פתח הבית חלק א סד

בשם ס' חזון נחום דהרמב"ם פוסק דלא כסוגיא דסנהדרין שם מכח קו' תוס' דקידושין הנ"ל אלא דר"מ וחכמים פליגי רק בגבולין ע"ש. והוא כ' זה ליישב דעת הכ"מ בשם הרי"ק הנ"ל דאנן קיי"ל כמ"ד לפי שאין בה היתר אכילה. והא דאמר ר"מ מע"ש פטור מן החלה היינו בגבולין הואיל ואין בה היתר אכילה אבל בירושלי' אפי' ר"מ מודה היתר אכילה בעינן ד"מ לא בעינן ע"ש. הרואה יראה כמה יש בזה מן הדוחק דמשמע דלמ"ד לפי שאין בו דין ממון פליגי בירושלי' ולמ"ד לפי שא"ב היתר אכילה פליגי בגבולין וזה מחלוקת חדשה וגוף הס' אין ת"י לזאת לא אאריך בזה. וגם השעה"מ שם תמה ע"ז מסוגיא דסוכה שם דלא אזלא שפיר בהא דקאמר תסתיים וכו' ע"ש. ובאמת בלא דברי הכ"מ הנ"ל הי' יכול לומר כן דמסוגיא דקידושין מוכח דפליגי רק בגבולין. וכ"ז דוחק והשעה"מ תי' די"ל דהרמב"ם פסק דאמרינן הואיל ומש"ה יוצא שפיר בירושלים משום הואיל וכו' רק ר"מ י"ל דסבר כמ"ד דלא אמרינן הואיל וא"כ לדידן שפיר דיוצאין בירושלים משום הואיל אבל בגבולין ל"א הואיל והשתא אינו חזי לשום אדם כמ"ש תוס' בעירובין (עא.) דמש"ה אין מערבין בהקדשות הואיל ולא חזי למילתא בלא הואיל ועי' גם בתשו' ש"א וש"י הנ"ל ע"ש. וגם לתי' זה קשה דמבואר למעיין מה שתי' תוס' שם בקידושין (נג: ד"ה איהו) הנ"ל דבגבולין דוקא לענין חלה פטור הואיל ואסור לא מיקרי עריסותכם. א"כ אכתי תיקשי הא דאמר שם (נד:) סתם לן תנא כר"מ מדאמרי ב"ה כולו לגת אין חייב בפרט ועוללות וע"כ הטעם משום דגמר קודש קודש וכו' והוי ממון גבוה ע"ש והתם איירי לכאורה ג"כ בגבולין מדתני רישא ב"ה אומרים מוסיף חומש והיינו בגבולין. וע"כ נאמר אי לאו דהוי ממון גבוה לא פטור מפרט ועוללת אף דאסור עתה וא"כ כיון דאמרינן הואיל תו לא הוי ממון גבוה רק הואיל ולא חזי למילתי' עתה בלא הואיל דאסור וא"כ ע"כ משום איסור לחוד לא מיקרי שלו. וא"כ לא תלי' כלל בפלוגתי' דר"מ ורבנן ובאמת ק' בתוס' שכ' דמשום איסור רק פטור בגבולין מן החלה. וא"כ הא דתלי בגמ' שם הך דנותן במתנה וכו' בפלוגתא דר"מ ורבנן היינו לר"מ הוי מ"ג ממיל' ולרבנן לא הוי ממון גבו' רק בגבולין פטור מחלה הואיל ואסור. וא"כ לכאו' ק' א"כ הא דקאמ' דפטור מפרט ועוללות היינו משום דילפינן ממעשר והוי ממון גבו' ות"ל כיון דלא מיקרי שלו הואיל ואסור ממילא לא מיקרי כרמך. וא"כ ע"כ צ"ל לדעת תוס' הא דפרט ועוללת באמת מיירי בירושלים ולא הוי דומיא דרישא הא דב"ה אומרים מוסיף חומש. ועי' בשעה"מ שם שהביא בשם ס' חזון נחום הנ"ל שהקשה גם מהא דפרט וכו' אבל התוס' לא הביאו רק מהא דמתנה וכו' ע"ש. וא"כ ניחא גם תי' שעה"מ הנ"ל וק"ל

ובהך דמתנה וכו' לכאורה צריך ג"כ להבין איך תלי' כלל בפלוגתא דר"מ ורבנן וע"כ ג"כ כנ"ל דמשום איסור לחוד יכול ליתן במתנה רק הואיל ולר"מ ממון גבוה. א"כ לתי' שעה"מ לכאורה לדידן יוכל ליתן דלא הוי ממון גבוה משום הואיל. אך י"ל הואיל ועכ"פ אסור לא אמרינן הואיל א"כ ממילא הוי ממון גבוה וק"ל. אך השעה"מ הקבה שם על תי' זה א"כ מדוע פסק הרמב"ם דכרם רבעי פטור מפרט וכו' נימא הואיל. ותי' דאיירי בגבולין ע"ש וא"כ ודאי בגבולין לא תלי' כלל בפלוגתא דר"מ ורבנן רק כיון דאסור ממילא לא מיקרי כרמך. וצריך להבין לפ"ז לתי' הכ"מ בשם הרי"ק שכ' דהרמב"ם פסק כמ"ד לפי שאין בה היתר אכילה א"כ אמאי פטור מפרט וכו' וצ"ל ג"כ דאיירי בגבולין א"כ ע"כ כל הסוגיא דקידושין לא אזלא למ"ד לפי שא"ב דין ממון וק"ל ואין להאריך. ועי' בתשו' ש"א (סי' א) הנ"ל שהעלה דמ"ש בגבולין מש"ה פטור מן החלה הואיל ואסור אף דיש לה היתר לכשיעלה לירושלים לא מהני ע"ש. ולדידי' צ"ל ג"כ הא דפרט ועוללות לא איירי בגבולין דא"כ לא תלי' כלל בפלוגתא דר"מ ורבנן כיון דלא מיקרי כרמך כנ"ל אבל הא דנותן במתנה איירי שפיר אף בגבולין דנהי דאסור מ"מ מיקרי שפיר לענין זה שלו שיכול ליתן במתנה רק לר"מ הוי ממון גבוה וק"ל. ומ"ש הש"א שם די"ל הא דנותן מתנה איירי בירושלים רק שנטמא מש"ה יכול לפדות ע"ש. לכאורה אי נטמא כיון דאין מחיצות קולטות הדר הוי כמו גבולין וק"ל

