פתח הבית חלק א ס

הארכנו במ"א וי"ל דלא מהני מה שראוי לאכילה לאחר דהא שם עיקר היתר עירוב דהוי כאילו דר שם ואם אינו ראוי לאכול לו לא שייך זה דוקא גבי אתרוג כיון דהוי רק גזה"כ שיהי' ראוי לאכילה אמרינן שפיר כיון שראוי לאחרים סגי משא"כ התם דהוי מסברא והבן זה ואין להאריך פה. והא דממעט טבל מלא תאכל משום דראוי גם לו דיכול לתקנו עם כי גם בזה ק"ק לי מ"ש דאמרינן דהוי היתר אכילה כיון שראוי לתקנו כמ"כ נימא לענין ל"ת עליו וכו' דס"ס כיון שראוי לתקנו מיקרי איסורו משום ב"ת (עליו) חמץ וצריך לחלק וק"ל. ובתשו' הבאנו דעת מי שסובר דאף באתרוג בעי דוקא שיהי' ראוי לו לאכילה והא דיינאין בתרומה היינו דוקא כהן. ועתה ראיתי בתשו' שער אפרים (סי' לח) תוך הדברים כ' ג"כ באתרוג בעי דוקא שיהא ראוי לו לאכילה ולא דמי לעירוב והביא ראי' מר"ן שכ' הא דיוצאין בתרומה היינו כהן ע"ש ובאמת מר"ן אין ראי' דכונתו ישראל א"י בתרומה שלו משים דהוי של כהן והוי רק שאול אבל אם נתנה לו הכהן במתנה או שנפלו לו מאבי אמו כהן באמת יוצא והפוסקים לא ביארו זה היטיב. ובאמת ק' לי על ת' הרשב"א (סי' תשמ"ו ותשמ"ז) שהביאו רמ"א באו"ח (סי' תרמט) דאם מודר הנאה מאתרוג א"י הואיל ואסור בהנאה וקשה הרי ראוי לאחר. ולחלק בין דבר שאסור בהנאה לאיסור אכילה צריך טעם וצ"ע בכ"ז

ועי' תשו' שב יעקב (חי"ד סי' נ') שכ' דטבל מיקרי היתר אכילה הואיל ויכול להפריש. והשיג על תשו' ש"א שתמה על תשו' הרשב"א שם בסי' הנ"ל מטעם דשאני תרומה טמאה דאי מיתשיל עלי' הדר לטיבלי'. והשיג דהרי יכול לתקן וכ' דע"כ הא דכ' תוס' ור"ן דא"י בטבל משום שותפות כהן זה דוקא באם אין לו רק אתרוג זה ע"ש. ותימה דמבואר בר"ן שם דאף אם יש לו אחר מ"מ מיקרי לאו דידי' משום דכ"ז שלא הפריש הוי לכהן חלק בכל אחד ואחד ע"ש. ונהי דמה שכ' בש"א שם דאי הדרי לטיבלי' ואין מגביהין תרומות וכו' בי"ט אזה השיג שפיר דמשמע מל' תוס' דמשום זה לא הוי אסור כיון דיכול להפריש למחר אבל מ"מ ודאי משמע מתוס' ג"כ דאף אם יש לו עוד אסור עכ"פ משום שותפות כהן דאל"כ ל"ל למימר גבי מצה שאכל יותר מכזית ת"ל כיון דיש לו יותר אף שאכל כזית סגי וק"ל. ובמ"א הארכנו. ועי' עוד שם בתשו' שב יעקב הנ"ל תוך הדברים הרגיש קצת במ"ש די"ל גבי טבל עיקר איסורו הואיל ועכשיו אין לו היתר אכילה רק כשיפריש ואז יהא לכהן חלק וק"ל. וצריך לבאר לדעת הרמב"ם שפסק בה' לולב דטבל אין יוצאין בו ולכאורה כהן יהא מותר לצאת וכן ישראל שנפל לו מבית אבי אמו כהן לדעת הרמב"ם שפסק ובפ"ה מה' אישות) דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וא"כ מפריש והן שלו א"כ יכול לקרות שם בצפונו או בדרומו וכו' וגם בכה"ג שייך ודאי סברת הרמב"ן דיכול להפריש ממק"א כיון דאין לכהן חלק. עי' בכ"ז היטיב. ועי' שעה"מ (פ"ד מה' חמץ ה"ח) שם הביא תשו' הרשב"א הנ"ל בכ"י. ושם הרגיש הרשב"א עצמו בהא דהדר לטיבלי' רק פילפל אי אמרינן כלל הואיל בכה"ג ע"ש. וכעת ראיתי גם בס' כפות תמרים בסוכה ודף לו) שם יראה ג"כ שסובר דתרומת אתרוג ביד ישראל לא יצא אף שחזי לכהן ע"ש. ואח"ז ראיתי ג"כ ברמב"ן במלחמות פ"ק דמכילתין שהביא הך סוגי' דפריך אבל לא בטבל פשיטא. ופי' דקו' הש"ס אזיל דמרישא שמעינן לה ע"ש

שם סוגיא דמצה של טבל כבר הארכנו בזה בחי' על ה"פ (סי' תנד) ולקמן אי"ה בסוגי' של מ"ש נאריך עוד: דף לו ע"א סוגי' דמ"פ הארכנו ג"כ בחי' לה"פ (סי' תסב)

