פתח הבית חלק א עט

ומיושב ג"כ היטיב הא דר"י (בביצה יב) הנ"ל דקאמר לי' לתנא הבערה ובישול אינה משנה וכו' ואמאי לא פריך מטעם הואיל א"ו דל"ל הואיל וא"כ הי' לנו לפסוק כר"י. ולהנ"ל ניחא דבאמת איכא תנאי דל"ל הואיל אבל מתוך ליכא מאן דפליג רק ב"ש וק"ל. ויתר הדברים כ' בב"מ בשמעתין דטובת הנאה ואין להאריך

כט) בלימוד הסוגי' אמרנו דרך פילפול ליישב שינוי הסגיות דכאן פריך עלה דהך דברייתא מטעם הואיל ובביעה משום מתוך. גם מה שהקשו שם בביצה ת"ל כיון דאכילת איסור לא מיקרי אכילה א"כ אף צורך קצת לא מיקרי ומאי מתוך איכא. ואמרנו ליישב הנה למסקנא מוקי הש"ס הכא בעצי הקדש וקאמר אפיק הבערה וכו'. ולכאורה צריך להבין מאי צריך לשבש הברייתא אטו מי תני בהדיא דחייב משום מבעיר בי"ט. וצ"ל דסתם הבערה לא משמע משום מבעיר הקדש וק"ל. א"כ י"ל דודאי גם המקשה הוי ידע שפיר די"ל דאיירי בעצי הקדש רק דדחיקא לי' לשבש הברייתא ולומר אפיק וכו' וק"ל. רק מצי לאוקמי הך ברייתא כר' ישמעאל עי' היטיב ברא"ם ודברים יב) שהביא שם לר"י דמוקי קרא לא תעשון כן וגו' היינו שלא תגרמו ע"י חטא ע"ש. ולדידי' ממילא ליכא מלקות דאסור ודאי מסברא חיצונה מ"מ כיון דעכ"פ לא נכתב לאו מפורש בזה לא מלקינן וע"ש היטיב. וא"כ לקי שפיר משום הבערה בי"ט ולא שייך מתוך כיון דאסור ליהנות בהקדש ובאמת באיסור אף צורך קצת לא מיקרי. רק דמ"מ קשה לי' הכי נימא הואיל אי מזדמן לי' לכסות דם צפור באפר דאז שרי מטעם מתוך וכדעת הסוברים דצורך מצוה מיקרי צורך קצת א"כ השתא נמי שרי מטעם הואיל. והנך שני סוגיות חדא נינהו וק"ל

גם אמרנו ליישב לפ"ז במכות (כא) דפריך התם רק מחמת אין חילוק מלאכות ולא פריך ממתוך והואיל. ולהנ"ל י"ל כיון דעיקר הקו' מכיסוי דם ציפור והיינו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו א"כ י"ל שם אזיל למ"ד ליהנות ניתנו

גם מאמרנו ליישב קצת ר"י בביעה אמאי לא פריך נישום חילוק מלאכות. כי י"ל דאתי כר' אליעזר בכריתות טו דאף אי אכל שני זיתי חלב בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת ע"ש. וא"ל דא"כ אמאי לא תני אף שמונה לאוין שהבעיר הרבה פעמים וכיוצא. ז"א דאתי לאשמעינן במעשה אחד וק"ל

ועפי"ז אמרנו ליישב קצת כאן מאי דקאמר ועוד הא את הוא דאמרת וכו' אמאי לא הקשה לו כן מיד בתחילה. די"ל כנ"ל דאתי כר"א רק השתא דקאמר בעצי מוקצה א"כ אם נאמר דעצי מוקצה אסור בהנאה א"כ ליחייב נמי אהבערה. וכעין זה הקשה בה' בשמים ראש. וע"כ משום דאין מחייב תרתי א"כ פריך שפיר א"כ אף אבישול לא לחייב משום דאין חילוק מלאכות ואי הוי חילוק מלאכות הוי מחייב שפיר אבישול אבל אהבערה ועצי מוקצה לא הוי מחייב תרתי דדבר אחד הוא. וגם כיון דבשבת גופי' ליכא חיוב סקילה אמוקצה עכ"פ. ואין להאריך. קצרתי כי אין זה רק דרך פלפול בעלמא: [מבני הב' השנון כ' זלמן נ"י

] ל) גם אמרנו ליישב קצת דעת רש"י בביצה (ב: ד"ה רבה לטעמי') דיליף מהכא דמוקצה דאו' ע"ש. ותמהו ע"ז דהרי למסקנא כאן הדר בי' ע"ש. ונ"ל די"ל דלא נדחה רק מאי דבעי למימר בתחילה כיון דמוקצה אסור ממילא הוי בכלל ל"ת כל מלאכה זה לא אמרינן דאיכא כמה דברים שהן בעשה ולא בלאו וא"כ ממילא י"ל דל"ק מהך דנסכים דכבר אמרנו במ"א לישב קו' תוס' במנחות (סח. ד"ה והא) שהקשו כיון דעכ"פ מ"ע שלא לאכול מחדש עד אחר הקרבת העומר אף אחר האיר המזרח א"כ מ"ט אמרינן בפ"ק שם דמנחת עומר שנקמצה שלא לשמה כשירה ת"ל הא לא הוי מן המותר לישראל ע"ש] ועי' זבחים (פח. תוס' ד"ה מן) נחלקו שם עם רש"י המותר לכהן ואסור לישראל אם מיקרי ממשקה ישראל] ואמרנו אם נאמר דנשים פטורות מכל מ"פ שהז"ג אף אם הוא בשוא"ת וראית אחרונים שנסתפקו בזה. א"כ כיון דאינה רק מ"ע מאן לימא דלא מיקרי ממותר לישראל כיון דנשים מותרות ושם הארכתי. א"כ כמ"כ י"ל כאן מש"ה מותר להביא נסכים מן מוקצה כיון דהוי רק לאו הבא מכלל עשה (עשה) ואין נשים מוזהרות והוי שפיר מותר לישראל וק"ל. כ"ז כ' דרך פילפול

