פתח הבית חלק א עג

ובעי שפיר וק"ל. וגבי תודה בלא"ה ניחא דילפינן מפסח. או נאמר דאף תודה יליף ממנחות וק"ל

ו) ואגב דאיירינן בסוגיא דנוקשה נזכיר מה דקשה לן חפשתי ברמב"ם ולא מצאתי שביאר מה דין נוקשה לענין מנחות. גם לא ביאר להדיא דחמץ פסול למנחות אף לעכב. גם ק' לי קצת שם בסוגיא מנ"ל למסקנא במנחת נסכים ולחם הפנים לעכב כיון דלא כתיב בהו מצה. וצ"ל כיון דכתיב זאת תורת המנחות וכתיב בההיא פרשתא לא תאפה חמץ משמע כל מנחות אשר ישנם בכלל לא תאפה חמץ בין לכתחלה ובין דיעבד כמ"ש התוס' כעין זה (נג. ד"ה כי קאי) ע"ש. אכן ק' לי מה דפריך התם (נז:) לחם הפנים מדת יבש הוא ולא נתקדשה. והקשו התוס' ת"ל הא תנור מקדש בתחלת אפי' ועדיין ראוי להחמיץ ותי' דשוב אין ראוי ע"ש. וקשה ת"ל אי לאו דכ' קרא לרבוי לחם הפנים לחימוץ ה"א דמותר לאפותן חמץ והשתא דאיתרבי דאסור לאפותן חמץ א"כ ממילא שוב לא משכחת דאי הוי חמץ תחילה לא נתקדש כלל אבל עכ"פ אי לאו דרבינהו קרא ס"ד דמותר להיות חמץ וכן הא דפריך מנחת נסכים מי פירות וכו' ת"ל הא משכחת לה שנתחמץ טרם שנטחן. וע"כ צ"ל דעיקר הקו' א"כ לא מיקרי כלל מנחה דחמץ לא נתקדש אבל עכ"פ אי לאו דרבינהו קרא ס"ד אמינא דנתקדש וק"ל. וצ"ל כיון דעכ"פ לאחר דרבינהו קרא לא משכחת לה לא שייך להעמיס זה בקרא. אבל כדומה דמצינו זה כמה פעמים כעין סוגיא זו. וצ"ע קצת והבן זה

שם במנחות דף נג בתוס' ד"ה ת"ל תהי' וכו' והא דמשמע הכא וכו'. לכאו' גם לעיל בהא דקאמר אלא שיאור וכו' ג"כ הפי' כן דלכתחלה אסור דמצה כתיב ואמאי לא כ' זה לעיל. וצ"ל דלעיל פשיטא להו הכי אבל הכא ס"ד דחלוט מיקרי מצה גמורה להכי הביאו הך דיבמות וק"ל. גם בדיבור תוס' במתני' ד"ה מנין. יש לעיין קצת ואין להאריך

ז) עוד אמרנו בסוגיא דנוקשה ליישב דעת הטור (סי' תמה) שכ' דלר"א נוקשה בלאו וכו'. ועי' ב"י שהקשה ע"ז דהרי בש"ס מביא ת"כ דר"י דאילו נוקשה בעיני' לא קתני ע"ש. ונ"ל קצת דלעיל (לה: תוס' ד"ה מי פירות) הקשו דבאלו עוברין חשיב חומץ האדומי חמץ גמור ואמאי הא הוי מי פירות עם מים ולא הוי רק נוקשה ע"ש. ולכאורה מה דמשמע להו דחשיב חומץ וכו' לחמץ גמור היינו מדקאמר הכא ואילו נוקשה בעיני' לא קתני וקחשיב כאן חומץ האדומי וכן בתשו' מים עמוקים (סי' עד) הקשה מזיתום המצרי דהוי ג"כ עם מי פירות וקחשיב הכא זיתום וכו' ועלה קאמר ואילו נוקשה לא קתני ע"ש. והנה התוס' במנחות (נג. ד"ה אלא) כ' לחד תי' דר"ח ב"ג סובר דמי פירות עם מים הוי חמץ גמור וחכמים פליגי עלי' ע"ש. וא"כ י"ל קו' הנ"ל די"ל דש"ס פריך שפיר למ"ד נוקשה חמיר מתערובת א"כ אי אתי כמ"ד דהוי חמץ גמור א"כ אמאי לא קתני נוקשה לאשמעינן דהוי בלאו ולא כרת ואי אתי כמ"ד דהוי נוקשה זה א"א דהני נוקשה ע"י תערובת ולא תני נוקשה בעיני' לאשמעינן דלא הוי בכרת. א"ו דל"ל נוקשה וסבר מי פירות עם מים היי חמץ גמור אבל לר"י דסבר תערובת חמור מנוקשה י"ל שפיר דאף ר"א סבר נוקשה בלאו ומי פירות עם מים הוי נוקשה וא"כ תני תערובת לחודי' דלא הוי בכרת ומכש"כ נוקשה ותני נוקשה ע"י תערובות דהוי בלאו ומכש"כ נוקשה לחודי' וק"ל. וניחא שפיר למסקנא דא"צ לומר תרי ר"א הוי כמ"ש התוס' במתני'. ואף דמלשון הטור משמע דחומץ וזיתום הוי חמץ גמור י"ל דאיירי שנתן מים תחילה כמ"ש התוס' והסוגי' לא איירי בהכי וק"ל: למדנו סוגיות אלו על פסח תקנ"ט לפ"ק שווערזנין

ח) דף מד ע"א בתוס' ד"ה איתבי' שתי קופות וכו' עי' מהרש"א והשייך לזה נזיר (לו) וחולין (צח: תוס' ד"ה רבא אמר וכו') ופי' מהרש"א שם. ובכרו"פ (סי' קיא) וכבר הארכנו בזה בחידושנו למס' יבמות (דף פב) וישבנו בטוב טעם. ועי' ביש"ש חולין שם

ט) ע"ב בד"ה וה"ה לערלה וכו' גם בזה הארכנו קצת בא"ח וסי' תפט) ליישב דעת הרמ"א שהביא המג"א שם וצידדנו כי י"ל בחדש ודאי טעם כעיקר לאו דאורייתא ע"ש

י) בד"ה אלא יליף וכו' בחי' לע"ז הארכנו גם בזה. גם כ' במ"א ליישב קו' תשו' יד אלי' שהקשה לדעת הג"א שכ' כלי שנאסרה מחמת בליעת בשר בחלב אף אי נעשית אינו ב"י אח"כ ובשלה בה צריכין להוליך הנאה לים המלח כיון שנאסרה בהנאה. והקשה א"כ מנ"ל למילף מגיעולי מדין דנטל"פ אסור דילמא מש"ה ציותה תורה להגעיל משום בליעת בב"ח ע"ש. ובאמת לפ"מ שתי' תוס' כאן לק"מ וק"ל. אכן בלא"ה י"ל די"ל עיקר סברת הג"א דצריך להוליך וכו' משום דסובר גוף החרס נ"נ. עי' ש"ך וט"ז ביו"ד (סי' צח) בזה. וסובר ג"כ דנ"נ הוי ג"כ לענין הנאה. ובסוף מס' עכו"ם הארכנו בזה קצת ומש"ה צריך להוליך וכו' משום דסובר גוף החרם נ"נ. וא"כ לדעת רוב הפוסקים חנ"נ גבי שאר איסורי' אינו רק דרבנן ובב"ח לאחר שנאסר הוי כמו שאר איסורים כמו שהעלה הש"ך (סי' צד וקג) ע"ש. וא"כ יליף שפיר מקרא כיון דמה"ת לא שייך זה וק"ל ואין להאריך

יא) דף מה ע"ב בגמ' א"ל אביי וכו' הרי"ף פסק כר"ה דאמר סמי קילתא מקמי חמירתא ועי' בעה"מ ור"ן ורא"ש מה שהקשו מדוע לא פסק כאביי לענין פחות מכזית עכ"פ ע"ש. וקצת אמרנו ליישב לפי פי' התוס' דפחות מכזית שלא במקום לישה אף אי אין עשוי לחזק אפ"ה שרי. וצריך להבין הא קיימ"ל ח"ש אסור מה"ת. ולכאורה אף לענין בל יראה כן. ועי' טו"ז שם וסי' תמב) בזה. ועי' תשו' פ"י. ותשו' שאגת ארי'. ובמ"ל פי"ז מה' שבת שכתב בהדיא דאף לשאר דברים ח"ש אסור מה"ת ולא בעי דוקא מידי דאכילה ע"ש. אך עי' במס' טבו"י (פ"ב משנה ג') בר"ש שם צידד לומר דאביי סבר כר"ל דח"ש מותר מה"ת ע"ש היטיב. וא"כ ל"ק מידי די"ל כיון דאינו רק דרבנן לענין ב"י לא גזרו וק"ל. וא"כ אנן דפסקינן דלא כאביי בהא אלא כר"י דח"ש אסור מה"ת א"כ ממילא ע"כ אין הלכה כאביי גם בהא דשמעתין וק"ל ובסוגיא הארכנו

יב) דף מו ע"א בתוס' ד"ה עד שתאפה וכו'. כאן מסקו תוס' דבתנור שרי באמת משום פת נאפה יפה ועי' פר"ח (או"ח סי' תנ"ז ס"ק ב') שהעלה דדוקא עיסת כלבים הואיל וכולה חזי לרועים שרינן משום פת נאפה יפה משא"כ כאן דעכ"פ צריך להפריש חלה. והביא ראי' מהא דעיסה חצי' של נכרי וחצי' של ישראל דאסור. והקשו תוס' שם ג"כ מהא דפת נאפה יפה ותי' ג"כ דבעי דוקא שיהא כל חדא חזי וכו' ע"ש. ולדברי הפר"ח קש' טובא דא"ר מה פריך התם בביעה מהא דעיסת כלבים הא אפשר למיפלגי' וכו' ומאי פריך שאני התם משום פת ואפה יפה וק"ל. ועי' היטב באו"ח (סי' תקיב) בב"י שם בס"ס שהקשה גבי הא דעיסת כלבים מאי מהני דאפשר לפייסן בנבילה ס"ם כיון שא"צ לו יותר א"כ הוי כמו אופה לצורך חול. ותי' משום פת נאפה יפה אבל לצורך נכרים או כלבים לא שרינן זה ע"ש היטיב. וכונתו דלא אמרינן פת נאפה יפה להתיר רק היכא שיכול לאכול הכל אבל עיסת כלבים דעכ"פ צריך ליתן לכלבים. אף שהכל שלו מ"מ צריך ליתן לכלבים ועי' היטיב בד"מ (סי' תקיא) ובמג"א שם. ואפשר דגם כונת פר"ח כב"י דהתם אפשר לפייסן בנבילה כמו דמשני הש"ס התם. ואין להאריך פה

ע"ב בגמ' והכא בהואיל קמיפלגי וכו' הרי"ף כ' דרבה דסבר הואיל וכו' סבר כר"א דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל וכו' ומש"ה הלכה כרבה משום דהלכתא כר"א ע"ש. והר"ן הקשה דילמא טעמא דר"א משום ט"ה ממון וכו' ע"ש. בחי' למס' ב"מ (דף יא) כ'