פתח הבית חלק א ז

עשה לוקין דמ"ש כקו' ר"פ דאי משום הואיל ואיכא עשה יתירא לאו [לעקורי] א"כ בלא קדמו עשה ג"כ א"ו רק משום דאיכא עשה נקיל א"כ גם בקדמו א"ו סובר ר"י באמת דלוקין על לאו הנל"ע ובאמת הך ברייתא דתני בחולין הגנב וגזלן ישנו בכלל מלקות ארבעים לאו משבשתא הוא דאתיא כהך דר"י דהכה וחזר והכה וכו' דסובר ה"ס לא שמ"ה כנ"ל וע"כ סובר קיימו והכל כנ"ל ור"ל דהכא במכות דאמר ביטלו והיינו כר"י דנותר כמבואר בש"ס דתנאי אליבא דר"י ור"י דנותר סבר קיימו [וכו'] ובאמת לאו הנל"ע אין לוקין רק קדמו עשה ופסק הרמב"ם כנ"ל ופי' מתני' דחולין אליבא דר"י דהכה [וכו'] וק"ל. ובב"מ הארכנו קצת דבלא"ה קשה איך משני הש"ס בחולין הא דתני הגנב וכו' אינה בכלל מלקות וכו' מה שייך לומר אינו בכלל אי קיימו וכו' הא מיד שלא קיים לדעת תוס' חייב מלקות. אכן להרמב"ם ניחא שסובר דדוקא אי לא אפשר תו לקיימו וק"ל

ומה שפילפל עוד בשעה"מ שם בענין לאו הניתן לתשלומין בלשון הכ"מ הל' סנהדרין אכ"מ להאריך. וגם מה שפילפלו בהא דכ' הרמב"ם גבי גזל גופי' לאו דלא הגזול גם בענין לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין עי' גם תשו' פ"מ ואכ"מ

כה) ונזכיר מה שלענ"ד י"ל בפשיטות דעת הרמב"ם דמנ"ל כלל דעשה דתשביתו נוהגת אף [ביו"ט] דלמא דוקא עי"ט [ועפי"ז מיושב ג"כ קו' תוס' (כט: ד"ה אין פודין) האיך יכול לפדות די"ל שפיר כתי' תוס' דמשהה כדי לבערו א"ע דשם קאי [לר"י[ ע"ש] ועפי"ז מיושב היטב הש"ס (דף צה) דקאמר שם ב"י הוי לאו הנל"ע דלכל התי' צריך לדחוק ולומר שם הפי' משום לאו שאב"מ. ולהנ"ל י"ל ודאי לר"י דסבר אין ביעור חמץ אלא שריפה משום דילפינן מנותר א"כ הוי כמו ערלה דילפינן במה מצינו מכלאי הכרם דהוי בשריפה א"כ ממילא הוי מצוה לשרוף ערלה א"כ הוי שפיר נל"ע משא"כ הרמב"ם פוסק כרבנן. ומ"ש לעיל דעכ"פ אף לרבנן ילפינן מנותר דצריך ביעור מן העולם זה אין מוכרח ובלא"ה כ' לעיל די"ל דפרכינן מה לנותר שכן אין היתר לאיסורו והוי פירכא הכתובה י"ל ואין מכניסין תוך הק"ו אף דלעיל כ' להיפוך מ"מ יש צד לכאן וכאן א"כ הוי רק כמו שאר נקברין ומש"ה חייב מלקות דהעשה לא הוי רק בי"ט וק"ל. ובאמת משמע מכל אחרונים דאי לאו דקאי העשה בי"ט אף שמבערו כדין הי' מב"י מ"מ לקי על מה שכבר עבר וק"ל

כו) עוד נזכיר דמ"ש בשעה"מ הנ"ל דדבר שכבר עבר על הלאו והעשה אין מתקנו לא שייך נל"ע ע"ש. א"כ בלאו דבל תלין ג"כ נימא הכי דמאי מהני חזרתו ללאו דלא תלין וכן צידד באמת המהר"ם שיף בב"מ פ' א"נ דמש"ה כובש ש"ש לקי אבל הרי הרמב"ם כ' להדיא בהל' שכירות דלא לקי ע"ש. ועי' גם בח"מ (סי' צז) בדין חובל משכון אלמנה דלהרמב"ם לוקה הוי קצת כעין הנ"ל ע"ש

