פתח הבית חלק א סז

א"כ מדוע פסק הרמב"ם דאף בשאר איסורין לא יצא ואמאי לא נימא דאתי עשה ודחי ל"ת. ז"א דשאר איסורין י"ל ודאי לא יצא הואיל ולית בהו היתר אכילה אף דעכשיו יש לו היתר ע"י דאתי עשה ודחי וכו' מ"מ זה לא מיקרי היתר אכילה עי' אחרונים שפלפלו בזה תשו' יד אלי' ותשו' מים רבים חא"ח ותשו' ש"א ויש פנים לכאן ולכאן. רק טבל י"ל מיקרי ה"א הואיל ויכול לתקנו ובזה בלא"ה אינו יוצא הואיל ויש לעני חלק בו וק"ל. גם נאמר דשאר איסורין ודאי לא יצא כיון שעכ"פ אין להם היתר כל שבעה כמבואר לקמן (לח:) דבעי מצה הראוי' לכל שבעה אבל טבל ודאי ראוי' לשבעה הואיל ויכול לתקנו וקצת יש לפלפל בזה בחדש אי מיקרי יש לו היתר כל שבעה כיון שהעומר מתיר או צריך דוקא שיהא לו היתר כל שעה ושעה. וא"כ מאי מקשה הירושלמי בקידושין דיבא עשה דבערב וגו' וידחה ל"ת דחדש וק"ל. ואין להאריך פה. עכ"פ יש ליישב דעת הרמב"ם

אכן כ"ז אי נאמר דהרמב"ם מודה דמהב"ע בדאו' חיישינן אכן זה דוחק דמשמע מלשונו בה' לולב דאף בי"ט ב' במקדש יוצאין בלולב הגזול א"כ חזינן דלא קפיד כלל אמהב"ע. ע"כ נראה באופן אחר דלפי פשוטו יראה מהרמב"ם שסובר דטבל מיקרי אין בו היתר אכילה שפוסק דאתרוג של טבל א"י בו ואף בי"ט ב' דחסר כשר רק העיקר הואיל ועכשיו אסור כ"ז שלא תיקנו גרע טפי. ומעתה י"ל דקשה על הברייתא ל"ל קרא בטבל ת"ל דא"ב ה"א. אך י"ל היכא דאין לו רק כזית מיקרי היתר אכילה הואיל ודחי עשה ל"ת כאשר כ' לעיל בשם תשו' אחרונים דיש מקום לומר כן. אך אכתי האיך משכחת לה דממ"נ אי יש לו יותר מזית הדר הוי א"ב היתר אכילה הואיל ויכול להפריש וכו' ואי אין בו רק זית הרי יש לכהן ועני חלק בו אך י"ל דנ"מ בטבל ביד ישראל ולמ"ד מתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמיין א"כ עדיין אין לכהן חלק בו רק איסורא דרכיב עלי' וכיון דאתי עשה ודחי וכו' שרי לגמרי ומיקרי שלו. אבל הרמב"ם פסק כמ"ד כמשה"ד א"כ לא משכחת כלל הך דינא דבישראל שירש מאבי אמו וכו' ג"כ לענין מעשר עני לא משכחת לה דאף שכ' לעיל בתוס' ד"ה אתיא לחם וכו' דמשכחת לה באחר שנתן מתנה לישראל עני בטיבלו דאז שפיר מפריש והן שלו ע"ש. כאן לא שייך זה דהדר הוי א"ב ה"א כיון שיכול להפריש ואח"כ יאכלנו בהיתר וק"ל

ולענין תרומה בלא"ה לא משכחת לה דאיסור מיתה לא דחי עשה כנ"ל. ואף אם נאמר דאיסור מיתה בידי שמים דחי עשה רק כרת לא דחי. אפ"ה י"ל ג"כ עפי"מ שכתבנו לעיל דהרבה סוברים גבי אתרוג ש"ת לא יצא רק כהן אבל לא ישראל דבעי דוקא חזי לדידי' במידי דאוריי' ודוקא לענין עירוב וטילטול דמידי דרבנן הקילו בהא א"כ ניחא שפיר דממ"נ אף בטבול לתרומה לא משכח"ל דאם אין לו רק זית אם הוא כהן יפריש ואי ישראל א"כ אינו שלו לדידן דקיימ"ל מתנות של"ה כמשה"ד ואף בישראל שירש מאבי אמו כהן ס"ס כיון דלאחר הפרשה יהי' תרומה שאסור עליו לעולם א"כ מיקרי אינו נאכל כל שבעה דודאי אף לתי' זה ס"ס בשאר איסורים קשה נימא דדחי עשה ל"ת וע"כ משום כיון דעכ"פ אין לו היתר כל שבעה לא יצא משא"כ טבל נהי דלדעת הרמב"ם מיקרי א"ב ה"א הואיל ואכלו באיסור כמו באתרוג דלא מיקרי פרי הואיל ועתה הוא אסור בשעה שיוצא בו מ"מ ודאי לא שייך לומר בו שאין נאכל כל שבעה וק"ל וא"כ תרומה הדר הוי כמו שאר איסורים. ובלא"ה י"ל דהך ברייתא כיון דסברה דמתנות של"ה לאו כמשה"ד א"כ אף ישראל שירש וכו' צריך לתת לכהן אחר. עי' ספ"ב דקידושין

