פתח הבית חלק א ו

וא"כ כאן מיירי אחר ז"א ולא נראה כן מלשון הד"מ וגם מלשון המחבר רק הרמ"א כ' כן בלשון קו' על המחבר וכן הבין הטו"ז (ס"ם תמ"ה) הנ"ל ע"ש והמג"א (סי' תל"ג) תי' על גוף הדבר דאין ספק מוציא מידי ודאי (ותי') דעכ"פ ודאי גררוהו אמרינן. ועי' ח"י שהקשה אכתי מה פריך הש"ס בדף ח' והאחר רבא [חצר] וכו' דלמא איירי במקום שאין העורבין וכו' ע"ש וזה אף לפי תי' הח"י שם דעיקר תי' דהסמ"ק איירי כשמוצא אחר זמן ביעור ואין תי' נוסף על תי' המג"א רק דהוא דייק טפי בלשון הסמ"ק ע"ש מ"מ צריך לתרץ הקו' ין ספק וכו' וע"כ צריך ג"כ לומר דעורבים שכיחי טפי א"כ קשה ג"כ מה פריך וק"ל. ועי' א"ר סי' תל"ג שתי' על הקו' מה פריך הש"ס די"ל לשון בודקין משמע על הספק ע"ש. ולכאורה יש לפקפק נהי דהוי ספק מ"מ מצי איירי שנשתמש בזמן קרוב חמץ דהוי ודאי אף לדעת מג"א רק עכשיו אינו יודע מקומו אי' וק"ל. ועכ"פ לא קשה לתי' מג"א מה פריך דלמא איירי אחר זמן וכו' דכה"ג ודאי לא שייך בודקין כיון דלא משכחת רק מה שמוצא אחר ז"א א"כ זה יכול לבער ומה שלא מצא לסברא זו הוי ספק כיון שהי' קודם ז"א. ולדעת המג"א אמרינן גררוהו וק"ל. ועי' פר"ח סי' תמ"ה שתמה אם הפקיר לגמרי מדוע יצטרך לאחר ז"א לשורפו ע"ש שהביא ראיות לזה וכן המג"א שם ע"ש. ומ"מ יראה קצת דהפקר גרע אם הוא סמוך לרשותו וכדומה ועי' תשו' פנ"י חא"ח סי' י"ב ע"ש

כא) ובגוף הענין ראיתי עוד לבאר קצת מה שכבר כ' בחי' לפסחים דלשון הב"י שכ' בסי' תמ"ה ותמ"ו הביא שם לדעת הטור בהוצאה מרשותו לחוד סגי וכ' שכן דעת הגמי"י והטו"ז ריש סי' תמ"ו תמה ע"ז. וכבר כתבנו שאין זה כ"כ תימה די"ל מן התורה סגי בהוצאה מרשותו ואף דחכמים אומרים עכ"פ מפרר וזורה לרוח זה הוי כמו שאר נקברין אבל מן התורה בהוצאה לחוד סגי די"ל כל הנקברין אינן רק דרבנן. עי' תשו' פנ"י שם כ' ג"כ דנקברין הוי רק רבנן ושם כ' אף דיש לצדד גבי חמץ הוי דאורייתא הואיל וכתיב תשביתו מ"מ אין לומר כן ע"ש. וזה דלא כסברת הפר"מ אשר זכרתי בחי' די"ל אף לרבנן ילפינן מנותר דצריך ביעור מן עונם וק"ל. אמנם לשון הב"י שצידד לפרש בדברי הטור (בסי' תמ"ו) דמשמע אף מדרבנן י"ל דמהני. זה ודאי תמוה דא"כ בטלת כל דין מפרר וכו'. אכן מתשו' פנ"י שם יראה עיקר הכונה נהי דודאי לא מהני הפקר אחר ז"א מ"מ אם זרקו לפני כלבים של הפקר הוי השבתה גמורה ולמאן דשרי להאכיל לכלבים של] הפקר ומטעם זה התיר שם בא' ששכח למכור חמצו עד אחר שש יוכל להשליכו (להפקר) לכלבים של הפקר] ופן יקחנו עכו"ם ויחזירו לו אחר פסח יראה דסבר דזה מקרי השבתה גמורה הואיל וזרקו לפני כלבים אף דאיתרמי שעכו"ם נוטלין [אותן] א"כ י"ל גם כונת הב"י כן ועכ"פ לדינא קשה לסמוך על סברת הפנ"י הנ"ל וצ"ע רב לדינא ואף שהטור כ' בסי' תמ"ח להדיא דאסור להשליך לכלבים של הפקר כירושלמי ע"ש מ"מ י"ל כיון דעיקר הלימוד מדכתיב לא יאכל בציר"י וא"כ י"ל זה דוקא ביו"ט אבל לא ממש ולמעלה לענין נוקשה. מ"מ לענין זה י"ל כנ"ל וק"ל. ועי' פר"ח ס"ס תמ"ה שכ' אף להגמי"י שאוסר אם מצאו לאח"ז איסורו במקום הפקר מ"מ זה רק לר"י דטעון שריפה אבל לא לרבנן ע"ש. ועי' תשו' פנ"י הנ"ל שכ' דלאו דוקא ע"ש

