פתח הבית חלק א עא

דהרי אנן קיימ"ל כהך ברייתא וקיימ"ל ג"כ כר' יוסי וע"כ לחלק וק"ל

קנג) בא"ד ומייתי ראי' כי היכי וכו' יראה כונת תוס' בתי' זה ודאי מודו ג"כ דלר"י ע"כ בישול מבטל אפי' ולא הוי לחם ואין מברכין המוציא רק דיוכל לומר דאיירי שפיר אף בלילתו עבה ואז מברך שפיר המוציא רק הואיל ועכ"פ בישול מבטל אפי' הוי כאילו בישלו קודם אפי' והוי עכ"פ מצה עשירה נהי דמברך המוציא מ"מ א"י בו יי"ח. ועכ"פ נראה הא דאמרינן פ' כ"מ גבי שלקות עד כאן לא קאמר ר"י התם אלא משום טעם מצה בעינן וכו' אין הכונ' משום דהוי מ"ע כמ"ש שם הר"ר יונה דא"כ ע"כ מ"ש כאן ומייתי ראי' וכו' היינו דנהי דלא דמי לשלקות מ"מ לפסח דמי א"כ מאי הקשו תוס' בדיבור הסמוך אמאי לא דחי שאני התם טעם מצה בעינן הרי פסח ג"כ כן וק"ל. עכצ"ל דהתוס' סוברים ודאי אי הוי הטעם משום מ"ע אפ"ה מדמי הש"ס כאן שפיר כיון דלאחר אפי' לא נעשה מ"ע אף אם תיבלה בתבלין או פיררה וחזר ועשאה עם שמן או דבש כמבואר ברמ"א (סי' תנג ותעא) רק כיון דבישול מבטל אפי' נעשית עתה מ"ע כאילו לשה בלא מ"פ ואח"כ אפאו במ"פ דנעשית מ"ע ובישול הוי כמו מ"פ לענין זה דנעשית מ"ע א"כ ה"נ בישול מבטל צלי' וכמ"כ ממילא גבי שלקות כיון דבישול מבטל מילתא קמייתא ממילא מברכינן עלי' שהכל רק לקמן בדיבור הסמוך כ' למ"ד שלקות מברכינן בפה"א והיינו כדדחי הש"ס שם ע"כ לא קאמר ר"י אלא משום דבעינן טעם מצה ולעולם שלקות מברכינן בפה"א כ' שפיר דלא דמי לפסח עי' מהרש"א וק"ל. ועכ"פ היוצא לנו מזה דתוס' סוברים כאן פי' חדש בהא דברכות דקאמר טעמא דר"י משום טעם מצה דלפי' הרר"י שם דהיינו מ"ע א"כ כיון דכ' תוס' דמדמי הא דמצה עשירה לפסח א"כ מאי כ' תוס' כאן למ"ד שלקות בפה"א דלא דמי. ולפי' הרשב"א בחי' שם שכ' הפי' דר"מ ור"י בהא פליגי ר"מ סבר בישול לא מבטל טעם מצה ור"י סבר מבטל אפשר לכוין גם כונת תוס' כן וכפי' מהרש"א. אך ודאי גם אין סוברים כפי' הר"ש כפי מ"ש בסוגי' דחלוט לעיל שפי' הא דקאמר הש"ס טעמא דר"י משום ביטול טעם מצה היינו בישול מבטל אפי' ולא הוי לחם כלל א"כ ממילא ודאי שפיר דמי לפסח אבל התוס' ע"כ סוברי' דאי בישול מבטל אף שלקות כן וגם אי הוי הטעם משום מ"ע ע"כ בישול מבטל א"כ אף שלקות כן רק אי הוי הטעם משום דמסתמא אחר בישול נימוחה משא"כ שלקות כמו שפי' מהרש"א גם פסח כמו שלקות. ואפשר דזה כפי' הרשב"א הנ"ל וק"ל

קנד) ע"ב בסוגיא דחדא מיהא לקי כעת לא עיינתי היטיב בענינים אלו ובפרט בסתירת לשונות הרמב"ם. גבי נזיר פסק דחייב על כל אחת. וגבי נא ומבושל פסק דאינו חייב על שניהם יחד רק אחת. וגם מ"ש דגבי לחם וקלי וכרמל דאי לאו ריבויא אינו חייב על שניהם יחד רק אחת וכן בחלב שור וכשב אם אכלן יחד אינו חייב רק אחת כמבואר כ"ז בריש פרק קמא דכריתות וכן יש לפעמים לאו שבכללות אשר אף בישות הכל יחד אין לוקה אף אחת. עי' בכ"ז בלח"מ ובש' של"ה (דף רסז רסח) ותמצא לרות צמאונך וכעת לא עיינתי היטיב בפרט הלז. גם יש לעיין קצת אי אכל חצי זית נא וחצי זית מבושל אי חייב. ובפ' שבועות הפקדון כ' קצת בענין צירוף לחם קלי וכרמל ע"ש. ויש לדמות זה ג"כ וק"ל

קנה) בתוס' ד"ה אכל וכו' הקשו מאלמנה לכ"ג וכו'. לכאו' לפי"מ שמסקו תוס' לקמן פי' ר"ת לא קשה. רק כאן הקשו לפרש"י וכעת לא עיינתי

