פתח הבית חלק א נו

רק משום מצוה ע"ש]. מש"ה לא נקיט חמץ לחוד דא"כ אף במזיד חייב משום מדאגבי' וכו' ולא איירי כלל בתי' הש"ס בכתובות שם וק"ל. ומעתה קשה גם לדעת הרמב"ם מאי פריך הש"ס במזיד אמאי פטור. ונסתר כל הנ"ל וק"ל

ובזה מיושב היטב קושי' תוס' בכתובות שם דאמתני' לא מצי למיפרך כנ"ל אבל על אביי פריך שפיר דאיהו ע"כ איירי במזיד דבשוגג ודאי חייב ואי שלא בא עדיין ליד כהן א"כ בלא"ה פטור משום דהוא ממון שאין לו תובעין

ובזה מיישב ג"כ דברי הרמב"ן לעיל (כט.) בסוגיא האוכל חמץ של הקדש במועד וכו' וכ' שם במלחמו' דבאמת סוגיין אתי ודאי אליבא דרבא דחייבי מיתה ב"ש אין פוטרין ואיירי מתני' שהזיד בחמץ. והקשה הפי"ז כאן קו' רש"י ליתני חמץ לחוד. ועפ"י הנ"ל ניחא וק"ל

צג) גם אמרנו ליישב דעת הרמב"ם (פ"א ה"ב ממעשר) שפסק שם ישראל שאכל פירותיו טבלים וכן בן לוי שאכל מעשרותיו פטורין משום דכתי' אשר ירימו אין לו אלא משעת הרמה ואילך וקשה דבחולין (קל:) אית' אר"ח המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור וכו' ופריך הש"ס ת"ש מניין לישראל שאוכל פירותיו טבלים וכו' הא הורמו חייב ומשני הב"ע בישראל שנפלו לו מבית אבי אמו כהן. וקסבר וכו' א"כ ולמה] הרמב"ם לא הביא כלל ת הך שינויא

ונ"ל דהנה המ"ל בה' תרומות (פ"י ה ה"א) הנ"ל הביא דעת הקרבן אהרן שפי' הפלוגתא בת"כ ר"מ ורשב"א בהך מילתא אי תרומה שלא בא ליד כהן מחייב עלי' בשוגג קרן וחומש. והמ"ל תמה עליו ופי' הפלוגתא בענין אחר ע"ש וקשה לי טובא לדעת המ"ל. א"כ מאי פריך הש"ש התם בחולין מהא דתנן מניין וכו' כיון דרישא דקרא איירי בשוגג והך אשר ירימו הוא סיפא דקרא. א"כ ודאי לאחר הרמה חייב לשלם בשוגג ודוק, אבל לדעת קרבן אהרן ניחא דקו הש"ס לרשב"א האיך יפרש הפסוק וק"ל

[הג"ה ואחר עיון ראיתי כי י"ל הש"ס הוכיח דע"כ הך אשר ירימו קאי על מזיד וקמ"ל דפטור קודם הרמה דאי על שוגג זה ל"צ קרא דהרי ברישא דקרא כתיב קודש ובודאי כ"ז שלא הפריש אינו קודם אלא ע"כ סיפא דקרא קאי על מזיד או על שוגג ולענין תשלומין לכהן מה שהפסידו ולא משום החיוב חומש וקרן לכפרה והבן זה, ועי' היטיב בקרבן אהרן פ' אמור בענין זה שם תראה מדבריו שסובר דאף קודם שהורמו למ"ד כמו שהורמו דמיין חייב קרן וחומש. וזה ודאי צע"ג נהי דהוי כמו שהורמו מ"מ ס"ס לא מיקרי קודם והבן]

ומעתה מיושב דעת הרמב"ם כיון דאנן פסקינן כר"מ א"כ שפיר כ' דוקא קודם הרמה דלאחר הרמה חייב עכ"פ בשוגג. ואיהו איירי אף בשוגג וק"ל. אך מ"מ הדרא קושייתנו לדוכתי'. מאי פריך הש"ס במזיד אמאי פטור נימא משום דקיי"ל אינו לו"מ ונ"ל הכל בהקדם מה שיש לדקדק לדעת הרמב"ם בפי' המשנה שכ' משום דאינו לוקה ומשלם א"כ תיקשי אמאי תני במזיד פטור אכתי בלא התרו עכ"פ חייב דהנה המהרש"א לעיל בשמעתין דחמץ של הקדש בתוס' ד"ה מאן. כ' דודאי אם נימא בשוגג בתרומה חייב מכח גזירת הכתוב אף דשאר חייבי מיתות שוגגין פטורין אפ"ה אין סברא לומר כיון דגלי בשוגג אף אם הזיד בחמץ ג"כ חייב ע"ש. ובאמת אין סבר' מוכרחת כ"כ דבכתו' (לב. בתוס' ד"ה אלמא) כתבו להדיא יא דלמ"ד חייבי מלקות שוגגין פטורין גלי רחמנא גבי קנס דאונס ומפתה דחייב אף במזיד ג"כ חייב. א"כ ה"ה הכא. וסעד לדברי מצאתי בר"ש (פ"ז דתרומות משנה ח' בד"ה משלם) שכ' דהא דאוכל חמץ של הקדש איירי כשהזיד בשניהם מש"ה פטור. ומאי דוחקי' לאוקמי שהזיד בשניהם לוקמי שהזיד בחמץ לחוד. א"ו כנ"ל. אבל אם הזיד בהקדש. בזה ל גלי קרא כיון דשני מיני תשלומין הם דדוקא בשגגת הקדש גלי קרא אף אם הזיד בחמץ. וזה צריך לומר ע"כ לפי מה שרצה המהרש"א לומר בתחילה לעיל דמש"ה לא אוקי תוס' בהזיד בחמץ. דאכתי נימא כיון דגלי בשוגג ה"ה במזיד ידחה זה. ואמאי לא דחה בפשיטות. דא"כ גבי תרומה במזיד אמאי פטור. א"ו כנ"ל. והסברא נכונה למבין בעצמה

