פתח הבית חלק א סח

ברייתא קמייתא דממעט לה יצא זה שאינו נשמר לשום מצה רק לשם זבח זה לא צריך דאף אם נשמר לשם מצה מ"מ לא נשמר אדעת לאכול בעני ועוני וק"ל

ודע מש"כ רש"י בד"ה שאינה נאכלת וכו' שכ' והיכא דלא נשחט וכו' צ"ל ודאי גם עדיין קדושת פה לא הקדישה כלל דקדושת פה ג"כ מהני עכ"פ לאיסור וק"ל. ועי' רמב"ם (פ"ו מה' חו"מ ה"ט) שכ' חלות תודה אין יוצאין משום שנשתמרה לשום זבח וכו' והיינו כרבה. ולכאורה א"כ אם שמרה בפירוש לשם מצה ג"כ יהא מהני דבהא פליגי רבה ור"י וכו' וכל כי האי הי' לו לרמב"ם להשמיענו. אכן י"ל ודאי אף לרבה כיון דסתמא אינה משתמרת לשם מצה אף אי שמרה בפירוש לא מהני רק דר"י סובר דלרבה הי' לנו בזה להתיר אבל רבה לא סבר הא ופסק כרבה וק"ל. וק"ק דהרי הש"ס פריך ות"ל דאין נאכלין בכל מושבות ומשני נאכלין בנוב וגבעון וכו' וא"כ הרי הרמב"ם לא הביא כלל הך דנוב וכו' ומשמע דהוא פסק כמ"ד קדושה ראשונה גם לעתיד לבוא קידשה וא"כ ממילא אסור בשאר א"י א"כ למה לו להביא כלל הך דושמרתם וק"ל

קלח) עי' שעה"מ (פ"ו מה' חו"מ ה"ה) שהביא ראי' מסוגיא זו דאף אם נעשה עשירה לאחר אפי' ג"כ לא יצא מדפריך גבי רקיקי נזיר ות"ל דהוי מצה עשירה. והרי הרמב"ם פסק ופי"ג מה' קרבנות) דרקיקין אחר אפי' מושח אותן וא"כ מוכח דאף כה"ג מיקרי מ"ע ע"ש שהאריך בטוב טעם ולכאו' א"כ הא דפסק רמ"א וסי' תעא) דמצה שנתפררה ונשרה ביין ושמן אסור לאכול בע"פ דיוצאין בה בלילה. ולדעת הרמב"ם הנ"ל מותר לאכול בע"פ ואין להאריך פה

קלט) עי' רבינו יונה פ' כיצד מברכין (לז:) שהביא שם ג"כ דעת רש"י שפי' הא דליקט מכולן כזית ואכלן אם חמץ הוא ענוש כרת אם מצה יוצא בה י"ח בפסח דפי' רש"י שם דקאי אמנחות. ועי' תוס' שם ד"ה לקט שהקשו ת"ל כל המנחות באות מצה. והרבינו יונה שם הקשה עוד ת"ל דאין נאכלין בכל מושבות ע"ש. ולכאורה תימה עליו בתרתי חדא אמאי לא הקשה בפשיטות דהא ממעטינן מושמרתם כל שאינו נשמר לשם מצה והני נמי נשמרין לשם מנחה. ומה שהקשה ממושבות קשה דילמא קאי לזמן נוב וגבעון וק"ל. וכעת צ"ע. ולקמן (לט:) [אות קמד] נאריך עוד בזה קצת

קמ) דף לט ע"ב בתוס' ד"ה לא שלוקין וכו'. לכאורה מכאן ראי' דהתוס' סוברים דכבוש במרור היינו דוקא בחומץ דאל"כ תיקשי עכ"פ כיון דתני כבושין מכש"כ מבושלין א"ו דאיירי בחומץ ומכאן תשו' קצת לדעת מג"א (סי' תעג) שכ' דר"ש לטעמי' שסובר דלענין איסור הוי כבושה ג"כ רק בחומץ אבל לדידן דקיימ"ל דאף במים הוי כבושה אף לענין מרור כן. ולהנ"ל מוכח דאף לדידן במרור בעי דוקא חומץ

אח"ז ראיתי אשר החק יעקב שם הרגיש בזה והטלה דלא כמג"א ע"ש. אכן לכאורה אין זה ראי כ"כ די"ל כבוש במים הוי ג"כ ס"ד דעדיף מבישול לענין זה הואיל ונכבש מעל"ע וק"ל

קמא) שם בגמ' בעי רמב"ח וכו' לכאורה צריך להבין ל"ל לרמב"ח למבעי אליבא דריה"ג שהיא שלא כהלכתא טפי הי' לו למבעי אליבא דר"מ דסבר מע"ש ממון גבוה הוא דהלכתא כותי'. אי יוצאין במרור. ומזה יהא מוכח כדעת הרמב"ם ופ"ה מה' חו"מ) שפסק דיוצאין במצה של מע"ש אף דהוא פסק ג"כ כר"מ ומ"מ פסק כמ"ד לפי שא"ב ה"א דאף דהוי ממון גבוה מ"מ יוצא בו אף לענין מצה כתי' הר"י קורקס שם א"כ ניחא וק"ל

קמב) עי' תשו' שאג"א (סי' צד) שכ' דודאי אין לפסול מצה גזולה משום דלא איקרי לכם הואיל ולא כתיב לכם בגופי' רק דילפינן לה מחלה והרי בחלה גופי' גזל סאה חיטין וטחנה וכו' חייב בחלה א"כ אין למעט בלמד יותר ממלמד רק עיקר הפסול משום מהב"ע וא"כ בדרבנן לא חיישינן כלל למהב"ע ולכך רוצה לצדד דמרור הגזול יוצא בו הואיל ואינו רק דרבנן ע"ש. ובאמת עיקר החיוב גבי חלה הואיל וקנאו בשינוי. אך השאג"א כ' שם דאף למ"ד שינוי במקומו עומד הי' חייב בחלה כמבואר בש"ס ריש הגוזל קמא והיינו מדאמר התם ראב"י סבר שינוי במקומו עומד ע"ש. ולכאורה למאי דס"ד דטעמי' דראב"י משום דסבר שינוי במקומו עומד ע"כ הי' צ"ל הא דתנא אין זה מברך וכו' היינו דפטור לגמרי מחלה. ועי' רא"ש ור"י ריש ג' שאכלו. ואף שהי' מקום קצת לקיים דברי תשו' שאג"א הנ"ל דאף אי נימא בחלה עיקר הטעם משום דשינוי קונה מ"מ אין שייך ללמוד מצה כלל מחלה דבעי לכם למעוטי גזול דבחלה לא שייך זה דממ"נ אי גזל קמח קנאו בשינוי ואי גזל לחם כבר נתחייב בחלה אצל הנגזל. וא"כ כיון דלא שייך גזול גבי חלה א"כ אין ללמוד מצה מחלה דבעי לכם וכל עיקר המיעוט גבי חלה היינו אם הי' של גוי בשעת גילגול וא"כ גבי מצה לא שייך זה. אך כ"ז אינו. גם בלא"ה אף בחלה שייך זה כגון שלש חבירו פחות משיעור ואח"כ גזל הוא וצירף זה לפחות משיעור אחר דהסל מצרף דלא הי' שינוי כלל וגם לא נתחייב אצל אחר ויש בזה להאריך קצת וק"ל

ובאמת נפלאתי על הפוסקים שלא ביארו כלל גבי מרור של איסור כגון טבל וכדומה מה דינו ולא מצאתי זה ברמב"ם וטוש"ע ודוחק לומר כנ"ל דגבי מצה הטעם רק משום מהב"ע ובדרבנן לא קפדינן דאכתי תיקשי דהרי בה' סוכה הביאו דעות בזה אי חיישינן גם ביו"ט ב' למהב"ע וק"ל

קמג) אגב נזכיר ג"כ מ"ש בשעה"מ (פ"ו מה' חו"מ ה"ח ד"ה שוב) שכ' דהתוס' הקשו שפיר נימא הואיל ואי בעי מיתשיל וכו' ואי משום דהדר לטיבלי' הרי יכול ליתן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר וכה"ג אפילו בשבת שרי כמ"ש התוס' בגיטין (לא. ד"ה במחשבה וכו') ע"ש. ולכאורה הרי שם לא איירי רק בטבול לתרומה גדולה ולאבא אליעזר בן גמלא אף טבול לתרומת מעשר אבל טבול למע"ש ודאי לא מהני מחשבה וק"ל

ועפי"ז יתיישב ג"כ לכאורה מה שהקשו מסוגיא דמפנין דתנן התם אבל לא טבל. וכן מסוגיא דבכל מערבין דהני דוכתי איירי בטבול לכל וק"ל ואין להאריך. ועוד חזון למועד אי"ה

קמד) עוד רגע אדבר בענינים אלו הנה הרמב"ם פסק (פ"ט מה' מעה"ק הכ"ד) ומעשה של לחמי תודה ונזיר נעשים בחוץ לעזרה. ועי' כ"מ שם לא רמז מוצא מקום דין זה. ופי' מ"ל שרמז לבעל ברכת הזבח. ועי' היטיב בס' בה"ז ס"פ ואלו מנחות כ' ראי' לדברי הרמב"ם ע"ש. ובדף (פח:) במנחות הקשה על הרמב"ם בהא דפריך התם רביעית למה נמשח אי משום נזיר שחיטת איל מקדש לחם. וכן הא דפריך התם לוג למה נתקדש אי משום לחמי תודה זבח הוא דמקדש לה. ולדעת הרמב"ם אמאי לא פריך בלא"ה כיון דנעשה הכל בחוץ איך הי' מקדש ללחם הרי נפסל ביוצא ע"ש. ואף דלדעת התוס' במנחות (צה: ד"ה לישתו וכו') כ' דאין נפסל ביוצא משום קידוש כלי שרת מ"מ מודו דגנאי הוא לצאת ע"ש וק"ל. [וקו' זו] יש לדחות קצת דאי הי' מקדשין אותו בשעת מדידה הי' באמת עושין אח"כ הכל בפנים. ובסוף פ' ר' ישמעאל במנחות בתשו' שפילפל שם הבה"ז עם הקדוש כ' שם להוכיח דע"כ חזקי' ור"י סברי אין תנור מקדש מדפליגי בגמ' (עח.) בתודה ששחטו על שמונים חלות וכו' אי נתקדשה בשחיטה ות"ל תנור מקדש א"ו דלית להו תנור מקדש. אכן לפי דעת הרמב"ם אין ראי'. ובחי' לקמן פ' אלו עוברין הארכנו בדברי בה"ז