פתח הבית חלק א עה

דאמר התם השאר נאכל. ות"ל [הא] אין ברירה וק"ל]

נחזור לעניננו דעכ"פ קשה אמאי לא ביאר הרמב"ם דיאפה ע"מ דלא ליקדשי'. חידוש גדול כזה הי' לו להשמיענו. ולכאורה עלה על רוחי לומר לפמ"ש התוס' במנחות (נא. בד"ה אפי לה מאתמול וכו') שהקשו שם מאי קאמר גבי שתי הלחם אי אפי לה איפסול וכו' ת"ל כלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן. ותי' כיון דלא דחי שבת א"כ ער"ש זמנם ע"ש. א"כ י"ל כיון דמשכחת לה לאפות ע"ד דלא ליקדשו א"כ ודאי לא הוי זמנם ע"ש דע"ד חול לא מקרי כלל זמנם וא"כ ממילא שוב שרי אף ע"ד קידוש כיון דהוי שלא בזמנם וק"ל

אכן כ"ז דוחק. גם כבר כ' במ"א דקשה לכאורה לתי' הקדוש מהא דמנחות (נז:) דקאמר התם דילמא בכלי חול כייל ומשני איכא עישרון דקודש שביק עישרון דקודש וכו'. וא"כ לכאורה גם כאן קשה על הא דקאמר במנחות (עב:) ורבי להכי שתי לחם דחי שבת משום דתנור מקדש ואי אפי להו וכו' ות"ל אכתי הא יכול לאפות בתנור חול וצ"ל ג"כ כנ"ל. א"כ אי אפי ע"ד דלא ליקדשי הוי ג"כ כמו תנור חול וק"ל וי"ל ואין להאריך

ונבוא לתי' בה"ז שם שתי' דרמב"ם פוסק באמת דאין התנור מקדש והביא הוכחה לזה ע"ש. וזה צ"ע דהרי הרמב"ם פוסק מדת יבש נתקדשה כמבואר מדבריו (בפ"א מה' ביאת מקדש) וכי תנור גרע. וגם הרי מבואר בזבחים (צו.) דלהכי תנור של מקדש הי' של מתכות ולא של חרס היינו משום דכלי שרת דחרס לא עבדינן וא"כ כיון דפסק הרמב"ם פ"א מה' בהב"ח) דתנור הי' של מתכות א"כ לכאורה מוכח דסבר תנור מקדש. ובמ"א אמרנו ליישב די"ל עפי"מ שהאריכו התוס' בהתכלת (מו. ד"ה ואיזו זיקה וכו') דע"כ קדושת כלי אינו פוסל ביוצא. והביאו ראי' מהא דקאמר רבי תנור מקדש וקאמר שחיטה מקדשה והיינו כדי למיפסל אף ביוצא דאל"כ למאי הלכתא קידשה שחיטה הרי קדוש מתנור. ועי' תוס' בסוכה (ו'. ד"ה ואי). וא"כ י"ל הרמב"ם סובר דאין חילוק כיון דמוכח מכל הני סוגיות דאי נפסל ביוצא אף לא בלינה והא דכ"ש מקדשין היינו לחול עליו קדושת הגוף ואין רשאי לפדותן וכן לא נמצא אצלי כעת מבואר ברמב"ם דדברים הבאים עם הזבח דכ"ש מקדשן ליפסול בלינה. וא"כ ניחא שפיר ושם הארכתי ג"כ דתלי אי תנופה עושה זיקה או שחיטה. ויישבנו גם דעת הרמב"ם שפסק לענין עומר נקצר שלא כמצותו כשר ואפ"ה דחי שבת ואין להאריך

ולפי תי' הקדוש הנ"ל מיושב היטיב לשון הרמב"ם בפי' המשנה פ' שתי הלחם שפי' הך מתני' לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים כ' הך משנה לא איתפרש שפיר טעם הדבר וכ"כ הרע"ב. ועי' תי"ט שתמה עליהם דהרי הך שפיר משני לה בגמ' די"ל עישרון אין מקדש אבל תנור מקדש. רק דפריך אהא דתני אח"כ אין דוחות שבת אבל רישא שפיר איתפרש ע"ש מה שתי'. ולהנ"ל י"ל דהכי פריך הש"ס אמאי אין דוחות שבת וע"כ כתי' הקדוש ע"ד דלא ליקדשי אפי להו מאתמול א"כ מה לי תנור חול או קודש באופן הנ"ל א"כ אמאי זה מחוץ וזה מבפנים כיון דס"ס הוי ע"ד דלא ליקדשי א"כ עיקר הקו' מרישא וניחא שפיר וק"ל. ולתי' בה"ז נסתר זה

יח) וקצת אמרנו ליישב דעת הרמב"ם באופן אחר אחר העיון היטיב בביצה (כ') בפלוגתת ב"ש וב"ה לענין עולת ראי' ושלמי חגיגה. דלכאורה משמע דלמעוטי נכרים וכלבים ל"צ קרא כלל ואף אם נאמר דס"ד לרבוי כלבים משום נפש אפילו נפש בהמה משמע מ"מ הא תרי לכם כתיבי. וא"כ לר"ע בשבת (קיד:) דדריש קרא דעולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקריבין ביו"ט וא"כ ממילא דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט כמבואר בש"ס שם א"כ ל"צ לכם כלל למעוטי נדרים ונדבות. וכ"כ הפ"י ז"ל בביצה שם. אף דיש לדחות (ועי' לקמן (נט: תוס' ד"ה ולא) שם יראה שסוברים דלא מהך קרא ממעט לה. ועי' גם מהרש"א שם ועי' לקמן (פב:) מבואר לאביי ממעט מהך קרא וכן בשבת (קיד:) משמע כן ע"ש. ואפשר דתלי' בפלוגתא דאמוראי. ועי' בזה וק"ל] דאי לאו דידעינן ממק"א דנו"נ אין קריבין בי"ט הוי מוקמינן קרא דעולת שבת וגו' כר"י ללמד דחלבי שבת קריבין ביה"כ וק"ל מ"מ י"ל כן. וא"כ מוכח מעולת שבת דאין קריבין נדרים וכו' ואף דשם מיירי בעולות א"כ מנ"ל למעוטי שלמים דהוי צרכי הדיוט. די"ל דזה ידעינן מסברא דבעלים משולחן גבוה קא זכי רק דכל עיקר קרא דעולת שבת וגו' שלא נימא דגם צורך גבוה עצמו מותר משום מתוך ושלא יהא שולחנך מלא וכו' כמבואר כ"ז שם אבל לחלק בין עולה לשלמים זה ידעינן מסברא דאין חילוק וכן משמע בתוס' לעיל (ה'. ד"ה ואומר) [ועי' לקמן] שכ' דאף דשרי ליהנות מאפר מ"מ עיקרו לצורך גבוה וראי' מנו"נ ומאן דשרי היינו מקרא דלה' ע"ש והרי אף מאן דאוסר ממעט מקרא מלכם ומנ"ל שאר דוכתי א"ו דמסברא ידעינן לה וק"ל א"כ לדידן למאי אתי לכם. אך י"ל דאתי למעוטי שתה"ל דס"ד שפיר דהוי חובת היום כמו שלמי חגיגה. ואף דרש"י בביצה (בדף כ') הנ"ל כ' דשאני שתה"ל דהי' יכול לעשותן מאתמול מ"מ הרי לדעת קצת סוברים אף חגיגה הי' יכול לשחוט מערב י"ט עי' לקמן (עא.) היטיב. ואף דעדיין י"ל כיון דעכ"פ ההקטרה דחי שבת וכיון שניתן לדחות אצל ההקטרה הותר גם שחיטה [גם נראה דאף ההקטרה יכול לעשות מעי"ט. וכן מוכת לכאורה בתוס' לקמן (ע' ד"ה שלמים) ומה שכ' לקמן בפי' דברי התוס' ע"ש] מ"מ אין זה מוכרח כ"כ. וגם עי' בביצה שם תוס' ד"ה נדרים וכו' שהקשו שם לפי' רש"י דאבא שאול סבר נדרים אין קריבין וכו' מהא דשמעתין דמשמע אבל נדרים קרבין וכו' ולכאורה תימה ל"ל להקשות ממשמעות הלשון ת"ל ע"כ כיון דר"ש סבר דמותר לאפות בי"ט וסבר כאבא שאול א"כ ע"כ אבא שאול סבר דשרי. וע"כ צ"ל דנהי דשתה"ל שרי משום דהוי חובת היום קצת כנ"ל אבל נו"נ אסור רק דמשמע כיון דקרא אתי לנכרים וכו' משמע דנדרים וכו' ג"כ שרי וק"ל

ומעתה י"ל דבאמת לכם דממעט לגבוה היינו שתה"ל וא"כ כיון דממעט שתה"ל אפילו מי"ט ומכ"ש משבת וע"כ משום דגלי קרא הכא דאין נפסלין בלינה אבל הש"ס פריך שפיר כיון דתנן אין דוחין את השבת מוכח אבל י"ט דוחין א"כ ע"כ לאו מלכם ממעט א"כ מנ"ל גזירת הכתוב ונימא דגם שבת דחי וק"ל

יט) עוד אמרנו ליישב ע"ד אחר עי' ברא"ש במכילתין (קד) שהביא שם דעת הר"י מקורביל דער"פ שחל בשבת הי' יכול להקריב חגיגה בע"ש ואי משום דנפסלין בשני ימים ולילה אחד ז"א דאוקי לילות בהדי ימים ונאכלין לשני לילות ויום אחד כמו דאיתא (בדף קכ) שם דהזה דכתיב גבי פסח אתי למעוטי שלא יהא נאכל בלילה אחרת מטעם הנ"ל וכל היכא דלא כתיב מיעוטא אמרינן באמת כן. ודחה הרא"ש דבריהם דשאני גבי פסח שא"י לאכלו ביום הקרבתו לכך הוי ס"ד לאכלו בלילה אחר אי לאו דכתיב הזה ע"ש. וא"כ קשה שפיר כאן אף אי אפאו מע"ש הרי כבשים מתירין את הלחם וכ"ז שלא קרבו את הכבשים אסורין הלחם לאכלן א"כ תהא נאכל עכ"פ לילה ויום דיומא קמא לא נחשב ואף אי אין הכבשים מעכבין את הלחם מכל מקום היכא דאיכא כבשים המה מתירין כמבואר. ואף אי נדחוק ונימא כיון דקודם יו"ט מיקרי כמו אין לו כבשים. זה דוחק גדול. ובלא"ה הרי מבואר במנחות שם (מו:) דלחם בלא כבשים אסור עכ"פ