קיז) בפשטות הסוגיא י"ל קצת וליישב מה שהביא המתרץ ראי' מדאמר ר"י לבני' דממנ"פ ביו"ט ראשון קרא כתיב וביו"ט שני ג"כ פשיטא דשרי. עי' רמב"ן די"ל לעולם איירי בלי מים רק די"ל המקשה ודאי הוי ידע ג"כ די"ל דאיירי ביו"ט ב' רק דהי' קשה לו לר"ע דממעט לה מלחם עוני ת"ל דאינו בא לידי חימוץ וא"כ בלא"ה אינו יוצא מהיקשא דלא תאכל וגו' או מושמרתם כמ"ש כ"ז הרמב"ן ע"ש. וא"כ ע"כ צ"ל דמי פירות לחוד מחמיצין וק"ל. ובהך ברייתא דפליגי ר"ג וחכמים אי יאכל או ישרף הי' סבר המקשה דדוחק לומר דפליגי במציאות אי ממהר להחמיץ או לא רק פליגי דר"ג סובר חימוץ דמ"פ הוי חימוץ ורבנן סברי דלא הוי חימוץ כלל. ובחי' על הל' פסח הבאנו שם ת' מים עמוקים בתשו' מהראנ"ח שסובר ג"כ דפליגי דלחכמים לא הוי רק נוקשה וא"כ י"ל ג"כ דחכמים סברי נוקשה לא הוי רק דרבנן ולכך לא גזרו כולי האי א"כ פריך שפיר נהי דהא דאמר ר"ע שבת הי' וכו' הי' ביו"ט שני מ"מ כיון דע"כ לא הוי חמץ דאל"כ ממהר להחמיץ כנ"ל וע"כ או דלא הוי חמץ כלל או עכ"פ כסברת מהראנ"ח הנ"ל ולא הוי חמץ מה"ת. וכעת לא עיינתי בתשו' הנ"ל. וא"כ קשה שפיר ל"ל לחם עוני ת"ל בלא"ה כיון דאינו בא לידי חימוץ. ולזה משני לעולם כאן ביו"ט ראשון וכו' ואי משום קו' הנ"ל צ"ל הואיל והמין בא לידי חימוץ עי' מג"א (סי' תעא). ולזה הביא ראי' דהרי חזינן ר"י סבר כן א"כ ע"כ צ"ל כנ"ל וק"ל ואין להאריך. כ' דרך פילפול בעלמא

קיח) ע"ב בתוס' ד"ה אוציא אני וכו' דברי תוס' תמוהים מאוד עי' מהרש"א. וקצת י"ל דבריהם די"ל דהי' קשה להו אמאי קאמר דוקא אוציא חיטין ושעורין אמאי לא קאמר ג"כ אוציא אני גם שאר חמשה מינין דהיינו גפן ותאינה ורמון זית ודבש דהיינו תמרים לכך תי' דהנהו ממילא נמעטו כמו אורז ודוחן דממעטינן להו מלא תאכל חמץ וגו' וק"ל ובאמת מש"כ תוס' דלאו לחם נינהו דמשמע דבלא קרא דלא תאכל וגו' ממעטינן להו דלאו לחם נינהו א"כ קשה הא דפריך לעיל מנה"מ דילמא אף אורז ודוחן ות"ל דלאו לחם נינהו וק"ל. ועי' במנחות פ' ר' ישמעאל גבי הא דפריך התם מנה"מ גבי חלה דאיחייב בה' מינין ומשני ג"כ אתיא לחם לחם ממצה. ועי' רש"י ותוס' שם דלדעת רש"י שם דפי' מנה"מ דבעי דוקא ה' מינין דילמא אף אורז ודוחן א"כ משמע דמיקרי לחם. אכן התוס' שם פי' דהקו' דילמא דוקא חיטין וכו' אבל לא כוסמין וכו' ע"ש. ועי' גם בשעה"מ ופ"ה מה' חו"מ) מה שהביא שם בשם בעל יבין שמועה ע"ש

קיט בגמ' והדר בי' ר"ע וכו' לכאורה ק"ק מנ"ל דהדר בי' ר"ע דילמא הא דיליף מהך דבכל מושבותיכם היינו דמקרא דמצה ומרור לא שייך רק בזמן דאיכא פסח אבל היכא דליכא פסח דמרור רק מדרבנן דילמא יוצא אף במצא של ביכורים לכך יליף ממושבות וק"ל. אך י"ל דאכתי בתר דיליף ממושבות א"צ הילפותא ממצה ומרור וק"ל

ועפי"ז י"ל קצת לשון הש"ס דקאמר והדר בי' וכו' איך מיושב עכ"פ הקו' דזה אין סברא לומר דהתנא הדר בי' מחמת קו' דעכ"פ האיך הי' מיושב הקו' בתחילה ואיך עלה בדעתו ללמוד ממצה ומרור. אך י"ל עי' תוס' ד"ה אי מצות וכו' שהקשו דילמא אהני מיעוט ואהני ריבוי ותי' דסברא היא וכו'. ועיקר הכונה דהיקש דמצה ומרור אינו מיותר דבעי לה לכדלקמן (לט.) דבעי מרור דומיא דמצה מין זרעים עי' מפרשים. אך דילמא ר"ע סבר דההיקש מיותר וא"כ ע"כ אתי למעט ביכורים. לזה קאמר כיון דר"ע דריש ממושבות א"כ ע"כ סבר דהיקש דמצה ומרור אינו מיותר וא"כ ממילא נסתר כל הלימוד אף דאין היקש למחצה מ"מ מצות ריבה וק"ל

קכ) בתוס' ד"ה פרט לחלוט וכו' אומר ר"ת וכו' לכאורה הי' נראה בכונת תירוצו דהתם הואיל והי' בלילתו רכה א"כ בשעת לישה לא הי' לחם רק בשעת אפי' ואז הוי לחם עוני משא"כ בבלילתו עבה כיון דבשעת לישה הי'