פתח הבית חלק א עח

חרישה בי"ט מי שרי וכו' לכאו' קשה מאי מקשו בשלמא השתא דאיכא עוד לאו דכתישה קאמר שפיר דאסור לכתשן משום י"ס משא"כ אחרישה גופי' אי נימא דאסור לחרוש ביו"ט מש"ה חייב א"כ לא נילקי רק אלאו די"ט לחוד כיון דשביעית דחי ודוק בזה. וי"ל כיון דבמכות שם כנ"ל אמר דחייב נמי בי"ט משום זורע ושוב א"ל דאתי עשה ודחי ז"א דעכ"פ אסור משום יו"ט ושוב א"ל כנ"ל כיון דלא משום לאו זה מלקינן לי' משום י"ט ודוק. ובסוגי' הארכנו מאד ליישב קו' מהרש"א כאן וקו' שאג"א הנ"ל באופנים שונים. ובחי' למכות כ' מזה. מה שהקשה עוד שאג"א שם נזיר וכהן הוי ג"כ אאחע"א. כ' ליישב במ"א. גם ק"ק כלאים ושביעית לכאורה ג"כ אאחע"א ואין להאריך

כעת חפשתי ולא מצאתי תוך אמתחת מכתבי מ"ש על תשו' שאג"א ולא אוכל לזכור מה שאמרתי זולת דבר א' מה שהקש' הש"א הרי נזיר וכהן ג"כ אאחע"א [ועי' ס' טורי אבן מס' ר"ה (ד.) ד"ה צדקות שהקשה מדוע לא חשיב תנא גם בל תאחר ע"ש. קצת צריך להבין בתוס' ד"ה ואי אמרת וכו' שכ' ושלמי חגיגה וכו' ות"ל שלמי חגיגה הוי מגזירת הכתוב וחגותם וגו' עי' מס' ביצה (כ:) ע"ש] ונ"ל דלא לקי אלאו דלא יטמא דנזיר רק כיון שמטמא עצמו מאחר קרבנותיו ועובר על ב"ת כמבואר ריש נדרים וא"כ לקי משום לא תאחר ובכה"ג לכאורה לא שייך אין אחע"א כיון דאחר שנטמא מאחר קרבנותיו רק דלא הוי אנוס הואיל והוא עצמו הביא לכך והבן זה

כו) בד"ה ועייל עצי מוקצה תימא לר"י מ"מ ליתני וכו' כבר הארכנו בזה בשמעתין דמתוך במס' ביצה. ועתה נעריך מה שחידשנו בסוגיות הפוסקים בענין הואיל

הנה הרמב"ם (פ"א מה' יו"ט) פסק כרבה דאמרינן הואיל ועי' ב"י בא"ח (סי' תקכז) שכ' דמרמב"ם משמע שפוסק ג"כ דמדאו' צרכי שבת נעשין בי"ט ועי' מג"א שם (ריש סי') הנ"ל שהביא בשם היש"ש להקשות דהרי זה לא נאמר רק לר"ח אבל אנן קיימ"ל כרבה ע"ש היטיב ובאמת הוכחת הב"י מלשון הרמב"ם הוכחה גדולה מדכ' דבר זה מד"ס כדין (שלא) שיאמרו מי"ט לשבת אין אופין וכו' משמע עכ"פ דמי"ט לשבת שרי טפי מדינא וק"ל. עי' רז"ה ורמב"ן. גם לפי דברי הב"י הנ"ל מוכח דלא כרמב"ן שם במלחמות שכ' דהא דצרכי שבת נעשין בי"ט היינו דוקא למ"ד שבת וי"ט קדושה אחת דהרי אנן פסקינן שתי קדושות הן ואפ"ה להבנת הב"י פסק הרמב"ם צרכי שבת נעשין בי"ט. ובאמת י"ל דעכ"פ לצורך קדוש' שרי אף שהוא קדושה אחר' וק"ל ולישב קו' היש"ש ומג"א הנ"ל י"ל לכאו' בפשיטות כיון דלמסקנא עכ"פ איכא תנאי דסברי לא אמרינן הואיל וא"כ לדידהו תיקשי האיך עושין מי"ט לשבת וע"כ צ"ל דמדאו' נעשין וכו' א"כ מנ"ל דאידך תנאי פליגי בהא אף דאמרי הואיל ודו"ק

ועפי"ז אמרנו ליישב קו' התוס' שהקשו דמאי פריך אביי מהא דמבשל גיד הלא בע"כ אתי כב"ש וכמו דב"ש לא סברי מתוך דילמא ל"ל ג"כ הואיל. ולהנ"ל י"ל כיון דרבה פריך לר"ח לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל וכו' ת"ל מאי פריך הרי בע"כ לב"ש דל"ל הואיל הטעם משום דמדאורייתא נעשין וכו' וא"כ מאי פריך לר"ח מנ"ל דפליגי תנאי בהא א"ו דסבר דאין תנא שסובר לא אמרינן הואיל ואף ב"ש א"כ פריך שפיר וק"ל. אבל למסקנא בלא"ה איכא תנאי דפליגי אהואיל וק"ל

