פתח הבית חלק א ה

יב

) עוד נזכיר מה שאמרנו בפשטות הסוגיא דתמורה (ד':) הנ"ל לכאורה תמוה מה דפריך מאונס וכו' לפי שני פירושי רש"י אטו מי לא הוי ידע דלאו הנל"ע אי ביטלו או לא קיימו לכל חד כדאית לי' חייב מלקות ומה"ת יהא עדיף כהן. ובפרט לפי פירש"י בתי' הש"ס שאני כהנים וכו' דנשאר לפי המסקנא כך דניתן מקצתו ניתן כולו רק כהנים שאני. א"כ צ"ע כנ"ל וק"ל

יג) שם ור"י האי והנותר מאי עביד וכו' לכאורה קשה לרב אשי בשבת (כב:) שסובר די"ט הוי עשה ול"ת א"כ לא צריך קרא לזה ואנן קיי"ל נמי לאו שאב"מ אין לוקין א"כ האי והנותר מאי עביד וכו' וכבר הארכנו קצת בחי' לפסחים בזה דכמו כן קשה לבדו דדריש רבא ולא מילה וכו' מאי עביד לי' ובאמת בהך דעד בוקר יש לתרץ קצת באופן אחר די"ל דאתי שלא לשרוף קדשים בלילה. ואף דבפ"ק דפסחים (ג.) יליף לה מקרא אחרינא מוהנותר מבשר הזבח וגו' מ"מ עי' מפרשים שם דמ"מ צריך גם הך קרא ע"ש וביבמות א"כ ניחא וק"ל

יד) עי' רמב"ם פח"י מהל' פ"ה ה"ט כ' המותיר מבשר קדשים לאחר זמן אכילתן אינו לוקה משום דהוי לאו הנל"ע. ועי' מ"ל שתמה אמאי לא נקיט הטעם משום לאו שאב"מ ונ"מ טובא דאילו משום נל"ע אי לא קיים העשה לוקה משא"כ משום לאו שאב"מ וכו' ע"ש. ונ"ל דהנה צריך להבין מנ"ל להש"ס כלל לומר דר"י סבר לאו שאב"מ לוקין דלמא הא דקאמר גבי נותר הטעם משים נל"ע היינו כיון דרחמנא ניתקו לעשה ח"כ הוי העבירה בשעת הביטול והוי שפיר יש בו מעשה. ולזה העירני ג"כ בני השנון נ"י. הן אמת דלפי גירסת הרי"ף ורמב"ם במכות (טו:) דר"י סבר קיימו ולא קיימו. ולדידי' עיקר העבירה הלאו ע"ש היטב. נסתר קצת זה. אכן מ"מ י"ל אף למ"ד קיימו ולא קיימו מ"מ אי ביטלו הוי יש בו מעשה ומה קאמר מכלל דר"י וכו'. אכן י"ל חדא לשון ר"י דאמר לא בא הכתוב וכו' משמע דאי לאו משום דנל"ע הי' לוקה ופריך שפיר וק"ל

טו) ומעתה י"ל הקו' הנ"ל שהקשינו לדידן דקיימ"ל כר"א דיו"ט הוי עשה ול"ת ל"ל קרא דעד בוקר. י"ל שפיר לדידן להיפוך כי היכי דאם ביטל העשה לקי רק הש"ס פריך שפיר לר' יעקב האי דהנותר וכו' משום דאיהו חשיב לה לאו שאב"מ אבל לדידן ניחא שפיר וק"ל. וא"כ כ' הרמב"ם שפיר דהוי נל"ע כדי אם ביטלו יתחייב מלקות וק"ל

אכן עדיין ק"ק לא הי' לו לרמב"ם למינקט סתמא כיון דאיהו פסק קיימו ול"ק וכו' א"כ יש מקום לטעות דאף אם לא קיימו חייב וז"א. אכן י"ל באופן היותר נאות דהרי המ"מ (פי"ג מהל' שכירות) כ' מש"ה להרמב"ם בחסימה חייב מלקות הואיל ומשכחת לה ע"י מעשה רק ר"י לא סבר הא דהרי מדמי חסימה למימר ע"ש. א"כ ניחא שפיר הכל דהש"ס דהכא אזיל לר"י אבל לדידן באמת לקי אף בלא קיימו הואיל ומשכחת לה ע"י מעשה בביטלו וא"כ לדידן א"צ כלל לומר הא דידי' הא דרבי' כדמשני הש"ס שם במכות אלא ר"י אליבא דנפשי' סובר ג"כ לאו שאב"מ אין לוקין. והא דקאמר גבי נותר הטעם משום נל"ע היינו כנ"ל דאי לא קיימו חייב הואיל ומשכחת ע"י ביטלו והבן: [אך ז"א דהרי במכות (ד:) הוכיח הש"ס מהך דר"י דלאו שאב"מ לוקין וק"ל]

טז) עוד נזכיר דאי נאמר כסברת הפי"ז בקידושין הנ"ל דנשים אין מצוות על שריפת קדשים דהוי מ"ע שהז"ג א"כ קשה מדוע כ' הרמב"ם דנותר הוי נל"ע הא העשה אין שוה בכל כמו תמורה. א"ו כסברתינו הנ"ל וק"ל

יג) גם נזכיר מ"ש המ"ל (פח"י מהל' פ"ה) הנ"ל דילפינן שאר נותר מפסח נ"ע דהרי במכילתין דף ג' יליף לה הש"ס מוהנותר מבשר הזבח ע"ש. וי"ל כל הנאכלין ליום ולילה ילפינן מפסח וק"ל

