פתח הבית חלק א סה

ידעינן רק מה שאינו שלו לגמרי וק"ל: ומעתה יש ליישב היטיב לשון הר"ן בסוכה שם שכ' דאתרוג של מע"ש דלא יצא לר"מ אבל לרבנן יוצא ואף בגבולין וכו' ותמהו עליו האחרונים עי' כפות תמרים הרי מבואר בסנהדרין שם דבגבולין ד"ה ממון גבוה. ועפ"י הנ"ל ניחא דודאי הא דאמ' ר"ח בסנהדרין בגבולין ד"ה ממון גבוה וכו' היינו הואיל ואסו' מיקרי אינו שלו כמ"ש תוס' בקידושין (נג: ד"ה איהו וכו') שהבאנו לעיל. א"כ י"ל שפיר בחלה קאמר ר"ח דהכל מודים דממ"נ לר"מ הוי ממון גבוה ולרבנן כיון דע"כ אתי חד עריסותיכם למעוטי שא"ב היתר אכילה א"כ ג"כ פטור וק"ל. משא"כ אתרוג לא ממעטינן כלל דבר שאין בו היתר אכילה. ואף דלפ"ז לכאורה קשה א"כ מאי פריך שם הש"ס בסנהדרין מהא דמע"ש של עיר הנדחת יגנזו ואמאי הא לא מיקרי שללה ות"ל התם לא כתיב תרי זימני זה י"ל ולקמן נאריך בזה

ומעתה נ"ל דעת הרמב"ם דהנה הרמב"ם פוסק בהל' סוכה שם דאף ביו"ט שני פסול אתרוג האסור ועי' מג"א (סי' תרמט) ועיקר הטעם משום שאין נקרא פרי. א"כ ניחא שפיר באתרוג בגבולין לא יצא משום דלא מיקרי פרי ובירושלים יוצא כמ"ד לפי שאין בה היתר אכילה וכן בחלה בגבולין לא יצא משום דאין בו היתר אכילה וכיון דכתיב תרי זימני עריסותיכם ע"כ אתי למעוטי הא אבל בירושלים יצא שפיר וכן מצה דילפינן לחם לחם מחלה בעי ג"כ דוקא היתר אכילה

ומעתה ניחא ג"כ כל סוגיא דהאיש מקדש הנ"ל הך דמתנה וכו' דמשמע דאיירי בגבולין ואפ"ה מוקמי לה התם כרבנן כנ"ל. והשתא י"ל נהי בחלה פטור לרבנן בגבולין היינו הואיל ואין בו היתר אכילה דכתי' תרי זימני וכו' משא"כ בהני דלא כתיב תרי זימני. ואף שכבר כ' כן תוס' בקידושין (נג:) הנ"ל דכל עיקר הטעם שם הואיל וא"ב היתר אכילה וכו'. רק הרווחנו בזה דהי' ק' לן עדיין מהך דכרם רבעי פטו' מעוללו' דמשמע דאיירי ג"כ בגבולין וא"כ ת"ל אף לרבנן פטור משום דלא מיקרי כרמך וכו'. ולהנ"ל ניחא דודאי היכא דלא כתיב תרי זימני לא ממעטינן ה"א וק"ל. ואף דאכתי צריך להבין כיון דלתי' הרי"ק פוסק הרמב"ם כמ"ד לפי שא"ב היתר אכילה וכפי פי' הנ"ל היינו כתותי מיכתת שיעורי' א"כ אכתי אמאי כרם רבעי פטור מעוללות. כבר הרגיש בזה גם השעה"מ שם לפי תי' מהרי"ק ע"ש. אכן באמת י"ל נהי ודאי דמסברת חוץ לא הוי ממעטינן ממון גבוה מ"מ לענין שלא ליתן עוללות ודאי מסברא פטור הואיל ואינו שלו רק לאכלה והבן זה וק"ל

קלא) ומעתה י"ל ג"כ הך ברייתא דלעיל (לה:) דתני מצה של טבל אינו יוצא מדרשא דלא תאכל עליו חמץ וכו' היינו דאתי בהא כר"מ דסבר עיסה של מע"ש פטורה מן החלה ודריש עריסותיכם המיותר לדין ממון א"כ ממילא אין לנו קרא למעוטי היתר אכילה לכך צריך קרא דלא תאכל וגו' אבל אנן פסקינן כרבנן ודרשינן עריסותיכם להיתר אכילה א"כ ממילא במצה של טבל אין יוצאין הואיל וא"ב היתר אכילה אף דיוכל לתקן סובר הרמב"ם דמיקרי א"ב היתר אכילה עכ"פ כמו שהוא עתה כמו מע"ש בגבולין. אף שקצת מהאחרונים חילקו בין הנושאים קצת מיאנו בזה. וכן י"ל דעת הרמב"ם. וא"כ ניחא שפיר וקצת יש לתת תבלין לזה מדוע ר"מ לא מוקי קרא להיתר אכילה. עפ"י מה שהארכנו במ"א ליישב קו' תוס' שהקשו בסוכה (ט.) ל"ל קרא למעוטי סוכה גזולה ת"ל דהוי מהב"ע ע"ש. ואמרנו כי צריך להבין אמאי לא מוקי קרא דסוכה לך למעוטי סיכך בדבר שא"ב דין ממון דלא מהני. ובס' קרבן חגיגה נסתפק בזה די"ל אף דשאול כשר כה"ג פסול א"כ י"ל קרא אתי להכי. ואמרנו שם באריכות דבאמת מאן דאית לי' מהב"ע וכו' מוקי קרא באמת להכי. א"כ י"ל ר"מ סבר מצוה הבאה וכו' כרשב"י דר"פ לולב הגזול וא"כ לך בסוכה מיותר וע"כ למעוטי היתר אכילה א"כ ממילא ילפינן מצה מסוכה בגז"ש דט"ו ט"ו והדר ילפינן חלה ממצה לחם לחם וא"כ ע"כ אתי עריסותיכם למעוטי דין ממון אבל רבנן סברי כמאן דלא סבר מהב"ע וכו' א"כ י"ל שפיר דעריסותכם אתי למעוטי ה"א וק"ל וניחא הכל ויש להאריך הרבה בזה

