדינא מתחיל זמן שחיטה משש ומחצה וכן משמע ברש"י כאן ד"ה אלא ע"ש. ועי' תוי"ט. ובאמת בפשטות הסוגי' כאן משמע כן דקאמר ומוקמינן לה אדינא דלא כסוגיא דברכות

ועפי"ז י"ל מ"ש המג"א וסי' רלג ס"ק ד') שהקשה אמאי לא יצא מתחילת שבע. ותי' כיון דא"א בקיאין אף דיעבד לא יצא ועי' (סי' פט ס"ק ג') הקשה דשם אמרינן משום דא"א בקיאין יצא בדיעבד ע"ש מה שחילק. ולהנ"ל ניחא די"ל דאנן פסקינן כסוגיא דהכא דמדינא לא יצא עד שש ומחצה. אך הרמב"ם ע"כ לא סבר הכי דהנה (בפ"ה מה' ק"פ ה"ח) פסק כל שהוא רחיק ט"ו מנץ החמה מירושלים דאז אינו יכול להגיע שם בתחילת זמן שחיטה היינו חצות ע"ש, ואי כנ"ל ת"ל דבחצות לא הוי כלל זמן שחיטה. ובאמת אף משום דא"א בקיאין ק"ק דס"ס כיון דלא שחטינן מחצות אמאי לא יהא מיקרי דרך רחוקה וי"ל אבל מדינא ודאי א"א וק"ל. ועי' תשו' שאג"א (סי' י"ז) ע"ש

ד) בתוס' ד"ה ר"י סבר מוספין וכו' עי' מהרש"א ויש ט"ס בדבריו

ה) ד"ה חיישינן למכמר וכו' עי' צל"ח שהאריך בכונת תוס' ע"ש. אולם לפי פשוטו יראה דסוברים הרי עינינו רואות דבזמן קרוב כזה אין מתקלקל הבשר וק"ל

ו) ע"ב בתוס' ד"ה דברי הכל היא וכו' אבל איכא שני ברייתות דמייתי בסמוך וכו' ועי' תוס' לקמן ד"ה אלא לרבא וכו'. דלחד תי' שם הך ברייתא אין מוכרח דפליגי בע"פ שחל בשבת וק"ל

ז) הרמב"ם פ"א מה' תמידין פסק בשבת דעלמא נשחט כמו בחול ובע"פ ג"כ שוה שבת לחול ונשחט בז' ומחצה. ועי' לח"מ שם שהכריח דע"כ פסק כרבא. אך הקשה הרי רבה בר עולא פליג ארבא מכח קו' דמידי ע"פ קתני ע"ש ונ"ל דהנה התוס' כ' בד"ה מתני' ד"ה היא. דלפ"ז ע"כ הא דתני בין בחול בין בשבת ע"כ לא קאי ארישא ע"ש. ולכאורה י"ל דמ"מ קשה כיון דהתנא נקט כל החילוקים מתי נשחט התמיד אמאי לא תני ג"כ דין שבת דעלמא. אך י"ל בפלוגתא לא קמיירי בחול כ"ע מודים דנשחט בח' ומחצה ובע"פ דעלמא לרבה בר עולא למאי דס"ד השתא דלא אסיק אדעתי' אכתי דפליגי גם בע"פ שחל בשבת דמייתי אידך ברייתות למסקנא. וא"כ לס"ד ניחא שפיר דבע"פ שחל בשבת כ"ע מודים וק"ל. משא"כ למסקנא דמוכח מאידך ברייתות דפליגי ג"כ בע"פ שחל בשבת ע"כ תיקשי ממ"נ אי לא מיירי בפלוגתא הרי בע"פ בשבת פליגי ג"כ ר"י וסובר נשחט בשמונה לרבא דע"כ רבה בר עולא סובר כרבא כמ"ש תוס'. וא"כ ע"כ אתי כר"ע. וא"כ אמאי לא תני ג"כ דין שבת דעלמא. א"ו דמתני' סתמא כרע"ק לענין ע"פ שחל בשבת וכר"י לענין שבת דעלמא וקאי באמת הא דבין בחול ובין בשבת גם ארישא למסקנא. א"כ פרק הרמב"ם