מה שתמה השעה"מ על התוס' (דף צה) שבתחילה תמהו על דקאמר לא תוציאו הוי לאו הנל"ע הא הוי קדמו עשה ואח"כ כ' דלא יראה הוי שפיר נל"ע אף דג"כ קדמו ע"ש. י"ל דודאי סברי תוס' דאנן להלכה כחזרת ר"י דלאו שקדמו עשה ג"כ אין לוקין וא"כ כ' שפיר לדידן הוי ב"י נל"ע ותחלה הקשו רק מ"ד לאו שקדמו עשה לוקין איך יתרץ הך וק"ל: ולקמן לפלפל קצת בדברי בעלי תשו' שאגת ארי' בדף פ"ט

כז) ועתה נזכיר קצת דברים משו"ת שאג"א בעניני חמץ וכבר כ' לעיל איזה פרטים וכאן נכתוב עוד. בסי' ע"י ביאר דחמץ ש"נ שקיבל עליו ישראל אחריות ותחילה הביא ראי' לדחות דעת רש"י שסובר דתשביתו היינו ביטול דא"כ מ"פ הש"ס בדף ו מהא דמי שהי' יושב וכו' אחד שבת וי"ט מבטלו בלבו והרי לבתר איסורא וכו' ומה פריך דלמא אתי כרה"ג דחמץ מותר בהנאה א"ו דא"כ לא מהני ביטול חמץ דעיקר הביטול מטעם שני דברים אינן ברשותו כמ"ש הר"ן ריש מכילתין אבל לרש"י דמקרא נפיק לה א"כ אף לריה"ג מהני ומאי פריך ע"ש. ובזה יש לפקפק דאף לריה"ג כיון דאין רשאי ליהנות רק בשעת שריפה לא מקרי שלו דמה"ט אסור להדליק ת"ט בי"ט וכמ"ש תוס' בשבת ודף כה) וכן במכילתין ודף ה) דהוי כמו כהנים משלחן גבוה קזכו וא"כ גם לריה"ג א"י לבטל וכבר הארכתי בכעין זה בסוגיא דטובת הנאה ובכמה דוכתי'

גם מה שהחליט שם דלריה"ג לא שייך סברת הר"ן דמהני ביטול גם בזה יש לפקפק דמ"מ כיון שאין הנאה רק בשעת ביעור מהני ג"כ גילוי דעת וק"ל. ומסיק שם כיון דביטול מדין הפקר נגעו בי' א"כ חמצו ש"נ שקיבל ישראל אחריות לא מהני ביטול דמה הפקר שייך בזה והביא ראי' לדעת רש"י דר"י ורבנן פליגי לפני זמ"א א"כ קשה מה קאמרי לי' רבנן לר"י לא מצא עצים לשורפו וכו' ת"ל אמאי יהא יושב ובטל הא יבטלנו ודי א"ו דמשכחת כה"ג דהביטול ל"מ ע"ש וזה צ"ב דהרי ס"ם יוכל לפררו ולזרות דהרי קודם זמנו יוכל למכרו גם לנכרי וע"כ יצטרף לעשות כן כדי שלא יעבור על ב"י ואי משום דאכתי לא מקיים העשה א"כ גם בביטול לא מקיים העשה. וכ"כ הוא עצמו בסי' פ"ג דלדעת רש"י שפיר פריך דנהי דצריך לעשות תקנה שלא יעבור על ב"י מ"מ תסגי לי' בביטול ועדיין לא קיי' העשה מ"מ נ"מ במפרש בים ויוצא בשיירא וכו' דחל עליו חיוב עשה ולענין ב"י סגי לי' בביטול א"כ שפיר סופו להקל דכיון דבלא"ה אין מקיי' העשה לא יעשה שום דבר רק ביטול כדי שלא יעבור על ב"י ועשה לא יקיים והוי סופו להקל ע"ש. וכבר הארכנו גם בזה בחי' שם דלרש"י י"ל אף בלא מפרש ויוצא וכו' נהי דלפני זמנו יכול לאכלו מ"מ אם רוצה לקיים העשה אין מקיים רק לר"י כדאית לי' ולרבנן כדאית להי וק"ל:

עוד הביא ראי' מהא דהשוחט את הפסח על החמץ דלוקין הא הוי התראת ספק וגרע טפי דאף למ"ד שמי' התראה מ"מ גרע כה"ג טפי שלא יתברר לעולם א"כ נימא שמא ביטלו ואף לר"ש דלפני זמנו מותר בהנאה עכ"פ וי"ל דל"מ ביטול כיון ל"ש סברת הר"ן [הנ"ל[ מ"מ הפקר גמור מהני א"ו דמשכחת לה כה"ג בחמץ ש"נ שקע"א ע"ש וגם בזה יש לפקפק דא"כ מדוע לא ביא' זה הרמב"ם דאינו לוקה רק בכה"ג ובחי' שם פ' תמיד נשחט ולהל' פסח סי' תל"א שם כ' די"ל כה"ג ל"ה ה"ס דבזה באמ' מתרינן לי' אם לא (אי בטלתי) תבטל ותשחט תעבור ואי משום שמא ביטלו כבר איירי שהוא אומר שלא ביטלו ובכה"ג יראה דל"ש א"א משים עצמו רשע כיון דהוי קודם מעשה ושם הארכנו קצת והבאני שם לשון תשו' פנ"י שהכריח מזה דל"מ ביטול לחמץ ידוע. ועליו קשה באמת אכתי הפקר גמור מהני לכאורה. ואפשר דסובר דגם זה ל"מ ואין להאריך פה:

עוד הביא ראי' מהא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט וכו' ובזה הארכנו קצת שם:

עוד הביא ראי' מהא דאמרינן שני דברים אינן ברשותו וכו' ות"ל אם מהני ביטול בחמץ שקיבל עליו אחריות הואיל והוי גורם לממון וכו' מכ"ש בחמץ שלו לדידן דקיי"ל אחר הפסח מותר בהנאה א"כ להני ביטול א"ו בכה"ג דהוי רק גורם וכו' לא מיקרי שלו לדידן דקיי"ל דבר הגל"מ לאו כמ"ד. ובאמת לר"ש דסבר דהגל"מ כמ"ד באמת מהני ביטול אף בי"ט והא דפריך הש"ס בדף ו' מהך דהי' יושב וכו' דתני מבטלו ודלמא אתי כר"ש ז"א דקשה ג"כ מה מהני ביטול כיון דלא שייך סברת הר"ן כנ"ל א"ו דעכ"פ מדרבנן הפי' בגמ' (ו'.) דקאמר התם ס"ד הואיל וכי איתא הדר בעיני' קמ"ל. פי' דבאמת כה"ג לא הוי גורם לממון ולאו כמ"ד רק הכא בחמץ גלי קרא. ועי' טו"ז (סו"ס ת"מ) פי' קמ"ל דהוי כמו שאר גורם ולמ"ד כממון דמי אין חילוק בין חמץ לשאר דוכתי ע"ש וזה תלוי בפי' הסוגיא כפי שכ' בחי' שם אם נאמר דקו' הש"ס לא ימצא ל"ל היינו ל"ל קרא א"כ יראה כפי' הש"א אבל אם נאמר הפי' דהקו' קאי רק על התנא דל"ל למידרש מלא ימצא אבל גוף קרא צריך לאסור הטמנה משמע שפיר כטו"ז דהתנא למד מכאן דכה"ג הוי ג"כ גורם וק"ל. כן נ"ל. ועכ"פ לדינא דברי הש"א נכונים דכה"ג לא שייך ביטול אף שיש לדחות ראיותיו וק"ל

כח) סי' ע"ח שם ביאר דחמץ ש"נ שקיבל ישראל אחריות עובר ג"כ בעשה דתשביתו ומ"ש תוך סי' זה דלרבא דמפיק מלא תשחט הוי בלאו השבתת חמץ בי"ד. ולא נראה כן ברמב"ם שפסק כרבא פ"ב מהל' חו"מ ואפ"ה כ' דהוי עשה והיינו דעיקר קרא לא קאי רק על שחיטת פסח רק כיון דחזינן דקפיד קרא ע"כ תשביתו בי"ד וק"ל] וכ' אף דלכאורה יש להביא ראי' מרמב"ם דלא כן מדכ' דלוקה על ב"י ואמאי הא הוי נל"ע א"ו משום דאין הלאו שוה לעשה דעשה לא שייך בכל מקום והוי כמו תמורה דלקי מטעם זה. ודחה זה די"ל טעם משום דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ואדרבה מש"ה לא כ' הרמב"ם שלוקה שמונים א"ו משום דנעקר חד לאו ע"ש. ולכאורה יראה קצת מלשון כ"מ ולח"מ דבאמת