קנו) בד"ה איכא דאמרי חדא יכו' הקשו על פרש"י מהא דמס' ב"מ וכו'. לכאורה כבר נשמר מזה רש"י שם בעצמו שכ' לרבא כי אם צלי אש מיותר ואי לאסור חי ומבושל בחמי טבריא זה ידעינן מקרא קמא צלי אש על מצות וגו'. אך לכאורה כונת תוס' דאכתי י"ל אתי ללאו לחי וחמי טבריא וק"ל. אך לפמ"ש תוס' שם בב"מ ד"ה רבא אמר וכו' לחד תי' די"ל שם גבי רחיים ורכב מסתבר טפי לאוקמא אשאר דברים מרחיים ורכב משא"כ גבי חרצן וזג ע"ש. כמו כן י"ל כאן דאי ללאו מהיכי תיתי נוקמינהו אחי וח"ט יותר מנא ומבושל. והא דכ' רש"י שם דאחי וח"ט ל"צ קרא דיליף לה מעל מצות וגו' היינו דאי לא הוי ידעינן כלל לאסור חי וח"ט ודאי מסתבר טפי לאוקמי קרא אהנך ולא אנא ומבושל לרבויי לאוי וק"ל. משא"כ כיון דאיסור ידעינן מקרא קמא וע"כ לא נ"מ רק לענין מלקות ודאי קאי גם אנא ומבושל וק"ל. וכמדומה שכ"כ השטמ"ק בב"מ שם ע"ש. ובחי' לב"מ הארכנו קצת ועי' של"ה (דף רסח) האריך בסוגיא ותמצא נחת: פרק שלישי

א) דף מג ע"א בתוס' ד"ה למה מנו וכו' ועוד הקשה וכו' לכאורה נראה לפרש כונת תוס' דלכאורה צריך להבין מאי קאמר למה מנו חכמים את אלו וכי משום דתני כל מיני דגן יהי' נכלל ג"כ תערובת חמץ נהי דהוא מין דגן מ"מ משום תערובת ס"ד דשרי וכן משום נוקשה וק"ל. אכן לפי תי' ר"י על קו' ראשונה שפיר דעיקר הקו' ליתני חדא דתערובת וחדא דנוקשה וממילא ידעינן כיון דהוי מין דגן ידעינן כולהו אבל להרשב"א דלא סבר כתי' ר"י ע"כ צ"ל מלשון כל שהוא מין דגן ילפינן גם תערובת ונוקשה. א"כ הרשב"א לשיטתי' הקשה שפיר גם קו' ב' דע"כ ר' אליעזר תני לה לזה הכלל משא"כ לתי' ר"י מיושב גם קו' זו דודאי י"ל ת"ק תני זה הכלל ותכשיטי נשים לא הוי גם חמץ נוקשה כמ"ש המהרש"א במתני' ומזה הכלל לא מרבינן רק חמץ גמור. והא דקאמר למה מנו חכמים את אלו היינו דליתני רק חד תערובת וחד נוקשה וק"ל. ומעתה ניחא דהתוס' במתני' לא סברי דר"א קאמר לזה הכלל מדלא הוכיחו מזה דר"א אית לי' נוקשה. ולהנ"ל ניחא דלתי' ר"י לא צריך לזה וק"ל

ב) בד"ה ואילו נוקשה וכו' בסוגיא זו יש להעיר קצת הנה הרי"ף פסק תערובת חמץ לא עבר והרמב"ן והרא"ש ביארו טעמו דפסק כסתם מתני' דלקמן שיאור ישרף והאוכלו פטור וכיון דסתם לן תנא לענין נוקשה דלא כסתם מתני' דהכא ה"ה לענין תערובת פסקינן דלא כסתם מתני' דהכא ע"ש. והאחרונים הקשו הכל טעמא מאי מנ"ל לפסוק לענין תערובת דלא כסתמא דהכא. עי' אבן עוזר. וקו' זו י"ל קצת די"ל דסבר הרי"ף דדבר שאסור רק מדרבנן י"ל דמותר להשהותו א"כ הא דתני מתני' שיאור ישרף ע"כ דאסור נוקשה מה"ת. ועי' מפרשים בתוס' כאן שכ' די"ל אף מאן דלא סבר דנוקשה ותערובת הוי בלאו מ"מ הוי איסור דאו' מכח הך דרשא גופי' דדריש כל לענין איסור כמו ח"ש דדרשינן מכל חלב והוי איסור דאו'. וא"כ כיון דתני ישרף וע"כ הטעם דדריש כל לענין איסור א"כ ממילא גם תערובת כן דאי תערובת במלקות מכח כל א"כ גם נוקשה כן ואם סובר דלא אתי לרבויי רק תערובת א"כ נוקשה אף איסור דאו' לא יהא בו ואמאי ישרף וק"ל. אכן האבן עוזר הקשה שם עוד הרי בחולין (כג:) בעי שם ר"ז לענין תודה שאמר הרי עלי מן חמץ או מן מצה מהו שיוצא בשיאור. ומסיק דמספקא לי' לר"י אי ספיקא הוי או בריא א"כ ס"ס גרע מנוקשה ומאי ראי' מייתי ממתני' דשיאור ע"ש. וכונתי דאין לפרש שם דבעי ספיקא הוי היינו אי היי חמץ נוקשה או חמץ גמור דא"כ איך קאמר וממ"נ יוצא אמאי יצא שמא נוקשה הוי ולא הוי לא מצה ולא חמץ לר"י כיון