היוצא לנו מכ"ז דהרמב"ם סובר מתנות של"ה כמשה"ד כאשר פסק להדיא (בפ"ה מה' אישות ה"ו) ע"ש. אך ע"ז קשה א"כ מדוע לא הביא הרמב"ם הן דהמלך שאנס גורנו בחובו דחייב לעשר כמבואר בש"ם דחולין (קלא.) בשלמא בלא דברינו אלה הוי מצי לדחוק ולומר דודאי הא דמשני התם שאני התם דקא משתרשי לי' וכו' זה דוקא למ"ד דכמו שה"ד. וא"כ הי' מקום לומר דאיהו פסק כמ"ד דלאו כשה"ד אף דבה"א פסק להדיא דכמי שה"ד כנ"ל מ"מ הרי פסק (פ"ג מה' מע"ש) דא"י ליתן מע"ש במתנה אא"כ נותן בטבלו א"כ הרי דלאו כשה"ד. ותי' הכ"מ ולח"מ דלאו לכל דברים הוי כשה"ד ע"ש היטיב בה' אישות ומע"ש. א"כ המ"ל דאף לענין זה לאו כשה"ד דנימא דהוי של כהן ולא מיקרי תו שלו קשה אכן לפ"מ שאמרנו לעיל לתרץ דעת הרמב"ם דהוי כשה"ד ולא מיקרי תו שלו קשה. גם צריך להבין מדוע הביא הרמב"ם (פ"א מה' מעשר ה"ד) מנין לבעה"ב שאוכל פירותיו טבלים שפטור שנאמר אשר ירימו אין לך בהן אלא משעת הרמה וכו' ות"ל כיון דאיהו פרק דמזיק או אוכל ממון שאין לו תובעין פטור כי ביאר בדבריו (פ"ט מה' ביכורים) ע"ש. א"כ ממילא אף אחר הרמה כ"ז שלא בא ליד כהן פטור. זה כבר ביארנו באריכות. בסוגיא דתרומת חמץ. ובקונטרס מיוחד בדין הנאה של כילוי בטבל. ואין מן הצורך לכפול הדברים

ובפשטות הסוגיא י"ל קצת לכאורה לעולם הברייתא איירי שאין לו כזית ואי משום דא"כ חלק כהן ועני מעורב בו. הא י"ל דאיירי כגון ש עסה בשיניו טרם שבלעו וא"כ קני' בשינוי ושוב אין חייב רק ממון וא"כ שפיר יוצא אח"כ בשעת בליעה והבן

וגם אפשר דאף ממון אין חייב דקלב"מ שחייב מלקות מחמת הטבל. ועפי"ז י"ל גם דעת הרמב"ם ואין להאריך. ובני הנבון החתן זלמן נ"י הקש' מאי קאמר הש"ס אתיא לחם לחם וכו' ת"ל אמאי לא ניליף ט"ו ט"ו מסוכות מה התם שאול כשר אף כאן ולומר לחומרא מקשינן זה דוחק דאפשר חשיב קולא. ויש להאריך בזה הרבה ועת לקצר ועי' לעיל (כט. תוס' ד"ה בדין הוא וכו') בפיז"ל שם שכ' להדיא כן דלעיסה מיקרי שינוי והביא ראי' מש"ס דכתובות ר"פ א"נ דקאמר התם מכי לעסי' קניא ע"ש. ובאמת משם אין ראי' כ"כ די"ל התם מכי נותנו לתוך פיו קניא דפיו קונה לו. ועי' שטמ"ק שם ואכ"מ. עוד אמרנו להוכיח כדעת הרמב"ם לקמן סוף (לט:)

קלה) שם בגמ' בעי רשב"ל מהו שיוצא אדם וכו' הרמב"ם לא הביא כלל הך דינא וצ"ל דסובר כתי' א' בתוס' ד"ה אבל. דהסוגיא אזלי למ"ד מחיצה לקלוט דאו' וא"כ אנן דפסקינן דהוי רק דרבנן אין נ"מ כלל וק"ל. ועי' ברמב"ם (פ"ו מה' חו"מ ה"ח) שכ' מצה של מע"ש יוצאין הואיל ואפשר שיפדה ויאכל בכל מקום ולא כ' כלל הטעם משום דאם נטמא כדלעיל (לו:) א"ו משום דלדידן דלא הוי רק דרבנן בלא"ה ניחא וק"ל. ובחי' על ה"פ כ' עוד בזה

קלו) בתוס' ד"ה חלת תודה וכו' והא דלא פריך וכו' עי' מש"כ לעיל. די"ל למ"ד לפי שא"ב ה"א חלות תודה מיקרי לכם וק"ל

קלז) ע"ב בגמ' ות"ל דהוי מצה עשירה וכו' כל הני דפריך הש"ס לא הוי לכאורה רק להך ברייתא דיליף משבעת ימים אבל בברייתא קמייתא דיליף מושמרתם וכו' ל"ק דאף אי ממעטינן משום דלא הוי לחם עוני או שנאכל בשמחה דוקא כל עיקר הלימוד מושמרתם כיון דאיירי שלא הקדישן עדיין לפי פי' רש"י ותוס' רק דהשמירה הי' ע"ד דלא להוי עני ועוני וק"ל

אכן מלשון רש"י ד"ה זאת אומרת וכו' יראה קצת דלא כן שכ' ועל אותן שקרבו בנוב וגבעון הוצרך להביא ראי מושמרתם ומשבעת ימים. א"כ משמע דאף על הך דדריש מושמרתם קשה ג"כ. וקצת י"ל דכונת רש"י על אידך ברייתא דע"כ יליף מושמרתם ומשבעת ימים וק"ל. או נאמר אף על