קלב) ועתה נבאר מה שהקשינו לעיל דאכתי עכ"פ מאי פריך הש"ס בסנהדרין (קיב:) מהא דמע"ש של עיר הנדחת אמאי יגנז הא לא מיקרי שללה. ולהנ"ל הא לא כתיב התם תרי זימני וכו' י"ל ודאי לפי פי' ש"א שהבאנו לעיל שסובר דמ"ד לפי שא"ב היתר אכילה וכו' היינו כתותי מיכתת שיעורי' וכו' ומ"ד לפי שא"ב דין ממון הוי כפשוטו כיון שאסור בהנאה לא מיקרי שלו וא"כ כדמסיק הש"ס מאן דבעי היתר אכילה לא בעי דין ממון היינו ג"כ אף דאסור בהנאה מ"מ מיקרי שלו ולפי שא"ב ה"א היינו כתותי וכו'. א"כ ודאי י"ל דעת הר"ן די"ל הסוגיא דסנהדרין אזיל למ"ד לפי שאין בה דין ממון ולדידי' אף בלא יתורא ממעטינן מלכם כל שאסור בהנאה עכ"פ עתה. א"כ פריך שפיר מעיר הנדחת. אבל הר"ן י"ל דסובר כמ"ד לפי שא"ב ה"א ולדידי' לא תלי' כלל באיסור הנאה, רק ה"א היינו כתותי' וכו' א"כ כ' הר"ן שפיר דעכ"פ בגבולין ג"כ לרבנן יוצא כיון דלא שייך עכ"פ כתותי וכו' הואיל וראוי לאכלו בירושלים וק"ל

ובאמת צ"ע קצת על שאגת ארי' הנ"ל שלא ביאר כלל דמאי שהעלה דכל מידי דאסור בהנאה לא מיקרי לכם דזה דוקא למ"ד לפי שא"ב ד"מ וק"ל. א"כ א"צ כלל לתרץ דברי הר"ן כל הפילפול שכ' למעלה דלרבנן היינו ג"כ הואיל וכתיב תרי זימני וכו' דמלשון הר"ן לא משמע כן שכ' לרבנן אף בגבולין יוצא הואיל וראוי לאכלו בירושלים. ולפי' הנ"ל א"צ לזה דהרי לרבנן באתרוג לא ממעטינן כלל מידי דאסור באכילה והנאה. אבל לפי פירושנו זה ניחא דעיקר כונת הר"ן דלא הוי כתותי וכו' וק"ל. אך זה אינו מעלה ארוכה לדעת הרמב"ם דהרי איהו פוסק אף בחלה יוצא במע"ש בירושלים וא"כ אם נאמר מ"ד לפי שא"ב ד"מ ממעט איסורי הנאה ומע"ש הואיל ובשניהם אין בהן ד"מ. א"כ כיון דלרבנן בחלה ממעטינן איסורי הנא' מתרי זימני עריסותיכם א"כ מנ"ל לרמב"ם דלא נימעט ג"כ מע"ש דהוא ממון גבוה. אך י"ל ודאי למ"ד לפי שא"ב ד"מ א"כ ממעט לה מפשטי' דקרא דבר האסור בהנאה ושהוא ממון גבוה משא"כ למ"ד לפי שא"ב ה"א. ולפי פי' הרמב"ם ממעט לה מפרי י"ל גבי חלה כיון דרק מייתורא ממעט לה י"ל לרבנן מסתבר טפי למעוטי דבר האסור ולא מה שהוא ממון גבוה. וא"כ ניחא ג"כ הש"ס שם בסנהדרין אזיל למ"ד לפי שא"ב ד"מ וכנ"ל. וגם לפי' הריטב"א שהבאנו לעיל שסובר דאף למ"ד לפי שא"ב ד"מ לא קאי רק אמעשר שני דהוא ממון גבוה אבל דבר האסור בהנאה לא ממעט לה י"ל ג"כ למ"ד לפי שא"ב ה"א דלא מסתבר לי' למעוטי ממון גבוה רק בחלה משום יתורא לר"מ י"ל לרבנן מסתבר לי' למעוטי דבר האסור ולא ממון גבוה

ועפ"ז יתיישב מה דפסק הרמב"ם (בפ"ד מה' עכו"ם) עיר הנדחת מע"ש שבה יגנז ועי' לח"מ שם שתמה דהרי בש"ס בסנהדרין שם מוקי לה דאסקו לירושלי' וכגון דנפול מחיצו' וכו' וא"כ תימה מדוע לא ביאר הרמב"ם כן. ולהנ"ל ניחא דהוא פסק כמ"ד לפי שא"ב היתר אכילה רק בחלה הואיל וכתיב תרי זימני וא"כ בעיר הנדחת דלא כתיב רק שללה ניחא וק"ל. ומה שדחקו לרמב"ם לכל זה י"ל דהי' קשה לו הא דבקידושין שם מביא הש"ס כל הנך סתמי דאתי כר"מ ומדוע לא הביא הך דסנהדרין שם דלפי תי' הש"ס שם נהי דאיירי בירושלים ס"ס הוי ממון גבוה א"ו דלמ"ד לפי שא"ב