פתח הבית חלק א נה

לומר דקרא אתי למעוטי שלא ישלם איסורי אכילה דהא ראוי להיות קודש. ואפשר כוונתו דבר שלא הי' לו שעת הכושר ואין להאריך בזה. עכ"פ היוצא לנו דמדברי הכ"מ יראה דהך דדרשינן מונתן וכו' תלי' ג"כ אי לפי מדה או לפ"ד כנ"ל. וקצת נ"ל לריב"ן דסובר ונתן אתי לומר נתינתו מקדשתו ואין הפרשתו מקדשתו. וע' מ"ל (פ"י מה"ת ה"א) שם הביא ברייתא דת"כ דפליגי תנאי אי הפרשתו מקדשתו או נתינתו. ופי' הוא היינו הנך תשלומי תרומה אי נעשין מיד תרומה משעת הפרשה או משעת נתינ' ומ"ד משעת נתינה יליף לה מונתן א"כ אצטריך ונתן להכי. גם י"ל לנותן ועשר שני שלא נפדה. ע' רמב"ם פ"י הנ"ל וק"ל. ומעתה י"ל הוכיח הרמב"ם דהלכה לפ"ד משלם מדקא' הש"ס דלת"ק דא"ש אתי ונתן למעוטי תרומת חמץ ולפי פי' הכ"מ היינו דלפ"ד משלם ומדוע מוקי לת"ק שלא כהלכה ואמאי לא קאמר דאתי לנתינתו מקדשתו וכנ"ל א"ו דזה ג"כ הלכה לפ"ד משלם וק"ל

צא) בפשטות הסוגיא צריך להבין דקאמר כל היכא דמעיקרא שוה ארבע ולסוף זוזא ודאי משלם כדמעיקרא דלא גרע מגזלן. ולכאורה לפי סברת המ"ל דאף קודם שבא ליד כהן חייב א"כ מתורת גזילה אינו חייב כלל דהוי ממון שאין לו תובעין רק מתורת תרומה א"כ שפיר ה"מ למיבעי אף בכה"ג וע' בזה וק"ל

צב) עוד נזכיר לכאורה מה שנסתפק המ"ל (פ"י הח"י) שם אי משלם חולין לפי ערך התרומה או לא ע"ש ולכאו' מה"ת ישלם חולין רק לפי ערך הא החולין גופייהו נעשו תרומה וא"כ הא משלם פחות. וצ"ל דס"ד כיון דבשעת תשלומין עדיין אינם תרומה לכך משלם רק לפי ערך. וכעין זה בגיטין (נד.) שם פי' רש"י גבי אכל תרומה טהורה ישלם חולין טמאין היינו רק כמו התרומה למ"ד לפי מדה משלם מהני מן התורה. והתוס' תמהו ע"ז. וע' ראשונים שתי' דכונת רש"י הואיל ועכ"פ בשעת תשלומין הי' כמו תרומה אף דנעשה אח"כ תרומה טמאה והוי פחות ממה שאכל מ"מ ל"ל בה א"כ כמו כן כאן. אכן שם לא הוי רק לענין בדיעבד אבל לכתחילה ודאי לא. גם מבואר שם דעכ"פ אי נימא לפ"ד משלם ודאי אין זה נכון. והמ"ל כ' זה לדעת הרמב"ם שפוסק לפי דמים משלם דהרי כ' כן סתמא על הרמב"ם וק"ל: ומה שהביא המ"ל דברי התיו"ט (פ"ו דתרומות משנה ד) שכ' וקרן דמי תומה היינו מעות דאילו דמי שיווי תרומה אף במקום דמשלם קרן וחומש אין משלם רק לפי ערך התרומה א"כ מוכח דסובר דאין צריך לשלם רק לפי ערך. י"ל כוונתו דהרי אף בקרן וחומש מ"מ אין משלם רק לפי ערך תרומה. והא דצריך לשלם חולין היינו כיון דאח"כ נעשה תרומה יהי' פחות וזה לא שייך בגוזל אבל אילו הי' צריך לשלם חולין לפי ערך תרומה דהיינו אם אכל סאה תרומה יצטרך לשלם שיווי סאה חולין הי' צריך ליתן יותר מסאה כדי שאח"כ כשיהי' תרומה יהי' שוה כמו סאה חולין. וקצת ראי' ג"כ מסוגין דאי אמרי' לפי מדה וכו' לא יחשוב לפי ערך רק מדה נגד חדה. דאל"כ הא דאמר אכל גרוגרת ושילם תמרים אא"ב לפ"מ ניחא ואכתי הא אם שילם גרוגרת משלם יותר ותמרים לפי ערך. וא"כ אמאי תבא עליו ברכה לס"ד. א"ו דודאי אין משלם לפי ערך וע' בכ"ז