לא) דברי בעה"מ בכאן מ"ש בסוגי' דביעה בהא דאין מזמנין גזירה נישום שמא ירבה בשבילו וכו' דבריו צריכין תקון. גם מ"ש הרמב"ן דלמ"ד שתי קדושות ודאי לא נעשין צרכי שבת בי"ט כבר כ' ב"ה לעיל. וגם קשה מר"י (בביעה יב) הנ"ל דפריך מטעם מתוך. משמע לפי פשוטו דל"ל הואיל ואיהו סבר שתי קדושות וא"כ ע"כ שבר דצרכי שבת נעשין ביו"ט] דאל"כ האיך אופין מי"ט לשבת וק"ל. [השייך לענין טובת הנאה הארכתי בחי' לב"מ דף יא]

לב) דף מט ע"א במתני' ההולך לשחוט את פסחו וכו'. מה שיש לפלפל בדברי מג"א ואבן עוזר וליישב דברי השאלתות כ' בהל' פסח (ס"ס תמד): למדנו פ' אלו עוברין על פסח תקס"ג. ונכתב אחר שבועות שנת הנ"ל. ה' יזכינו ללמוד וללמד לשמה לאהבת אמת: פרק רביעי

א) דף ג ע"א מתני' מקום שנהגו וכו' עי' בעה"מ כ' הטעם משום קרבן וא"כ בזה"ז דליכא קרבן אף אחר חצות שרי. ועי' ר"ן ורא"ש. ועי' מ"ל (פ"א מה' כלי מקדש) שתמה בזה מהא דחגיגה (ח"י.) דמת אלכסא בלוד ולא הניחו ר"ט לסופדו משום שהי' יום טבוח. והרי הי' אחר חורבן. א"ו דנשאר הכל כבתחילה ונאסר משום דבר שבמנין כמ"ש הרא"ש ור"ן. וקצת י"ל דאף בזמן שביהמ"ק קיים מ"מ טמאים ומי שלא הי' ראוי לפסח היו מותרין במלאכה מש"ה לא שייך דבר שבמנין. וכן איתא כעין זה לענין גילוי אבל שם בחגיגה הוי תקנה קבועה לאסור אף שהקריבו י"ט ולא הי' יום טבוח א"כ שייך שפיר דבר שבמנין וק"ל: עוד הקשה שם המ"ל מהש"ס הנ"ל על הב"י שכ' (בסי' תכט) דוקא אסרו חג של שבועות אסור בתענית. ומש"ס הנ"ל מוכח להיפוך ע"ש. וקצת י"ל הא דתנן שם ומותר בהספד מפני הצדוקין י"ל דוקא תענית שעות ושוב אין לטעות כיון דגם תענית שעות אסור בי"ט אבל הספד אם נאסר אותו יטעו הצדוקים וק"ל

גם הקשה המ"ל שם על הא דפריך הש"ס בתענית (יז) על הא דתני התם במגילת תענית מתמניא עד סוף מועד איתותב חגא דשבועיא ת"ל מועד גופי' י"ט הוי וכו' ואמאי לא קאמר עד ארבע עשר. ותי' דעכ"פ יכול להתענות עד זמן שחיטה ע"ש. ולכאורה קשה הרי ימים האסורין מדרבנן מותרין בתענית שעות כמבואר בעירובין (מא.) (וא"כ אף משום מגילת תענית יכול להתענו' שעות והדרא קו' לדוכתי' אכן עי' תוס' עירובין שם ד"ה שאני. שחילקו בין תענית חובה לתענית רשות. ובתוס' ר"ה (יט. ד"ה אסורין) משמע דלענין תענית שעות ביום עצמו יש לחלק כן. וא"כ ניחא ולפ"ז יהי' מוכח כן דימים האסורין מדבריהן אפילו תענית שעות אסור בתענית רשות. ועי' מג"א (הל' ר"ח סי' תיח ס"ק א וסי' תקט ס"ק ט). ועי' חי' הגא"א זצ"ל בא"ח (סי' תסח) פילפל בענינים אלו ותמצא נחת

ב) ע"ב בתוס' ד"ה וכאן שעושין שלא לשמה וכו' ולכאורה י"ל דעיקר הכונה בעד שמים או על שמים היינו אם עושין שלא לשמה הרי כמו שמים שאין להם בחירה ועושין עבודת בוראן וא"כ אין לנו מעלה יותר מהם משא"כ אם עושין לשמה אנו במעלה יותר. לזה