צד) ומעתה נפרש הפשוט בגמ' דשפיר קאמר אא"ב לפי מ"מ מש"ה בשוגג חייב וכ"ת במזיד אמאי פטור לדעת הרמב"ם כנ"ל. ז"א דאינו לוקה ומשלם. וכ"ת דאכתי בלא התרו אמאי פטור. ז"א דהתוס' בכתו' (לה. בד"ה רבא) כ כ' דאף, לר"י שסובר חייבי מלקות שוגגין חייבין מ"מ איכא כמה תנאי דדרשי מכה מכה ולדידהו באמת פטור א"כ י"ל מתני' אתי כהנך תנאי [דדרשי מכה מכה] אף בלא התרו פטור. ובשוגג חייב מטעם גזה"כ כנ"ל. וק"ל אכתי במזיד אמאי פטור נימא מדאגבי' קניא כקו' תוס' בכתו'. ז"א כיון דאסור בהנאה החיוב בא משעת אכיל' כנ"ל. אבל אי לפי ד"מ קשה שפיר אמאי בשוגג חייב ואי כרי"ה דחמץ מותר בהנא' במזיד אמאי פטור ואי משום דאינו לוקה ומשלם אכתי בלא התרו אמאי חייב ואי סבר כמ"ד חייבי מלקות שוגגין פטורין א"כ הא דחייב בתרומ' בשוגג הוי גזה"כ. א"כ ממ"נ אי לא בא עדיין ליד כהן. א"כ בלא"ה פטור משום דהוי ממון שאין לו תובעין. וכ"ת דילמא באמת מש"ה פטור. זה דוחק גדול כיון דמהני לא איירי בהכי. ועי' בתוי"ט שם. ואי שכבר הגיע ליד כהן א"כ תיקשי במזיד אמאי פטור נימא מדאגבי' קניא וכו'. ומשני הא מני ר' נחוניא שא הקנה היא ואיירי לעולם בתרומה שלא בא עדיין ליד כהן וא"ל א"כ בלא"ה פטור במזיד משום דהוי ממון שאין ו תובעין ז"א דאיירי ששגג בתרומה והזיד בחמץ. ושוב א"ל נימא כיון דגלי רחמנא בשגגת תרומה ה"ה אף אי הזיד בחמץ. ז"א דאזיל אליבא דרבא בכתו' דסבר דדוקא חייבי כריתות פוטר לר' נחוניא. א"כ לא גלי רחמנא מידי [הג"ה אך ז"א דא"כ ברישא בשוגג אמאי חייב הא הוי עכ"פ חייבי כריתות שוגגין משום חמץ. לכך צ"ל באופן אחר [כסברת] רש"י לעיל (כח.) דלר"נ בן הקנה שוגג (לא פטור מתשלומין) ע"ש] ומיושב בזה קו' תוס' הנ"ל בכתו' וניחא הכל וק"ל

ועפי"ז מיושב ג"כ דעת הרמב"ם שפסק כמ"ד לפי דמים משלם. והקשה עליו כיון דלמסקנא הוי פלוגתא דתנאי. א"כ מה"ת מוקי מתני' כמ"ד לפי דמים דלדידי' [ליכא פלוגתא] אתי כרי"ה שלא אליבא דהלכת' ואתי ודאי כמ"ד לפי מ"מ. א"כ הלכתא כותי'. ולהנ"ל ניחא כיון דאף לדידי' בע"כ אתי כמ"ד [דדריש] מכה מכה דחייבי מלקות שוגגין פטורין ג"כ שלא אליבא דהלכתא וק"ל. ואל תשיבני על דברי הנ"ל דאכתי מאי פריך הש"ס דלמא לעולם איירי בתרומה שהגיע ליד כהן. ואי משום מדאגבי' וכו' ניחא כתי' הש"ס התם בכתובות. ז"א חדא שנויא דרב אשי התם ודאי לא שייך וגם אידך תירוצים נראה לי דוחק לאוקמי מתני' בהכי. אלא דלפי"ז תיהדר הקו' לדוכתי' על הרמב"ם בה' סנהדרין הנ"ל כמו שהקשה הלח"מ באמת ושוב א"ל כתירוצנו הנ"ל דהא השתא קיימינן דהסוגיא אזיל אליבא דרבא דאיירי שהזיד בחמץ ומש"ה פטור וק"ל

צה) ובלימוד סוגיא הארכנו ליישב כל הנ"ל באופן אחר עפ"י סברת שטמ"ק שם בכתו' סוגיא הנ"ל שכ' בשם ר' אפרים דאוכל במזיד תרומה שלא בא ליד כהן מחוייב לשלם מדרבנן. אלא שכ' שם דאפ"ה שייך לומר הואיל ואגבי' קניא ע"ש. וא"כ י"ל הרמב"ם סבר כוותי' בחדא. ובזה מיושב שפיר דעת הרמב"ם (בה' תרומות פ"ו ה"ו) מה שהקשה המ"ל אמאי לא ביאר דאיירי דוקא שתחב לו חבירו כתי' הש"ס בכתובות שם. ועפ"י הנ"ל ניחא דודאי קשה מאי פריך הש"ס מדאגבי' קניא וכו' דלמא איירי שלא בא ליד כהן כנ"ל. אלא די"ל כיון דלאביי באמת פטור מנ"ל