ועפ"י מה שכ' לעיל י"ל דעת רש"י בגיטין הנ"ל, די"ל שם איירי שעדיין לא בא ליד כהן א"כ מדין גזילה א"צ לשלם רק משום תרומה א"כ אם נותן כפי ערך המידה אף אם עכשיו חולין טמאין שפיר דמי מדאורייתא ואין להאריך פה

ועתה נבוא לבאר דעת הרמב"ם בפי' המשנה שכ' הטעם מש"ה במזיד פטור דאינו לוקה ומשלם. ואח"כ כ' ודמי עצים פטיר משום דאסור בהנאה וא"כ קשה ל"ל תרי טעמי וק"ל. ואמרנו ליישב דהנה הרמב"ם (בהל' תרומות פ"י הי"ח) פסק דאף במזיד צריך עכ"פ לשלם פירות אלא דבשוגג נעשה התשלומין תרומה משא"כ במזיד. וכ' המ"ל דכל הפוסקים חולקים ע"ז. ולי נראה שכן דעת הריב"ן ביבמות (ל. בתוס' ד"ה בשוגג וכו'). דלדעתי מיושב קו' תוס' כל הריב"ן שם וגם מיושב קו' תוס' ד"ה ואזיל דבאמת במזיד הייני שאכל במזיד מכח זה הכריח הרמב"ם דינו ע"ש וק"ל

עוד כ' המ"ל דמלשון רש"י בשמעתין ד"ה איבעי להו מוכח דלא כרמב"ם שכ' דמש"ה ודאי במזיד לפי דמים משלם כמו שאר גזלן אבל בשוגג כיון שהקפידה תורה לשלם דוקא פירות מש"ה י"ל מידה וכו'. ולרמב"ם אף במזיד כן ע"ש. וא"כ קשה לדעת הרמב"ם מאי קאמר הש"ס אא"ב לפי מדה משלם מש"ה בשוגג חייב. א"כ קשה אמאי במזיד פטור. הן אמת די"ל דהרמב"ם ם סובר דעיקר הטעם דבשוגג לפי מ"מ הואיל והתשלומין לכפרה דלא כרש"י אך מ"מ דוחק: ונ"ל הכל דהנה התוס' בכתובות (ל: ד"ה ולאביי) הקשו מאי משני הש"ס הכא סבר כר' נחוניא וכו' נימא מדאגבי' קניא וכו' וכתבו ה"ה באמת בתי' הש"ס שם ניחא גם כאן

