פתח הבית חלק א סו

ה"א אף ר"מ מודה ואתיא מתני' דסנהדרין שפיר אף בגבולין וכנ"ל או בירושלים לפי תי הש"כ ויש להאריך בכ"ז הרבה

גם צריך לדעת דלדעת הרמב"ם שסובר דטבל מיקרי אין בו ה"א לפי הנ"ל א"כ בחלה ג"כ עיסה של טבל היינו שלא הופרש עדיין תרומה או מעשר עד שנתגלגל העיסה יהא פטור מחלה כיון שלא נקרא עריסותיכם שאסור מטעם טבל ותוס' בסוכה שם הוכיחו דחייב בחלה זולת אם אין בו רק כשיעור משום דהוי חלק כהן מעורב בו וק"ל

גם דע דהשאגת ארי' דימה הנושאים להדדי דאם מע"ש בגבולין מיקרי אין בו ה"א אף שיכול להוליכו לירושלים ולאכלו שם או לפדותו א"כ כמ"כ טבל מיקרי א"ב ה"א אף שיכול לתקנו כיון דעכ"פ עכשיו אינו ראוי ע"ש. ובאמת לא משמע כן מכל המפרשים דטבל הואיל ויש לו היתר מיד מיקרי יש בו ה"א וק"ל

גם צריך לדעת דלכאורה לדעת הרמב"ם שפוסק אתרוג האסור של טבל וכדומה אף ביו"ט ב' פסול והיינו משום דלא מיקרי פירי כנ"ל. א"כ לכאורה כ"ז למ"ד לפי שא"ב ה"א אבל למ"ד לפי שא"ב ד"מ היינו מע"ש וכו' א"כ לכאורה יראה דבי"ט ב' ודאי כשר דכה"ג לא שייך לומר דלא מיקרי פרי וא"כ דוחק קצת הא דאמר מאן דבעי ה"א לא בעי ד"מ וכו' מנ"ל הא דילמא מש"ה קאמר לפי שא"ב ה"א כדי לפסול אף בי"ט שני וצ"ע בכ"ז

קלג) גם צריך לחקור עוד בדין קדשים קלים לריה"ג דסובר דהוי ממון בעלים. ועי' בלח"מ (פ"ח מה' נ"מ ה"א) שכ' דהרמב"ם פוסק כריה"ג. ועי' ברמב"ם פ"ה מה"א. ופ"ד מה' עכו"ם. וא"כ לכאורה בלא"ה י"ל לרבנן אתי אידך עריסותיכם למעוטי לחמי תודה לרבנן דפליגי אריה"ג וסברי דהוי ממון גבוה. וגם אף לריה"ג דמודה עכ"פ לאחר שחיטה דהוי ממון גבוה. ואפשר דלחם הוי ג"כ כה"ג וא"כ צריך קרא לפוטרו מן החלה. וכעת לא מצאתי זה מבואר היטיב ברמב"ם אי לחמי תודה פטורין מחלה. וא"כ נסתר כל הבנין הנ"ל מה שהעלו המפורשים דהרמב"ם פוסק כרבנן דהרי אף לרבנן ממעט אידך עריסותיכם ממון גבוה דהיינו קדשים קלים. וא"כ כיון [דהרמב"ם] פוסק בהא כר"מ דמעשר שני הוי ממון גבוה א"כ ודאי יפטור מחלה וכן א"י בו ידי מצה. ואפשר לומר דודאי תודה וכדומה מסברא ממעטינן לה מחד קרא דלא מיקרי לכם כמו דאמרינן שמן של תרומה טמאה אסור להדליקו בי"ט דהוי רק העיקר לגבוה כיון דלא שרי רק בשעת שריפה ליהנות הוי כמו כהנים משולחן גבוה קא זכו כמ"ש תוס' בכמה דוכתי'. ועי' לעיל ריש מכילתין (ה. תוס' ד"ה ואומר) וכמי נדרים ונדבות דאין קריבין בי"ט משום דכהנים משולחן גבוה קא זכו כמבואר במס' ביצה (כא.) וא"כ אטו לפי תי' הרי"ק לדעת הרמב"ם שפוסק כמ"ד לפי שא"ב ה"א א"כ יהא מותר גם נו"נ דהרי משמע אף למ"ד נו"נ קריבין וכו' היינו משום שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם והוי צורך קצת אבל לא נישום צורך הדיוט שרי א"ו התם משום הואיל ובעי דבר המתיר כגון לחם שחיטת הזבח מתירין להכי מיקרי ודאי צורך גבוה משא"כ מע"ש והבן כ"ז היטב. ובאמת י"ל קצת בלחמי תודה וכדומה בלא"ה לא שייך לענין חלה דממ"נ אי הקדישן קודם גילגול בלא"ה הי אסורין אז עד שישחט עליהן הזבח ואי לא הקדישן א"כ נתחייבו משום גילגול. אף דקצת יש לפקפק גם בזה כיון דגבי מצה א"י בהן י"ח אם עשאן לעצמן כדלקמן הואיל ולא נשמרו לשם מצה א"כ ניליף חלה מגז"ש דמצה לחם לחם וק"ל אכן אין נראה כן וק"ל