כב) עוד יש מקום אתי לומר ולישב דעת הגאונים הסיב דהוצאה מרשותו סגי לענין ב"י וכבר תמה עליה הס"א דא"כ למאי הלכתא קאמרי רבנן מפרר הלא בהוצא [מרשות] לחוד סגי אטו מי קאמרי ורבנן] דוקא בים שברשותו. ומכח זה הוכיח דעכ"פ לא מקיים העשה רק דעבר על בי וכבר הארכנו בזה במ"א ועתה נתיישבתי כי י"ל עפ"י סברת הפר"מ שכ' דעכ"פ אף לחכמים כיון דיש ק"ו מנותר רק דהוי סופו להקל לא ילפינן דבעי דוקא שריפה א"כ עכ"פ ילפינן שפיר דבעי ביעור מן העולם ע"ש. וכבר נידדו האחרונים לדידן דקיי"ל כר"ש אחר זמנו איכא פירכא מה לנותר שכן אין היתר לאיסורו א"כ לדידן שפיר הוצאה מרשותו לחוד סגי מלשון מבתיכם כיון דליכא ק"ו ורבנן סברי בהא כר"י דאסור אחר ז"א מש"ה הצריכו פירור וכו' וק"ל

כ) כאן נזכיר קצת במה שפלפלו האחרונים לענין אי בל יראה [הוי] ניתק לעשה. הנה הרמב"ם (פ"א מהל' חו"מ ה"ג) פסק אם קנה [חמץ] או חימצו [בפסח] עובר בב"י וב"י. עי' כ"מ ולח"מ שהרגישו מדוע יעבור בב' לאוין לפי מה שהחליט הרמב"ם במנין המצות דדוקא בשני נושאים אבל שני לאוין מענין אחד אין לוקין רק חד. ותי' הכ"מ דהוי ג"כ שני נושאים הואיל לא ימצא אתי לענין הטמנה ע"ש. ומטעם זה ק"ק מדוע פלפלו בתחילת הפרק שם על מה שלא הביא הרמב"ם ג"כ ג' לאוין לא יראה ע"ש. והרי אין לוקין יותר משנים וכבר הרגיש בזה הפר"מ בפתיחה לה"פ. אכן י"ל דכונתם הי' לו להשמיענו עכ"פ האיסורים וק"ל