ומעתה מיושב שפיר קאמר אא"ב לפ"מ מש"ה בשוגג חייב וכ"ת במזיד אמאי פטור ז"א משום דאינו לוקה ומשלם אא"א לפי דמים משלם אמאי חייב ואי חמץ בפסח מותר בהנאה במזיד אמאי פטור ואי משום דאיני לוקה ומשלם ליתני חמץ לחוד כמ"ש רש"י באמת דע"כ איירי בשוגג בחמץ. וקמ"ל דמיתה בידי שמים פוטר. אבל למאי דס"ד קשה שפיר. אבל אי לפי מ"מ ל"ק דהיא גופי' קמ"ל דלפי מידה משלם וכן צ"ל לרש"י כמובן. ומשני שפיר סבר כר"נ כפרש"י: ומעתה כ' הרמב"ם שפיר בפירושו דאיהו סובר באמת לפי מ"מ אף דבחיבורו פוסק לפי ד"מ זה מצינו כמה פעמים שחזר בו כידוע. גם כאן בלא"ה י"ל דדחיק לי' לאוקמי כרי"ה מש"ה פי' אליבא דמ"ד לפי מ"מ ולי' לא סבירא לי' מש"ה כ' הטעם דאינו לוקה ומשלם כנ"ל. אלא דע"ז קשה לי קו' תוס' בכתו' שם מדאגבי' קניא מש"ה כ' דאסור בהנאה א"כ החיוב בא משעת אכילה דלפי מידה משלם אף במזיד לדעת הר"ן וזה ודאי אם מזיק תרומה אינו משלם פירות אפילו בשוגג רק באוכל כמבואר וא"כ שפיר פטור משום דאינו לוקה ומשלם דמשעת הגבהה לא עביד מידי וק"ל [ועי' גיטין (נב: בתוס' ד"ה מנסך וכו') כעין סברא זו ושם בחי' הארכנו] ובפרט לפמ"ש השטמ"ק בכתו' שם דאין זכי באיסורי הנאה ע"ש. ודאי ניחא. אבל בלא ה ניחא שפיר כנ"ל. ובהך טעמא דאסור בהנאה לחוד לא סגי דאכתי יתחייב על שעת אכילה מש"ה כ' משום אינו לו"מ ודוק. וא"ל דאכתי ל"ל הטעם משום איסור הנאה נימא כתי הש"ס התם בכתו'. ז"א דטעם זה ודאי פשוט יותר וק"ל

ועפ"י מה שכתבנו דדעת הר"מ כרש"י בתי הש"ס סבר להו וכו' אמרנו ליישב ג"כ דעת הרמב"ם (בה' סנהדרין פי"ט ה"ב) שכ' זר שאכל תרומה טמאה חייב מיתה. והקשה הלח"מ שם מנ"ל כיון דקיי"ל כהן טמא שאכל תרומה טמאה פטור ה"נ נימא הכי ע"ש היטב. ואפילו לאו לא יהא בו. ואמרנו ליישב דהנה רש"י והברטנורא פי הא דתנן ומדמי עצים היינו תרומה טמאה ע"ש בתי"ט שכ' הטעם דאי בתרומה טהורה לא שייך שריפה ע"ש. ובאמת קשה להבין דודאי תרומת חמץ בפסח שייך שפיר שריפה. יצריך לדחוק בכונתו. יהי' איך שיהי' הוכיח הרמב"ם שפיר דינו כיון דלמסקנא ע"כ איירי ששגג בחמץ א"כ אמאי פטור רק משום מזיד תרומה א"כ בתרומה טמאה אמאי פטור. א"ו דאף בת"ט חייב מיתה וק"ל. אלא דבאמת קשה לי מה שכ' רש"י ליתני חמץ לחודי'. דהנה (המ"ל בה"ת פ"י ה"א) שם כ' דאף תרומה שלא בא עדיין ליד כהן אפ"ה משלם בשוגג הכל מטעם גזירת הכתוב. וזה דוקא באוכל דבמזיק מבואר להדיא דפטור א"כ י"ל באמת איירי בכה"ג שלא בא עדיין ליד כהן. מש"ה לא אמרינן מדאגבי' קניא כיון דהוי ממון שאין לו תובעין רק החיוב בא משעת אכילה. וזה סברא נכונ' [ועי' ר"ן חולין פ' הזרוע שם כ' דאף כשהוא בעין אינו חייב