פתח הבית חלק א עו

מדרבנן לאכול וא"כ איכא למימר כיון דאיסורא דרבנן עלי' כדאו' דמי. וע"כ צ"ל דהש"ס דהכא לא סבר כהך דפסחים הנ"ל אלא חשבינן אף משעה שאין ראוי' עדיין לאכול אבל הרמב"ם פסק כש"ס דפסחים א"כ אין נפסל כלל ושפיר אפי לה מאתמול וק"ל. וגם בלחם הפנים צריך להבין זה וק"ל

וכדי ליישב לשון הרמב"ם בפי' המשנה שם במנחות וכן הרע"ב. י"ל דודאי סברת תוס' במנחות (דף נא) הנ"ל דכיון דלא דחי שבת הוי ע"ש זמנם. י"ל דהיינו דוקא אי אין דוחה גם יו"ט א"כ הוי בכל שנה עי"ט זמנם משא"כ אי דוחות י"ט א"כ בכל שנה אופין בי"ט גופי' רק כשחל י"ט בשבת אז אופין ע"ש י"ל דלא מיקרי זמנו. א"כ להכי פריך אמאי לישתן וכו' מחוץ ואפייתן בפנים ואי משום תנור מקדש קשה סיפא מלחה"פ אמאי אין דוחות שבת ועכ"פ קשה גם רישא כיון דתני אין דוחה שבת אבל י"ט דחי דמותר א"כ ממילא לא הוי ע"ש זמנו כלל רק שבת וא"כ אין התנור מקדש כלל ולמאי הלכתא נאפה בפנים וק"ל ואין להאריך

כ) עוד נבאר בלשון הרמב"ם (פ"ז מה' תמידין) שכ' הטעם דשתי הלחם אין דוחין י"ט דכתיב לכם ולא לגבוה וכו' והרי זה רק למ"ד צורכי שבת נעשין בי"ט צריך טעם זה משא"כ למ"ד אין נעשין וכו'. ולדעת הרבה פוסקים הרמב"ם פסק כותי'. עי' א"ח (סי' תקכז) א"כ ל"ל טעם זה. ונ"ל ותחילה נקדים עי' ברמב"ם (פ"ב מה' חגיגה ה"א) ובראב"ד שם שכ' אם התנה על חגיגת י"ד לשחטה לשם ט"ו יוצא שפיר ידי חגיגה. ועי' פר"ח בספרו מים חיים שם כ' דאף הרמב"ם סובר כן והא דכ' לפיכך וכו' היינו דאי הי' חגיגת י"ד חובה הוי ודאי הטעם משום דגמר מפסח כמו לבן תימא א"כ ממילא הי' נאכל ג"כ רק ליום ולילה כמו פסח ולא יהי' שייך לצאת בו ידי שלמי שמחה ע"ש עכ"פ סובר הרמב"ם ג"כ כראב"ד ע"ש. ומה דקשה ממגילה (ה.) דתנן התם חגיגה וכו' מאחרין צ"ל זה רק מצוה אבל לא לעכב ע"ש. ועי' לח"מ שם שהקש' דא"כ הדרא קו' תוס' לקמן (ט. ד"ה שלמים) לדוכתי' דא"כ אכתי שמונה הוי ע"ש. ועי' מ"ח הנ"ל שתי' די"ל דוקא לעולא דסובר בעי זביחה בשעת שמחה בעי נמי זביחה בשעה הראוי' לחגיגה משא"כ אנן דפסקינן כרבין לא בעינן זביחה וכו' ה"ה לענין חגיגה ע"ש. ולדבריו לכאורה מיושב קו' תוס' הנ"ל די"ל מאן דאמר שם שבעה שמונה הוי מכאן לחגיגה שאין דוחה וכו' סבר באמת כעולא אבל לרבין י"ל שפיר הא דנקט שבעה היינו משום דשבעה הוי לעולם אף אם חל י"ט ראשון בשבת ושמיני ג"כ בשבת שוחטין עי"ט והוי שפיר ולא נקט קרא רק מה דאיתא לעולם והבן. אך עדיין קשה לדעת זו הא דאמרינן שתה"ל אין דוחין י"ט הא חזינן דב"ה מרבי עולת ראי' מקרא לה' כל דלה'. והא דלא מרבינן שתה"ל משום דלא דמי לגמרי לחגיגה דיכול לאפות שתה"ל אתמול כמבואר כ"ז היטב בביצה (כ':) וברש"י ד"ה שתי הלחם וכו' ע"ש. א"כ להנ"ל שגם חגיגה יכול לשחוט מעי"ט וצ"ל לדעתם דע"כ קרא לכם ולא לגבוה אתי למעוטי שתי הלחם דאי לנו"נ ידעינן לה מעולת שבת בשבתו ולא עולת חול בי"ט לר"ע בשבת (קיד) ושאר דוכתי וע"כ לכם אתי למעוטי שתי הלחם דעולת ראי' מסתבר לרבוי הואיל וזמנו קבוע וא"א מאתמול וק"ל וקצת יש לפקפק דא"כ שלמי שמחה נימא ג"כ לא דחי וי"ל וק"ל] ואף דלכם אין מיותר דאתי למעוטי נכרים וכלבים מ"מ כבר כ' במ"א דאיתא בס' תמים דעים דתרי לכם כתיב למעוטי נכרים ולמעוטי נכרים ל"צ קרא רק כלבים וכו' נפש אפילו נפש בהמה במשמע או דנכרים וכלבים מחד קרא מיעטו וק"ל