והנה גוף הקו' הקשה הדב"ש ת"ל הא הוי לאו הנל"ע ותי' דנ"מ בשביעי של פסח דאז שוב לא יוכל לקיים העשה והח"צ בתשו' (סי' מ"ב) תמה ע"ז דהרי יוכל ג"כ לפרר. ועי' שם בהגהות מ"ל שכ' דלא לחנם כ' הדב"ש בחל שביעי בשבת דאז א"י לפרר דהוי טוחן סובר הרמב"ם [דעובר[ מדאורייתא ע"ש. ולכאורה קשה עליו א"כ ס"ס אף ביו"ט הכי כיון דלא הוי צורך קצת אסור ג"כ מלאכה וי"ל ואין להאריך. אכן הח"צ שם תי' יותר מרווח דאיירי באמת שעבר כל הפסח ולא קיים העשה דתו א"א לקיימו וכה"ג עובר להרמב"ם שפוסק כמ"ד קיימו ולא קיימו בפ' ח"י מהל' סנהדרין ע"ש. ועי' ס' שעה"מ פ' הנ"ל שהאריך בזה. והביא ג"כ לשון הגהות מ"ל שם ע"ש ותוכן התי' מ"ש השעה"מ היינו דהרמב"ם פליג בהא אר"י וסובר נהי דלאו הנל"ע א"ע מ"מ אסור לשהותו עכ"פ לכתחלה ובכה"ג גבי ב"י ממילא לקי ג"כ דהוי כמו טמא הבא אל המקדש דקיי"ל דלוקין ועי' רמב"ן במלחמות במכות בסוגיא דקיימו ולא קיימו וכו' שכ' שם דלמסקנא אף אי לאו שקדמו עשה אין לוקין מ"מ לוקה טמא הבא אל המקדש וכו' הואיל וכבר עבר העשה והלאו ומה שמתקן עתה העשה לא בא לקיים הלאו וכ"כ גבי חמץ ע"ש. ואולם למעיין היטב ברמב"ן שם יראה כי יש לחלק בין הנושאים דשם עיקר הלאו שלא יטמאו וממילא עובר ג"כ אם שוהה טמא במקדש א"כ עכ"פ מה שטימא את המקדש זה לא מקיים בלכתו חוץ משא"כ כאן והבן. ועי' ריטב"א בחי' שם למכות תי' באופן אחר קצת די"ל טמא הבא וכו' הטעם הואיל ואיכא תרי לאוי ואף דהתוס' כ' שם בתחלה דזה דוקא בשני לאוין סמוכין מ"מ למסקנא י"ל רבא לח סבר הכי ע"ש היטב ג בענין הפי' מאי ניהו לאו שקדמו עשה

כד) ואגב נזכיר ג"כ מה שאמרנו זה כבר לישב לשון פי' המשניות להרמב"ם שם בהך דתנן הנוטל א על הבנים וכו' ר"י אומר לוקה. פי' שם הטעם דר"י סובר לאו הנל"ע לוקין עליו. ועי' פי"ז בחי' למכות שתמה בזה הרי הש"ס בחולין מסיק הטעם משום דר"י סבר לאו שקדמו עשה לוקין מהך ברייתא דנותר ע"ש. ובחי' לב"מ כ' קצת מזה. אכן י"ל עי' ריטב"א שם שכ' דלמ"ד לאו שקדמו עשה אין לוקין מ"מ ע"כ אין דומה להך דשילוח הקן דהרי אף לר"י קאמר הכי ע"ש. והרמב"ם י"ל דסבר שהן דומין זה לזה יעי' היטב ברי"ף ור"ן שם דהי' הגירסא במכות הניחא למען דתני קיימו ולא קיימו וע"ש הפי' דלמאן דתני ביטלו לא שייך לומר העשה אתי לנתוקי ללאוי עי' בריטב"א שם. ח"כ י"ל כיון דע"כ אידך דר"י דסבר התראת ספק לא שמי' התראה ע"כ סבר ביטלו וכו' כמבואר לפי גי' זו ע"ש היטב דר"י סבר קיימו משום דסבר ה"ס שמי' התראה ור"ל (סבר) להיפוך ע"ש. א"כ כיון דסבר ביטלו ע"כ גם לאו שקדמו