קל) נחזור לענינינו לדברי הרמב"ם דלא נשאר לנו רק תי' שעה"מ. אכן גם זה תמוה כאשר הקשה שם בעצמו דאכתי אי מיתשל עלה הדרא לטיבלא. ואף דהתוס' הקשו קו' זו דנימא הואיל וכו' היינו משום דסבירא להו מסתמא איירי אף באכל יותר מכשיעור זית וא"כ אי הוי טבל יצא. אבל הרמב"ם דכ' סתמא בה' חו"מ דא"י בטבל משמע אף באכל יותר וא"כ של מע"ש מ"ט יצא וכן אתרוג של מע"ש מ"ט יצא הא אי מיתשיל עלה הדר לטיבלי' ואז הוי לכהן חלק כנ"ל. וגם גבי חלה תיקשי קו' זו אמאי כ' סתמא דחייב הא אם אין בעושה רק שיעור חלה פטור כנ"ל דהא ודאי משמע דרמב"ם סבר דאף דיכול לפרוש ממק"א א"י בטבל לענין אתרוג ומצה. אכן באתרוג י"ל משום חסר. ואף דהרמב"ם פוסק דטבל אף בי"ט שני לא יצא והיינו משום דלא מיקרי פירי. עי' מג"א (סי' תרמט). י"ל ג"כ נהי שיכול להפריש ממ"א מ"מ בכ"א יש לו חלק ובמצה הטעם משום מצוה הבאה בעבירה משא"כ בחלה אי יכול להפריש ממק"א י"ל דחייב ודוחק. גם הא הרמב"ם לא פסק כלל מהב"ע וכו' עי' ה' לולב. ומטעם זה כבר תמהתי על תשו' שאג"א שכ' שם להרמב"ם מהב"ע דאו' וכו' דהרי הרמב"ם פסק בה' לולב דגזול כשר אף בי"ט שני ואף במקדש דסובר מהב"ע אינו רק בקרבנות וכו' ע"ש היטיב. עכ"פ קשה על הרמב"ם כאן כנ"ל

ע"כ נאמר ליישב קצת באופן אחר שנקדים עוד מה שתמהו על הרמב"ם דפסק מצה של טבל ושאר איסורין א"י בהן והרי בש"ס לעיל (לה:) מוקי להך ברייתא דוקא כר"ש דסובר אין אחע"א אף בכולל ומוסיף משא"כ לדידן הרי חמץ הוי כולל. ובחי' על ה"פ (סי' תנד) הארכנו בזה ונ"ל דהנה השעה"מ שם תי' עוד על הרמב"ם הנ"ל במע"ש דמש"ה חייבת בחלה דדוקא ר"מ סבר דפטור משום דכתיב שני פעמים עריסותיכם משא"כ אנן פסקינן בהא כרבנן דלא אייתר רק חד עריסותיכם. וא"כ ממילא אף לענין חלה לא תלי' רק בהיתר אכילה. ואף שהתוס' שם בסוכה כ' דהך דמשני שאני התם דכתיב תרי זימני לא הוי רק דיחויא וכו'. מ"מ אין זה מוכרח כמ"ש האחרונים שם. ועי' גם במנחות פ' ר' ישמעאל שם בסוגיא זו. ועפי"ז כ' השעה"מ שם לקיים תי' הרי"ק דהרמב"ם פסק כמ"ד לפי שאין בה היתר אכילה. ואף דבחלה קאמר ר"מ בהדיא דפטור איהו סבר דאייתר תרי עריסותיכם ע"ש. ואני אומר עפ"י סיגנון זה ג"כ דהנה הר"ן הביא בשם הרמב"ן דהא דקאמר הש"ס לפי שא"ב היתר אכילה היינו כתותי מיכתת שיעורי' אבל לא משום דאסור באכילה יהא מיקרי אינו שלו. ועי' בריטב"א בחי' לסוכה שם ביאר הדברים יותר וכ' ג"כ דאף למ"ד לפי שא"ב דין ממון ג"כ דוחק לומר משום שאסור בהנאה לא מיקרי לכם כיון דס"ס עכ"פ גוף הדבר שלו וכן משמע ג"כ מלשון הר"ן ע"ש. ומטעם זה כבר השגנו על תשו' ש"א סי' צ"ז כמדומה שכ' דבר האסור באכילה מיקרי שפיר לכם משא"כ דבר האסור בהנאה והביא ראי' מלשון הר"ן הנ"ל. ובאמת משמע שם דאף איסור הנאה מיקרי שלו רק מ"ד לפי שא"ב ד"מ קאי רק כל מע"ש שהוא ממון גבוה וק"ל

ועפי"ז יש ליישב הא דאמרי רבנן מע"ש חייב בחלה אף דכתיב תרי עריסותיכם י"ל דמוקי לה לאידך עריסותיכם להיתר אכילה אף דהוא שלו דמחדא לא