גם ק"ק מ"ש תוס' בתמורה ד"ה ור"י האי והנותר מאי עביד וכו' ופי' דהיינו הסמיכות וכו' וק' לכאו' גם לר"י ק' לפמ"ש תוס' לעיל ד"ה וכל וכו' לסוף דכל היכא דאין יכול לקיים העשה בלא הלאו שעבר לא בעי סמיכין א"כ [ל"ל סמוכין] דהרי גם נותר כן. וקצת י"ל דמ"מ נותר יכול אחר לקיים [העשה] שלא עבר הוא הלאו וק"ל: למדנו סוגיות אלו אדר תקס"ו ונכתב יום ויו ב' ניסן הנ"ל פה קרי' עליזה גלאגוי רבתי צפה ישועה לפ"ק: עוד קצת הערה מענין ב"י וב"י

יח) עי' רמב"ם פ"א מהל' חו"מ ה"ג שכ' הקונה חמץ עבר בב"י וב"י. ועי' כ"מ שהביא בשם הרא"מ שהקשה הרי השריש לנו רבינו במנין המצות שירש ט' דאזהרות חלוקות בדבר אחד אין מוסיף במלקות. ותי' אפשר דבאמת לא מלקינן רק עובר על שניהם או דשני ענינים הם ועל הטמנה בחמת אין עובר רק משים לא ימצא ע"ש. וע' לח"מ שה שהקשה אמאי לא חשיב עוד שני לאוין. ועי' גם כ"מ ה"א הקשה ג"כ אמאי לא חשיב גם לא יראה חמץ ע"ש ועי' פרמ"ג בפתיחה ה"פ (ח"א סי' א') הקשה לפי תי' הרא"ם א"כ מה הקשו ת"ל הני לאוי ענינים מחולפים ע"ש. ובאמת יראה דחמץ אי לאו תי' הכ"מ הואיל דלא בא רק ללמד היינו חמץ היינו שאור לא חשיב רק לאו אחד הי' שפיר נחשב לשנים והאוכל חמץ או שאור הי' לוקה שתים דהן נושאים שונים וק"ל. ובלא"ה הרי חזינן דהכ"מ תי' בתי' א' דנהי דאין לוקה שנים מ"מ חשיב להו בשנים עכ"פ לחומר הענין ואף דבמנין המצות שם כ' הרמב"ם דאין ראוי לחושבם בשנים הואיל והן אחד מ"מ זה דוקא שאין ראוי למנותו למצוה בפ"ע וצריך תרי"ג מצות בלא"ה אבל לעולם עכ"פ בחיבור צריך להשמיענו זה לחומר הענין דמה"ט קאמר הש"ס כ"פ כה"ג לעבור עלי' בשני לאוין אף דליכא מלקות. ובאמת הרמב"ן הקשה עליו מסוגיות אלו ועי' מגילת אסתר שם תי' כנ"ל דעכ"פ התורה השמיענו דענין זה חמור וק"ל. ובאמת תי' הלח"מ מה שתי' בהנך קאי כיון דצריכין לגופי' לא חשיב להו ללאו בפ"ע ע"ש. ולכאורה צ"ב הא מ"מ כתיבי וקאי מ"מ גם הרמב"ן שם בהשגותיו על הרמב"ם במ"מ כ' ג"כ כעין זה ע"ש. וצריך לחלק בין מ"ש הכ"מ הואיל והן צריכין כל אחד לענין בפ"ע חשיב לה שפיר בשתים ואי ראה חייב ב' ומ"ש משעטנז שכ' שם הרמב"ן אף דכתיב לא יעלה ולא ילבש מ"מ כיון דהני תרי קראי צריכי אין לוקין שתים ומ"ש מהא וכעת לא עיינתי היטב בפרט הלז

ועי' תשו' ש"א וסי' ע"ח) שהקשה על הרמב"ם מדוע לא כ' דלוקה שתים משום ב"י וב"י א"ו דהוי נל"ע רק לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי וכו' ע"ש ולא הביא דברי הכ"מ שכ' באמת לוקה שתים ע"ש

יט) עוד נזכיר עי' רמב"ם פ"א מתמורה שכ' על לא יחליפנו ולא ימיר לוקה מ'. ועי' לח"מ שם שהקשה הי' לו לומר שמונים ע"ש מה שתי'. ועי' גם תשו' ש"א הנ"ל (סי' פ"א) שהקשה זה. ולכאורה לפי הכלל הנ"ל לק"מ. וע' במ"ל פ"א מהל' ק"פ ה"ז. ודעתי קצרה בענינים אלה

כ) עוד נעיר קצת בש"ע א"ח וסי' תל"ג ס"ו וסי' תמ"ה ס"ג) יש הרבה לעיין הנה מלשון הד"מ שם סק"א וסי' תמ"ה יראה מדבריו שהבין הך דאיירי שהשליך למקום הפקר ואפ"ה החמיר הגמי"י אם מצאו אחר ז"א שצריך לשורפו ומש"ה כשכ' כאן בהג"ה אבל לקמן סי' תמ"ה וכו' כונתו ג"כ למקום הפקר ממש. אך א"כ מה כ' כאן אבל וכו' דלמא הסמ"ק וכן המחבר איירי ברשותו ול"ק מסי' תמ"ה. עי' היטב בד"מ נראה בעליל שהבין דאיירי במקום הפקר ע"ש היטב ועי' ב"ח שתי' דסי' תמ"ה איירי בחצר שרבים משתתפין וכבר השיגו הטו"ז בסי' תמ"ה ע"ש ועי' מג"א (סי' תל"ג) שכ'