גם יש להקשות קצת על דברי תוס' דלקמן בד"ה מנה"מ שהקשו אמאי לא קאמר בפשיטות דמש"ה א"י בחלת תודה הואיל ונשמרו לשם גבוה וכו' ע"ש. ולהנ"ל י"ל כיון דמותרין להדיוט יוצא בהן. ויתיישב בזה דעת הרמב"ם שפסק בחלה של מע"ש דחייב. ולפי תי' הרי"ק מצא תוספת' דאיתא התם ר"מ מחייב בחלה ע"ש. אך דעדיין קשה מדוע לא פסק כתלמודא דידן. ולהנ"ל ניחא דע"כ מהא דלחמי תודה מוכח שפיר כמ"ד לפי שא"ב ה"א אף בחלה ולא ממעטינן כלל ממון גבוה וק"ל. אך כ"ז אין נראה בעיני דא"כ שתי לחם יהא מותר לאפותן בי"ט הואיל דלא ממעטינן ממון גבוה רק מה שמותר באכילה אלא ע"כ כנ"ל הואיל ובעי דבר המתיר ודאי לא מיקרי צורך הדיוט ועדיין צריך עיון רב בענינים אלו ולקמן פ' אלו עוברין הארכנו ג"כ הרבה בענינים אלו יעוד חזון למועד בזה

קלד) ועתה נזכיר ג"כ מה שיש לישב באופן אחר דעת הרמב"ם שפסק דא"י במצה של טבל אף דאנן קיימ"ל איסור חע"א בכולל. דמ"ש לעיל ליישב דאנן קיימ"ל לפי שאין ה"א וילפינן מצה מחלה כנ"ל לפ"מ שביארנו די"ל ר"מ סובר מהב"ע וא"כ מיותר לך גבי סוכה וכנ"ל. א"כ אי הך ברייתא דמצה של טבל אתי כר"א א"כ כיון דילפינן מלך דגבי סוכה למעוטי ה"א א"כ ממילא ילפינן מצה מסוכה ט"ו ט"ו. וא"כ קשה על הברייתא ל"ל הך דלא תאכל וזה י"ל ואין להאריך

אכן נכתוב באופן אחר ונקדים דבאמת משמע מלשון הראשונים דאין זה מוכרח כ"כ ברמב"ם שפסק דלא אמרינן מהב"ע כלל אף בדאו' עי' ב"י (סי' תרמט) ומשמע דיש מקום לומר הא דפסק הרמב"ם בה לולב דביו"ט שני יוצא בגזול י"ל איירי בגבולין ע"ש. וא"כ לכאורה מיושב הרמב"ם בפשיטות די"ל ודאי הך דמהב"ע אינו רק דרבנן כמ"ש תוס' בסוכה (ט.) א"כ הברייתא רוצה לדרוש מקרא לפסול אבל עכ"פ מדרבנן פסול לכ"ע משום מהב"ע וכו' אך לכאורה עדיין הי' לו לרמב"ם לבאר דאין פסול רק דרבנן ונ"מ טובא. גם הי' לו לכאורה לבאר אם אין לו רק מצה זו דעשה דוחה ל"ת. אך זה י"ל כיון דהרמב"ם פסק דחיוב מצה בזה"ז מבערב תאכלו מצות עי' (פ"א מה' חו"מ) ומה שתמה הלח"מ שם דהרי כיון דפסק הרמב"ם בלפני זמנו כר"י א"כ ע"כ קרא דלא תאכל עליו וגו' אתי להיקשא לחיוב מצה בזה"ז ובערב תאכלו וגו' כמבואר כ"ז היטב לעיל (כח:) ע"ש. מ"מ אין זה מוכרח כ"כ די"ל היקשא אתי לשאר דרשות לחיוב נשים או למעוטי אורז ודוחן. ועי' מ"ש לעיל (לה.) והמהרש"א כ' ה"ה דהמ"ל כן ע"ש. ומעתה שפיר י"ל דהוי עשה דלפני הדיבור ואין דוחה ל"ת דלאחר הדיבור כמ"ש תוס' בקידושין (לא. ד"ה אקרוב) בשם הירושלמי ואין להאריך

אכן נראה ליישב קצת באופן אחר עפי"מ שביארנו לעיל דיש מקום לומר אתרוג של תרומה אין יוצא בו רק כהן ולא ישראל ושכן כ' בתשו' שער אפרים וכפות תמרים ושכן משמע מלשון הר"ן. ושם כ' דמלשון הר"ן אין כ"כ הוכחה ע"ש. ומעתה י"ל דודאי קשה על הברייתא ל"ל קרא דא"י במצה של טבל ת"ל דהוי מהב"ע. אך י"ל דנ"מ אם אין שם רק כזית דאתי עשה ודחי ל"ת כאשר האריכו בזה האחרונים ז"ל. אך עדיין הא טבל הוי במיתה ואין עשה דוחה ל"ת שי"ב כרת וה"ה מיתה בידי שמים. כאשר הארכנו בזה בחי' על ה"פ. ועתה מצאנו פלפול זה בת' שאג"א. וצ"ל דעיקר הנ"מ בטבול למעשר עני דליכא מיתה. ומיושב היטב לשון הברייתא ואין להאריך פה. אך אכתי קשה ממ"נ אם יש בו יותר מזית הרי יכול להפריש ואי לא עשה כן הדר הוי מהב"ע ואי אין שם רק זית א"כ הרי ס"ס יש לעני חלק בו וא"כ אין יוצא אך כבר הארכנו לעיל בכמה דוכתי ובחי' על ה"פ דסברת תוס' אין ל מוכרחת כ"כ דודאי אי אמרינן מתנות שלא הורמו לאו כמשה"ד י"ל דכ"ז שלא הפריש אין לכהן ועני חלק בהן והוי שפיר שלו רק איסורא רכיב עלי'. וא"כ כיון דאתי עשה ודחי ל"ת דליכא תו איסור הוי שפיר שלו וק"ל

ומעתה י"ל כיון דהרמב"ם פוסק כמ"ד מתנות של"ה כשה"ד כמבואר בדבריו (בפ"ה מה' אישות) א"כ שפיר לא יצא בטבל משום מה"ב וכו' וק"ל, ואי משום דאכתי