פתח הבית חלק א נט

דורכן פחות וכו'. ועי' הר"י קורקס שם בכ"מ שתמה דהרי עשו מעלה. ותי' דהרמב"ם פוסק אף בקדושת פה עביד מעלה. א"כ י"ל ר"י איירי בנסכים אבל לענין תרומ' לא עביד מעלה ע"ש. אך לפ"ז קשה מדוע פסק הרמב"ם (פי"א מה' תרומה) שתילי זיתים שנטמאו אסורין. ואי משום שפוסק היסח הדעת הוי פסול הגוף. זה דוחק. וע' גם במ"ל (פי"ט מה' פה"מ ה"ד). וע' מג"ש שהוכיח דלמסקנ' לא אמרי' כלל דטומאה הוי היסח הדעת דאל"כ במי החג נימא ג"כ כן ע"ש. ועי' צל"ח שתי' דהרמב"ם פוסק כל"ב התם דנגעו להו בראשון וכו' והיינו לא משום מעלה כלל רק דשלישי עושה רביעי בקודש משא"כ אם עדיין לא הוקדשו והוי רק חולין שנעשו עטה"ק ע"ש. גם לזה קשה מדפסק הרמב"ם (פ"ו מה' א"מ ה"ו) זתים שנטמאו דורכן פחות וכו' והמשק' היוצא כשר לנסכים משמע דוקא אי לא הקדישן תחילה אבל אי הקדישן תחילה לא מהני והיינו ע"כ משום מעלה וק"ל

עוד הקשה שם הר"י קורקס אמה דכ' הרמב"ם בריש בחולין סחטן ועושה אותן תרומה. ולא ביאר דוקא פחות פחות וכו' ותי' די"ל דרישא איירי שנעשה שני ואין שני עושה שלישי בחולין ע"ש. ולכאורה תימא דהרי כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה עי' צל"ח וקצת נראה ליישב עי' שבת (קמה.) הנ"ל דפריך התם אי ס"ד דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי במאי איתכשר ומשני שחולב לתוך הקערה. א"כ י"ל הרמב"ם איירי בחולב תוך הקדירה והוי כמו אוכל דאין מטמא משני וק"ל

ואגב נזכיר דלכאורה קשה הך דשבת הנ"ל מאי פריך במאי איתכשר דילמא איירי שהוכשרו כבר. וצ"ל דהסוגי' התם קאי למ"ד דמשקין מיבלע בליעי וא"כ ע"כ איירי בלא איתכשר כדלעיל ופריך שפיר וק"ל

קיב) הדרן לקמייתא מש"ל (אות קח) ליישב דעת הרמב"ם (בפ"א מה' אה"ט) דפוסק דמב"מ לא בטיל לענין טומאה והוכיח זה מסוגיין כנ"ל. אך דחינו זה כי לדעת הרמב"ם לא קשה כלל דהתבטל הטיפה דהרי הוא פוסק משקין מטמאין אחרים בכ"ש. עתה ראיתי כי עדיין יש מקום לומר כן דאפשר לומר דלא שייך כלל בדבר המתבטל שיטמא אחרים כיון דאף הוא עצמו חוזר להתירו ועי' בזה. ועפי"ז יש לישב גם תי' מהר"י קורקס הנ"ל די"ל שפיר דהרמב"ם סובר דלא עשו מעלה זו רק בקדשים אבל בתרומה לא ואי משום א"כ אמאי פסק שתילי תרומה אסורין ומ"ש מעלה זו די"ל ודאי עיקר המעלה שעשו בקדשים היינו משום גזירה שמא ידרוך יותר מכביעה ובתרומה אף אם ידרוך יותר מכביעה ס"ס תתבטל הטיפה כיון דלענין אכילה מתבטלת שפיר אבל בקודש דהוי לנסכים דלא הוי לענין אכילה אינו בטל. גם בלא"ה י"ל דעולין אינן מבטלין זא"ז וכעת לא עיינתי היטב בזה. וקצת ראי' י"ל להרמב"ם שהוכיח זה דלא עשו מעלה זו בתרומה מדפריך הש"ס לעיל למ"ד משקין מיפקיד וכו' תרומ' תותים וכו' אמאי אין בהן היתר אכילה ת"ל הרי יכול לסוחטן פחות וכו' הרי התם כבר הן תרומה א"ו דלא עשו מעלה וק"ל

קיג) דף לה ע"א בגמ' הני אין וכו'. בחי' על ה"פ הקשיתי בזה מאי פריך הש"ס ת"ל הא אין מברכין המוציא על פת אורז וא"כ ממילא אין יוצאין כמו בכל י"ט ושבת דבעי דוקא כזית פת כמו שהקשה הר"ן ל"ל בערב תאכלו וכו' ושם הארכנו. אכן י"ל באופן אחר דקשה להש"ס א"כ מאי איריא דתני אלו שיוצאין בהן ידי חיבת מצה ת"ל אף בשאר י"ט כן א"ו דמתני' אתי כא ד שמחת יו"ט רשות א"כ פריך שפיר וק"ל [אכן עדיין אין זה ברור אצלי למ"ד שמחת י"ט רשות אי לא חייב עכ"פ לאכול כזית פת ועי' בעה"מ פ' אלו דברים]

ועפי"ז מיושב קו' מהרש"א שהקשה מאי פריך הש"ס לעיל לר"י ל"ל לא תאכל עליו וגו' והא צריך להיקשא. ולהנ"ל י"ל כיון דאנן פסקינן כר"י לפני זמנו ואנן פסקינן כמ"ד שמחת יו"ט חובה לכך פריך שפיר לעיל להני פוסקים דפסקו לפני זמנו כר"י וק"ל

קיד) שם איבעיא להו וכו' לכאורה אם נימא דריב"ן סובר דהם קרוביו להחמיץ גמור א"כ ע"כ לשון מפני שהם קרובין היינו שאין יכולין לשמרן א"כ מתני' אתי ככ"ע דלריב"ן בלא"ה אסור לאכלו וק"ל. ועי' פי"ז שהק' קי' זו רק לאידך צד דלריב"ן לא הוי חמץ גמור ע"ש, ולמסקנ' דקאמ' ריב"ן יוצאין י"ח מצה וכו' ע"כ דנהי דלכתחילה אין לעשותן מפני שא"י לשמרו כראוי מ"מ בדיעבד ל"ל בה וק"ל

קטו) שם אמר ר"ל עיסה שנילושה וכו'. קצת צריך להבין ס"ד דהטעם משום היקש אף לאו לא יהא בו ואמאי קאמר אין חייבין כרת ת"ל אף לאו ליכא וק"ל

עוד צריך להבין מאי פריך מהא דהמחהו וכו' הא שם טרם שהמחה הוי חמץ גמור מש"ה לא מהני אף אח"כ וק"ל

קטז) ע"ב בגמ' טבל פשיטא וכו' עי' רש"י ומהרש"א. ולכאורה צריך להבין היטיב א"כ קשה לשמואל ר"פ לולב הגזול דסבר לא אמרינן כלל מצוה הבאה בעבירה ע"ש אף דהתוס' פי' שם דדוקא במצוה דרבנן ע"ש מ"מ שאר ראשונים לא פירשו כן. ועי' רמב"ם שם שפסק דאף בי"ט שני במקדש דהוי דאו' אפ"ה יוצא בגזול ע"ש. וא"כ קשה לשמואל האיך יתרץ מתני' דהא בטבל דרבנן לא שייך הדרש לא תאכל וגו' כמ"ש המהרש"א ונ"ל דלכאורה צריך להבין מאי פריך הש"ס פשיטא הא הך דרשא ל"ת חמץ וגו' היינו דוקא לר"ש כדלקמן דאית לי' איסור חל על איסור א"כ קמ"ל מתני' טובא ואי משום מהב"ע זה ג"כ פשיטא. ודוחק לומר דקו' הש"ס מכח דמהא דכהנים בחלה ותרומה אבל ישראל לא ידעינן לה. דדרך התנא לשנות כן. אכן י"ל דקו' הש"ס כיון שאין בה היתר אכילה א"כ פשיטא דלא יצא ואי משום שיכול לתקן ז"א דאין מפרישין תרומות וכו' בי"ט. וכבר הארכנו בזה במ"א. א"כ פריך שפיר. ומעתה י"ל שמואל סבר כמ"ד בסוכה שם לפי שאין בה דין ממון וא"כ ל"ק מידי פשיטא. אך ז"א דהרי מסיק שם הש"ס דמ"ד דבעי דין ממון בעי ג"כ היתר אכילה יע"ש וק"ל ובלא"ה לכאו' כאן לכ"ע בעי היתר אכילה אף לפי' הריטב"א שם בכתו' דלא תלי' כלל בהיתר אכילה והא דאמר התם לפי שא"ב היתר וכו' היינו כתותי מיכתת שיעורא ע"ש היטיב מ"מ כאן הא חזינן לקמן דדריש מבכל מושבותיכם דבעי דוקא דבר הנאכל בכל מושבות א"כ דבר האסור לגמרי הא אינו נאכל ולכאורה אף אי לא דרשינן מושבות וכו' מ"מ בעי דבר הנאכל דודאי עכ"פ בעינן דבר הנאכל במקום אחד וק"ל דודאי אין סברא לומר אם אוכל באיסור הוי עדיף טפי דהוא רוצה לאכול באיסור א"כ נאכל בכל וכו' משא"כ ביכורים וכדומה דהוא אוכלן בהיתר ואין רוצה לאכול באיסור אינו נאכל בכל מושבות זה דוחק גדול. ע"כ נראה לומר דודאי מצה דכתיב בה אכילה בעינן דבר הנאכל אף שרוצה לעבור עבירה מ"מ הוי דבר שאינו נאכל דוקא באתרוג דאין בו אכיל' י"ל דלא בעי כלל היתר אכילה משא"כ מצה בעי ודאי היתר אכילה והא דלא ממעט טבל משום היתר אכילה ז"א כיון דיכול לתקנו וכבר הארכנו בזה בחי' על ה' פסח ע"ש

ובגוף הסברא יש להאריך קצת מאי דפי' רש"י במתני' הא דישראל אינו יוצא בתרומה משום ל"ת עליו חמץ וכו' וקשה כמו דאמרינן לענין אתרוג דיוצא ישראל בתרומה הואיל ויש בו היתר אכילה לכהן כמ"כ נימא לענין זה הואיל ולכהן אין איסורי רק משום חמץ יוצא בו אף ישראל ולחלק בין הנושאים צ"ע קצת. ולפי סברתנו הנ"ל י"ל בפשיטות דכיון דבעי אכילה בעי דוקא שיהי' ראוי לאכילה לו דוקא גבי אתרוג דלא בעינן אכילה ממש רק ראוי לאכילה בראוי לאחרים סגי משא"כ מצה כנ"ל:. ועפי"ז י"ל קצת למ"ד תחומין דאורייתא אי מהני עירוב בפת כאשר