ומעתה ניחא הש"ס דשמעתין דפריך מהך דשתה"ל דוקא למ"ד צורכי שבת נעשין בי"ט סבר לה כעולא דחגיגה א"י לזבוח עי"ט א"כ ממילא לא דמי שתי הלחם לחגיגה וא"צ קרא למעוטי משא"כ לדידן דפסקינן כרבין דחגיגה יכול לעשות מעי"ט א"כ שפיר צריך למעוטי מלכם אף לדידן וק"ל

ומעתה מיושב ג"כ מה שהקשה הקדוש בס' בה"ז סוף מנחות על הרמב"ם דפסק תנור מקדש ואפ"ה פסק דאין דוחה יו"ט. ובמנחות (צה:) מבואר דתלי' הא בהא. ולהנ"ל ניחא שם פריך הש"ש שפיר מדתנן אין דוחה שבת מוכח אבל י"ט דחי א"כ ע"כ לא דריש לכם א"כ אמאי אין דוחה שבת אבל אנן פסקינן אף י"ט לא דחי. א"כ י"ל שפיר דהוי גזה"כ מלכם וע"כ משום דיכול לאפות מע"ש ואף דלינה פסלה ע"כ כאן התירה התורה ושיעשה ע"ד דלא ליקדשו וכא' מן התי' שתי' בס' בה"ז הנ"ל וילפינן מקרא וק"ל

ומה שיש לפקפק על דברינו הנ"ל די"ל הא דכתיב וחגותם שבעת וגו' היינו דשבעה איתא לעולם אף אם חל ראשון בשבת והיינו לפי"מ שהבנתי הפי' בתוס' לקמן (ע: ד"ה שלמים) מ"ש שם דאי לא בעינן שעה הראוי' לחגיגה משכחת שמונה היינו אם חל שבת באמצע החג והיינו דהרי יכול לשחוט עי"ט ושבעת ימי החג וגם יקטיר אימורין בי ט או אפשר עכ"פ אימורין חייב להקטיר בי"ט ולא שייך לומר ולא עולת חול וכו' דזה הוי עולת י"ט וק"ל. אבל עתה ראיתי בצל"ח שם שהרבה לתמו' על תוס' הנ"ל דסובר דאין סברא לומר דמש"ה הוי שמונה דיכול לשחוט עי"ט דמהכ"ת ישחוט עי"ט כיון שיכול לשחוט בי"ט. ע"כ פי' באופנים רחוקים דברי התוס'. ונסתר לפ"ז דברינו הנ"ל. אכן לי נראה כמו שכתבתי ואף דלכתחילה אין שוחטין בי"ט מ"מ אין זה רק למצוה מן המובחר וק"ל

כא) ואגב נזכיר מה דקשה לכאורה על הרמב"ם (פ"ח מה' תמידין הנ"ל ה' י"ב) אם שחט שני כבשים על ד' חלות וכו' ע"ש ולכאורה כיון דפסק הרמב"ם תנופה עושה זיקה א"כ איך עביד להו בשעת תנופה ולכאורה צ"ל דבשעת תנופה ג"כ מניח כבשים בצד לחה"פ והוי כמו מניף על שני לחמים מנהו. אך לכאורה צריך להניח על הכבשים הלחם וא"כ אם הניח כל ד' לחמים ממילא נאסרו וא"כ צ"ל דא"צ להניח תחתם רק בצד. וכעת לא מצאתי מבואר היטיב זה: למדנו ענינים אלו במנחות השייכים לסוגיא דשתי לחם שבועות תקס"ג לפ"ק פה לונטשיץ

כב) בתוס' ד"ה ומוקדשין וכו' עי' לזה מכות (כא:) שם פי' רש"י (שם במכות הוא פי' ריב"ן] דשור וחמור היינו כמ"ד פ"ח אסור בהנאה אי נמי לאו דוקא שור וחמור אלא שור ושה ע"ש. ולדעת רש"י קשה טובא דהרי חסר חד לאו כיון דשור וחמור חדא לאו. וע"כ צ"ל דחשיב איסורין הרבה. וא"כ קשה אמאי לא תני מעילה דהיינו שור ושה מוקדשין דלקי משום לא תעביד ומשום מעילה ותיהוי עשרה לאוין. ותחילה ניישב דעת רש"י התם עי' מ"ל (פ"ו מה' שגגות ה"ב) שהביא דעת ריא"ז דשני זבחים הוי גופין מוחלקין וא"כ שפיר דלקי אתריויי' דהוי גופין מוחלקין. ואף לדעת המ"ל שם החולק על הריא"ז הנ"ל י"ל דמודה בכה"ג וק"ל. ולקו' השני י"ל דאף דהש"ס הוכיח לקמן דמתני תני אף מידי דאיתא בשאלה מדתני נזיר. י"ל דלכאורה מה פריך הש"ס והרי נזיר דילמא מתני' איירי שהזיר ע"ד רבים דאין לו הפרה. אך ז"א דא"כ אכתי קשה ליתני שבועה עד"ר ועי' ש"ך חו"מ (סי' רנ"ה) שהעלה דהקדש אף עד"ר י"ל התרה ע"ש. וא"כ י"ל למסקנא דאיסור כולל ל"ל דשוב לא קשה משבועה שפיר י"ל דלא תני מידי דאיתא בשאלה עתה והא דתני נזיר היינו עד"ר ומש"ה לא תני מעילה וניחא וק"ל: