פתח הבית חלק א עב

דפטור. א"ו ע"כ בעייתו אי ספיקא הוי אף לר"י חמץ נוקשה בלאו רק שיאור גרע טפי הספק וא"כ אי אמרינן בריא הוי היינו דודאי גרע מנוקשה. וא"כ אין ראי' ממתני' דשיאור וק"ל. אכן אין זה מוכרח כ"כ די"ל אי אמרינן בריא הוי היינו דהוי ודאי נוקשה ונוקשה לר"י פטור וא"כ הוכיח הרי"ף שפיר. ואף דאם נאמר ספיקא הוי לא מוכח מידי מ"מ אנן י"ל דקיימ"ל בריא הוי. וראי' מהרמב"ם שהשמיט הך בעי' וע"כ דסמיך אסוגיא דמנחות (נג.) דאמרינן אלא שיאור דר"י לר"י וע"כ היינו משום דבריא הוי וכ"כ בתשו' מים עמוקים בתשו' מהראנ"ח [סי'.[ והיש"ש בחולין שם כ' דלדידן אין נ"מ בהך כיון דקיימ"ל כר"א ולדידי' נוקשה בלאו עש. אך אין מעלה ארוכה לדברי הרי"ף והרמב"ם. שפסקו דנוקשה אינו בלאו ומבלעדי זאת ק' גם על סוגיא לדעת הפוסקים הנ"ל אמאי בעי לר"י שלא אליבא דהלכתא אמאי לא בעי לדידן בשיאור דר"י וצ"ע קצת

ג) נחזור לענינינו אכתי קשה קו' א"ע הנ"ל מנ"ל לרי"ף הא דילמא למאי דאמרי' בריא הוי היינו דהוא ודאי גרע מנוקשה וק"ל. ובתשו' מים עמוקים הנ"ל יראה שפי' פי' אחר בסוגיא דחולין הנ"ל. עי' סוף התשו' שם שכ' להוכיח מסוגיא זו דהוי עכ"פ א"ד. ונראה מדבריו שם שהבין דהבעיא היא אי הוי חמץ גמור או נוקשה. והפי' בדרך זה כיון דתני ישרף א"כ מוכח דהוי א"ד. וא"כ נימא הטעם דמספקא לי' אי הוי חמץ גמור אבל לעולם נוקשה אפילו א"ד ליכא והוי מצה מעלייתא. או נימא דהוי ודאי נוקשה ואפ"ה הוי א"ד א"כ לא היי לא חמץ ולא מצה וק"ל. ובתשו' פ"י (חאו"ח סי' ו') כ' ליישב הקו' על הטור ובסי' תמב) שכ' דדבר שאין אסור מה"ת מותר להשהותו מהא דשיאור ישרף כמו שהקשה המג"א (רסי' תמב) הנ"ל ותי' הפ"י דשיאור טפי חמור מנוקשה והוי לכ"ע א"ד ע"ש. וגם לדבריו יש להאריך בפשט הגמ' דחולין הנ"ל. אכן מל' הטור וסי' תנט) משמע דאף שיאור דר"מ לדידן לא הוי אלא איסור דרבנן ואפ"ה תני במתני' ישרף. ואף שכ' הפ"י שם די"ל הא דאמרי רבנן איזהו שיאור. לא קאי כלל אהא דרישא דישרף ולרבנן באמת לא ישרף ע"ש זה דוחק. ואם נאמר דלא כפי' הנ"ל אלא דלא הוי רק דרבנן אף שיאור ואפ"ה ישרף א"כ תיקשי בגמרא דחולין הנ"ל אי אמרינן בריא הוי דלא הוי רק נוקשה אמאי לא יצא בו ידי נדרו כמי דאמרינן שאור דר"מ לר"י הוי מצה מעלייתא כיון דאסור רק מדרבנן כמו כן נימא לר"י ובאמת בתחילה עלה על דעתי לומר כיון דגזור רבנן לענין פסח דאסור לאוכלו כמו כן י"ל לענין תורה דגזרו רבנן דלא הוי מצה וחמץ נמי לא הוי אכן זה דוחק. גם עפי"ז לא יתיישב סוגיא דמנחות הנ"ל דשם אקרא קאי. ע כ נראה בשלמא שיאיר דר"מ לר"י כיון דחזינן דשרי בהנאה ע"כ מצה גמורה היי רק דחכמים גזרו על אכילה משא"כ לר"י כיון דאסור מדרבנן לגמרי ע"כ דלא הוי מין מצה רק חמץ נמי לא הוי והתורה לא אסרה רק חמץ ואפ"ה כיון דלא הוי מין מצה גזרו רבנן אף בהנאה ולהכי לענין תודה לא יצא וק"ל

ד) נחזור לעניננו ליישב דעת הרי"ף ותחילה נדקדק עוד אם נאמר כפי' הנ"ל דבעיא דחולין אי היי ספק חמץ גמור או הוי רק ודאי נוקשה. א"כ תיקשי קו' תוס' דכאן מאי מדמי תודה ומנחות לחמץ בפסח דאמר מדלקי עלי' חמץ גמור שאני הכא דרבי קרא. ומה שתי' לענין תודה וכו' הוי ג"כ שום דרשה א"כ מנ"ל דלר"י לא הוי לענין תודה וכו' חץ גמור אטו משום דלית לי' הך דרשא דהכא יחלוק ג"ו אדרשא דהתם. בשלמא אי נימא דבעיא קאי אי נימא דגוש מנוקשה ניחא אבל אי הוי ודאי נוקשה דילמא ר"י מודה התם. וכבר הרגיש בזה הפ"י ז"ל ע"כ נ"ל דודאי הבעיא דהתם אזלא אי גרע מנוקשה. אך מהיכי תיתי נאמר זר כיון דלר"מ שיאור דר"י הוי חמץ גמור ומנ"ל דפליגי בפלוגתא רחוקה כזה דלר"י אף נוקשה לא הוי. רק י"ל כי היכא דלא יסתרו סתימות אהדדי סתם מתני' דאלו עוברין כתם דנוקשה בלאו ובההיא דשיאור ישרף סתם דלא הוי בלאו א"ו דגרע מנוקשה וק"ל. אכן המג"א (רסי' תמב) הקשה קו' הנ"ל על הטור שפסק מידי דאסור מדרבנן שרי להשהותו א"כ אמאי שיאור ישרף ע"ש. ובחי' אמרתי ליישב דהתוס' ריש מכילתין הוכיחו דאף נוקשה דליכא ב"י אפ"ה אסור להשהותו מדרבנן מההיא דשיאור ישרף וכ' אפילו לר"י דאמר חמץ לאח"ז אסור מ"מ בנוקשה דליכא רק חד קרא ודאי לא קאי רק אתוך זמנו וא"כ אמאי ישרף. ועי' מהרש"א שפי דבריהם דאי הוי דינו דאף לאחר י"ט אסור מה"ת הוי שייך לומר ישרף דנהי דמותר לשהותו מ"מ אינו עומד רק לשריפה כיון דאף אחר יו"ט אסור. לזה כ' דלאח"ז שרי ע"ש. ולפי"ז י"ל בלח ה קו' תוס' דאף דמותר לשהותו מ"מ אינו עומד רק לשריפה דאף דלר"י אין אסור נוקשה מה"ת רק חיך זמנו מ"מ יראה דאסור עכ"פ מדרבנן אח"ז כמו דקיימ"ל נוקשה לפני זמנו אסור עכ"פ מדרבנן כמבואר בהא דהמקדש בחיטי קורדנייתא משש ומעלה אף דאין קרא לאסור נוקשה לפני זמנו אסור מ"מ מדרבנן כמ"כ י"ל לאח"ז. ומיושב דעת הטור. זה אמרנו זה ימים כבירים

ועפי"ז י"ל שפיר הא דבעי הש"ס בחולין לומר דשיאור קיל טפי מנוקשה היינו כי היכי דלא יסתרו סתימות אהדדי כנ"ל. אך אכתי אי נימא שיאור גרע טפי מנוקשה א"כ אין איסורו רק דרבנן ואמאי ישרף. וצ"ל דאתי כר"י דחמץ גמור לאח"ז אסור מה"ת ונוקשה מדרבנן. אך לפי"ז אכתי סתרי סתמא דלעיל (כח.) תני חמץ של נכרי מותר לאח ז ולר"י אין חילוק בין של נכרי לשל ישראל אך לתי' רב אחא בר יעקב שם ניחא דמשני בחמץ נכרי מודה ר"י. א"כ י"ל סוגיא דחולין ומנחות אזלא לסברת ראב"י אבל לדידן דקיימ"ל כר"ש כדפסיק רבא לעיל (ל.) והיינו דסתם מתני' דלעיל אתי כר"ש א"כ מה"ת נאמר סתם מתני' דשיאור שלא אליבא דהלכתא. וגם סותר סתמא דלעיל ע"כ עדיף טפי לומר דשיאור הוי נוקשה ואסור מדאורייתא ומש"ה ישרף ופליג באמת אסתמא דהכא וגם לא הוי סברות הפוכות כנ"ל וק"ל

אכן לדעת רוב הפוסקים הסוברים דנוקשה לא הוי רק דרבנן הדרא הקו' לדוכתי' דע"כ צ"ל דאף דרבנן אסור להשהותו כמ"ש הר"ן א"ו כתי' המג"א או כתי' הנ"ל אף למסקנא. וא"כ הדרא הקו' לדוכתי' וק"ל

ה) ע"כ עלה בדעתנו לפרש ע"ד אחר והוא דלעולם י"ל דהבעיא אזיל אי הוי חמץ גמור או נוקשה ואי דא"כ מחי קא בעי דילמא מודה ר"י התם דאיכא דרשא כנ"ל. הנה התוס' בחולין ובמנחות הנ"ל כ' דתודה י"ל שפיר דיליף ממצה דפסח אף כי יש הרבה לפקפק בזה כמובן מ"מ אין להאריך פה. רק הקשו מהא דמנחות. ונ"ל דהנה בס' ברכת הזבח שם הקשה מאי קאמרי תוס' דאיכא שום דרשא ת"ל דאמרינן שם (נו.) אשר תקריבו לרבות מנחת נכסים לחימוץ ופריך מי פירות הוא ומשני מגבלה במים. ולפ"מ דמסקו תוס' דמי פירות עם מים הוי נוקשה א"כ הרי דרשא בפנינו דנוקשה הוי חמץ לענין מנחות ע"ש. ואמרתי ליישב דהתוס' כ' לקמן (דף הנ"ל) אהא דאמרינן כל המנחה לרבות שאר מנחות ואפילו מאן דלא דריש כל מ"מ הכא מודה ע"ש. והנה תי' זה אינו מוכרח כ"כ ובאמת י"ל מאן דלא דריש כל יליף מאשר תקריבו שאר מנחות ומנחת נסכים אין לנו קרא לרבויי. וא"כ ניחא שפיר. ומיושב הכל דקאמר התם שפיר לר"מ כיון דסבר נוקשה בלאו א"כ חזינן דדריש כל כמבואר בסוגיא כאן א"כ ה"ה לענין מנחות אייתר אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים ואיכא קרא לרבויי נוקשה אבל לר"י דסבר נוקשה אינו בלאו ולא דריש כל צריך אשר תקריבו לרבות שאר מנחות ואין לנו קרא לנוקש'