אכן לכאורה אין זה מוכרח כ"כ למסקנא דאיכא תנאי דפליגי אהואיל עי' היטיב רז"ה ורמב"ן. ע"כ נראה להוכיח ממ"א דאיכא תנאי דפליגי עי' מכילתין (ה.) דקאמר התם ש"מ מדר"ע דלא אמרינן מתוך וכו' וע' ביצה (יב. תוס' ד"ה השוחט וכו') שהקשו אמאי לא קאמר ר"ע היא ע"ש וכמ"כ הקשו האחרונים שם אהא דאיתא שם א"ל ר"י לתנא הבערה ובישול אינה משנה. ואמאי אטו מאן דתני כר"ע משבש ותני וק"ל. ונ"ל כ"ז בהקדם עי' תוס' במכילתין שם (דף הנ"ל) ד"ה ואומר וכו' שהקשו ת"ל דגחלתו מותר ותי' דקרא איירי שכל ענין אף אי א"צ לגחלת. עוד תי כיון דמתחילת הבערה אינו יכול ליהנות שוב אסור כמו נו"נ וכו' וכבר כ' לעיל דאין זה מוכרח כ"כ דשם מיעטא קרא גבי דרים וכו' מלכם כנ"ל. ומהאי טעמא לכאורה כ' תוס' לעיל בסוגין (דף מו ד"ה הואיל) לתי' ר"י דבאמת מה"ת מותר לשרוף תרומה טמאה בי"ט ולא אמרינן משולחן גבוה וכו' ע"ש וכבר כ' לעיל (כז.) דיש לפקפק בזה דלר"י דיליף חמץ מנותר גם לענין זה ילפינן כמו קדשים דאסור ליהנות בשעת שריפה ע"ש. וגם בגוף הענין דאפר מותר קשה ג"כ משריפת קדשים מדוע אסור בי"ט הא ג"כ אפרו מותר ואף דקיימ"ל אפר הקדש אסיר זה דוקא בדשון מזבח כמ"ש הרמב"ם סוף ה' פ"ה ע"ש] וגם יש לי הרהורי דברים לפ"מ שכ' תוס' לקמן (עה. ד"ה וגרפו וכו') דאף בשאבוקה כנגדו אין אסור רק מדרבנן א"כ לכאורה נסתר תי' השני דמה"ת מותר. וכבר הארכנו בזה בשמעתין דטובת הנאה בב"ק יב) והארכנו שם ליישב דעת הרי"ף מה שהקשה עליו הר"ן בסוגין ואין להאריך עוד

כז) עוד יש לדקדק קצת כאן בסוגיא דמשני אפיק הבערה ועייל עצי אשירה וכו' והרי קיימ"ל אין שבח עצים בפת ומנ"ל דע"ז גרע טפי. ואי עכ"פ לכתחילה אסור נהי דאין נאסר הפת מ"מ הוא עשה איסור הרי איצטרך קרא גבי ערלה לאסור הדלקה וכ' תוס' לעיל (כב: ד"ה מנין) דאף למ"ד אין שבח עצים וכו' מ"מ שמן חשוב בעין טפי ע"ש. ואמאי לא מתרצו טפי בפשיטות הוא אסור לעשות כן אבל אין הפת נאסר בדיעבד. א"ו דאין סברא לומר כן ואפשר ע"ז גרע טפי הואיל וכתיב לא ידבק וגו' וקשה א"כ מה שפילפלו הפוסקים (ביו"ד סי' קמב) לענין אם אפה בגחלי' ע"ז אי אסור הואיל ולא שייך שבח עצים וכו' ת"ל הא ע"ז גרע. ולחלק בין הנושאים דוחק. ולומר לענין לכתחילה מחלקינן שפיר בין ע"ז לשאר איסורים משא"כ לענין דיעבד. ג"ז דוחק ועדיין צ"ע בכ"ז

כח) נחזור לעניננו דקשה קו' תוס' הנ"ל. וצ"ל כתי' קמא דקרא איירי סתמא. והנה צריך להבין מאי דקאמר התם ש"מ ר"ע ל"ל מתוך וכו' ות"ל הא בעי צורך היום קצת. וצ"ל דמצוה מיקרי צורך היום. ומטעם זה הקשה הטור בא"ח וסי' תמו) על הסוברים דאסור לשרוף חמץ בי"ט ת"ל נימא מתוך וכו' ע"ש היטיב ועי' מג"א שם (ס"ק ג) מה שתי' דמצוה לא מיקרי צורך היום רק הא דקאמר ר"ע ל"ל מתוך היינו לס"ד דאך ביום הראשון איירי בי"ט אז הי' מיקרי צורך היום ע"ש. וזה דוחק אטו למסקנא דאיירי בעי"ט מי ליכא המצוה גם בי"ט לרוב אחרונים וגם עכ"פ איכא צורך קצת משום בל יראה. ע"כ נראה אחר דקדוק הלשון במכילתין (ד:) שם דאמר ש"מ לר"ע לא אמרינן הואיל והותרה וכו' ואמאי לא אמר מתוך וכו' ע"כ י"ל דכונת הש"ס הואיל לא סבר ר"ע היינו כיון דגחלו מותר כמ"ש תוס' רק דקרא איירי אף היכא דלא צריך לגחלים א"כ אכתי נימא הואיל אילו מיקלעי לי' אורחים ויצטרך לגחלים א"ו דלא סבר הואיל אבל לעולם מתוך אית לי'. ומיושב קו' תוס' בביצה הנ"ל דבאמת אית לי' מתוך. ומיושב דעת הפוסקים דאסור לשרוף בי"ט דצורך מצוה לא הוי צורך קצת. ואי משום דאכתי הי' להם להתיר משום הואיל. ז"א חדא דעכ"פ מדרבנן אסור אף היכא דאיכא הואיל. וגם בלא"ה הרי פסקינן אף מפרר ובאמת גחלו ואפרו אסור וק"ל. ומעתה כיון שהוכחנו דר"ע ל"ל הואיל א"כ תיקשי האיך אופין מי"ט לשבת א"ו משום דמדאו' נעשין צרכי שבת בי"ט א"כ מנ"ל דאיכא תנאי דפליגי עלי' דר"ע בהא והכל כנ"ל. ומיושב דעת הרמב"ם שפסק כתרווייהו וק"ל: