פתח הבית חלק א עד

בזה בילדותי אך נכתב שלא בדיקדוק וכאן נכתוב קצת בביאור. הנה יש מקום לומר נהי דחמץ אינו ברשותו של אדם ואפ"ה אוקמי ברשותו היינו רק אם האיסור רק משום חמץ לחוד משא"כ תרומה טמאה דבלא"ה אסורה אינה שלו ואף דתרומה טמאה יכול ג"כ ליהנות בשעת הסקה מ"מ מש"ה לא מיקרי שלו כמ"ש התוס' בכמה דוכתי וגם כאן במתני' דמש"ה מיקרי אינה שלו דהוי כמו נו"נ דמשולחן גבוה זכי ומש"ה אסור לאפותה בי"ט והארכתי בזה בחי' הנ"ל דמש"ה אף אם ט"ה ממון אפ"ה אי לאו הואיל וכו' אינו עובר ואף דחלה הוי רק דרבנן [בח"ל[ מ"מ הוי כמו חיטי קורדניתא דהוי חמץ דרבנן אפ"ה אם קידש אשה אינה מקדושת רק בקידושין (נח.) גבי חולין שנשחטו בעזרה הוי סבר הש"ס דבדרבנן הוי קידושין יעו"ש בתוס' א"כ לס"ד דהכא הוי סבר כס"ד דש"ס בקידושין. ויישבנו שם בזה קו' הגדולים מהא דב"מ דמוכח שם דר' יהושע סבר ט"ה ממון ע"ש. ומעתה למסקנא ע"כ טעמא דר"א משום הואיל וכו'

אך מה שעומד לנגדי הוא דהרי חזינן בסוכה (ל"ה) דפריך שם אתרוג של תרומה טמאה למ"ד לפי שאין בה דין ממון הא חזי להסיק וכו' ומאי פריך ס"ס לא הוי שלו ועי' בחי' למסכתין (דף כח) כ' בזה הרבה. וקצת הי' מקום לומר דנהי דלא מיקרי שלו מ"מ הוי גורם לממון. ועי' לעיל (כט: תוס' ד"ה אין פודין וכו'). ועי' א"ע (סי' כח סעיף כא) בח"מ שם מה שהביא לשון הב"ח. יראה מדבריו דאם אפרן מותר הוי דבר הגל"מ יע"ש כי בתוס' הנ"ל אין מוכרח כ"כ. והא דפריך בסוכה שם י"ל משום דמתני' אתי ודאי ככ"ע אף כר"ש דאמר דבר הגל"מ כמ"ד משא"כ לדידן דפסקינן לאו כמ"ד א"כ לא הוי שלו עכ"פ. ואף דבחמץ הוי גזה"כ דאף גורם לממון וכו' עובר. עי' במכילתין (ה:) מ"מ גבי גורם דהוי חידוש מועיל מה שמוציאו מרשותו. ועי' ט"ז (ס"ס ת"מ). וא"כ קשה לר"א אמאי לא יקרא לה שם הרי יכול להוציא מרשותו ולהניח אף ביד ישראל אחר. א"ו הטעם משום הואיל וכו'. וגם י"ל קו' הגדולים הנ"ל די"ל אף אם ט"ה ממון ס"ס הוי רק גול"מ. והארכנו בחי' למסכתין בסוגיא דהרהינו אצלו ליישב גי' הש"ע בא"ח (ס"ס ת"מ) עובר עליו אף המפקיד. באריכות. ושם כ' דדבר שהוא בידו רק באחריות אם הגיע שעת איסור חמץ שוב לא שייך אחריות דהרי לא שוה מידי ולא שייך אוקמי' תורה ברשותו דדוקא אם העיקר שלו שייך אוקמי' ברשותו משא"כ מה שהוא רק מצד גורם כיון שאין גורם שוב אינו ברשותו. א"כ להנ"ל ט"ה הוא רק גרם. וא"כ כיון שנאסר מחמת חמץ תו לא הוי גרם וניחא. אך דחוק לומר דהסקה הוי רק גרם דא"כ מה פריך בסוכה דילמא מתני שם אתי דלא כר"ש דסבר דהגל"מ כמ"ד. ע"כ יראה באופן אחר קצת די"ל כיון דאין שורפין קדשים בי"ט וא"כ לא חזי היום א"כ הדר הוי רק גורם וכמבואר במכילתין (כט) לענין חמץ של הקדש דאם אין ראוי מיד הוי רק גורם וכו' א"כ כיון דאין שורפין קדשים בי"ט א"כ הדר הוי רק גורם ושייך ג"כ כל הנ"ל וק"ל

אך עדיין יש להשיב על מה שכ' ליישב קו' הגדולים הנ"ל דאיך נימא דאסור מצד חמץ א"כ שוב אינו ברשותו ות"ל כיון דבחמץ דבר הגל"מ כמ"ד א"כ היא גופה הוי גול"מ כיון שמותר אחה"פ לר"ש. אך י"ל דסבר ר"י כר' יהודא חמץ לאח"ז אסור [ובאמת צריך להבין איך קאמר ר"א שני דברים וכו' הרי אי לאו ב"י הוי עכ"פ דבר הגול"מ דשרי לאחר פסח וצ"ע קצת]

עוד אמרתי ליישב קו' הר"ן הנ"ל עפ"י דרך הנ"ל. אך בפשיטות יותר קצת דלהנ"ל קשה דילמא סבר ר"א דבר הגל"מ כמ"ד וגם סבר חמץ אחה"פ מותר בהנאה ע"כ י"ל דהנה האחרונים הקשו לר"א אמאי לא יקרא לה שם הרי יכול לבטל עי' א"ר (סי' תנ"ח). אך כ"ז שהוא ביד ישראל אין יכול לבטלו כיון שאין הגוף שלו. עי' בתשו' פ"י חאו"ח. אך הקו' יתנו לכהן והוא יבטלו אך אם נאמר דהגול"מ לאו כמ"ד א"כ הדר אינו יכול לבטל וכמ"ש השאגת ארי' דחמץ שבאחריות ישראל א"י לבטל. וא"כ קשה ממ"נ אם סבר ר"א דבר הגול"מ כמ"ד א"כ יבטלנו הכהן או יוציאנו מרשותו ואי לאו כמ"ד א"כ יוציאו מרשותו וכמ"ש הט"ז (ס"ס ת"מ) דלמ"ד דבר הגל"מ לאו כמ"ד הא דכתיב בבתיכם קאי על החידוש עכ"פ אלא ע"כ סבר ר"א הואיל ומה שיש ליישב קו' הפ"י ז"ל בהא דהאוכל תרומת חמץ כ' ג"כ בחי' לב"מ ע"ש

יד) ע"ב בד"ה הואיל וכו' בלא הואיל יכול לעשות וכו' לכאורה לסברא זו דאף אי כל חדא חזי' וכו' בעי ג"כ הואיל א"כ בלא"ה הדרא הקו' לדוכתי' כיון דס"ס צריך הואיל א"כ נקרא לה שם. וע"כ צריך לחלק בין חד הואיל וא"כ מאי מחדש אח"כ הרשב"א וק"ל וע' מהרש"א

טו) בא"ד ונראה לרשב"א משום תקון חלה וכו' עי' בא"ח (סי' תקו במג"א ס"ק י') הביא ראי' דלא כב"ח דמותר לאפות אף שיצטרך אח"כ להפריש חלה. ממתני דהכא. ולפמ"ש תוס' אין ראי' דשאני הכא משום תקון חלה ואי לא יתחמץ משא"כ התם וק"ל עי' בתמים דעים לקמן בסוף הסוגיא גבי הא דקאמר כל חדא וחדא חזי' לי' כ' בפירוש הטעם משום דאסור לאכול בלא חלה ואי יפריש תחילה יתחמץ הוי כמו צורך או"נ ע"ש וק"ל

דיבור שני ד"ה הואיל כבר הארכנו בזה במ"א ליישב קו' התוס' מטעם הדר לטיבלי' ואין להאריך פה

טז) דף מז ע"א בגמ' שאני התם דאמר קרא לכם ולא לגבוה וכו' עי' רמב"ם (פ"ח מה' תמידין שהביא הך דשתי לחם אין דוחין לא שבת ולא יו"ט וכ' הטעם משום לכם ולא וכו'. ולכאורה קשה דהרי הרמב"ם פסק כרבה דאמרינן הואיל ולא אמרינן כלל צרכי שבת נעשין בי"ט א"כ ל"ל הך טעמא דלכם וכו' ולקמן נאריך בזה אי הרמב"ם פוסק דלא כר"ח. ונ"ל בפשיטות דודאי צריך להבין ת"ל אף לרבה לא גרע שתי לחם מנדרים ונדבות דהוי לן ג"כ למשרי משום מתוך ובלא"ה שלמים הוי צורך הדיוט רק דקרא ממעט לה משום דכ' לכם כמבואר כ"ז היטיב בביצה (יב. כ':) א"כ תקשי להמקשה נהי דלרבה לא אמרינן צרכי שבת וכו' אכתי עכ"פ לא גרע מנו"נ. וע"כ צ"ל דגם המקשה ידע מלכם רק דהי' ס"ד לר"ח כיון דצרכי מצוה נעשין לפי' התוס' זה לא נימעט מלכם ואפ"ה תי' לי' דממועט מלכם א"כ עכ"פ אף לרבה צריך לטעם לכם וכו' וק"ל

יז) ואגב) דאיירינן באותו ענין נזכיר ג"כ מה שאמרנו ליישב דעת הרמב"ם שפסק שתי הלחם אין דוחין לא שבת ולא יו"ט. ובמנחות (צה:) פריך שם אהא דתנן אפייתן בפנים ואין דוחין ת"ל אי אפה לה מאתמול איפסול לה בלינה וכו'. א"כ תימה על הרמב"ם שפסק תנור מקדש ואפ"ה פסק דאין דוחה שבת. וכבר הרגיש בזה התוי"ט שם. ועי' בבה"ז בסוף מנחות שהביא בשם הקדוש ליישב זה לפי דברי תוס' במנחות (מח. ד"ה לעולם כרבי) שכ' התם ואין התנור מקדש דאין כלי שרת מקדשין אלא מדעת. וא"כ לר"ח התם לא איפסל כלל בלינה דיכול לאפות מאתמול ע"ד דלא ליקדשי. ועי' בבה"ז שם שתמה ע"ד תוס' שם דמאי הקשו כלל מתנור מקדש אטו מי עדיף תנור משחיטה ואפ"ה אמרינן דפודין בכ"מ שהן דאין חל קדושת הגוף רק על שנים ולא על ארבע א"כ מה לי אי תנור מקדש. ע"כ פי' שם פי' אחר בתוס' וסתר תי' הנ"ל. ולכאורה בלימוד הסוגי' שם אמרנו לפרש דברי תוס' דהי' קשה להו כיון דאין ברירה א"כ שמא התנור קידש הני ב' לחם ושחיטה קידשה שנים אחרים א"כ לא מהני כלל פדיון והבן זה ומה שצריך לעיין הוא מהא דר"פ ר' ישמעאל (עב.)