פתח הבית חלק א נד

הוכיח דינו דהוא פסק חמץ ישראל שביטלו קודם פסח מותר אחר פסח בהנאה רק באכילה אסור משום דסובר ביטלו הוי כמו חמצו של אחרים דלא גזרינן אטו לא ביטלו והוי רק כמו שאר חמצו ש"נ. וא"כ י"ל דהי' קש' לו אי חמץ ש"נ מותר לגמרי אחר פסח א"כ כמ"כ יהא חמץ של ישראל שביטלו. א"כ הא דתניא פ"ק דחולין (ד:) חמצן של עוברי עבירה מותר אחר פסח מפני שהן מחליפין ומוקי לה התם כר"ש א"כ ל"ל מחליפין נימא מסתמא ביטלו אותו לפני פסח, א"ו אף חמץ ש"נ אסור באכילה א"כ ממילא אף ביטלו אסור דלא עדיף מהפקר וק"ל: ועפי"ז יש ליישב דעת רש"י בחולין וד"ז בד"ה מפני וכו' גבי הא דחמצן של ע"ע שהביא שם בשם י"מ שפי' דאף למחליף עצמו מותר. והקשה רש"י א"כ מצינו דמים לחמץ בפסח. וי"ל באמת ודאי מבטלין וא"כ היי רק איסור אכילה וא"כ אם החליף ודאי מותר לגמרי וק"ל

] פז) שם במתני' האוכל תרומת חמץ וכו'. לכאו' קשה כיון דמתני' איירי במפריש תרומה והחמיצה והיינו בפסח דאי החמיץ קודם פסח א"כ מאי איריא הפריש תרומה ואח"כ החמיצה דקאמר בבריית' בד"א כו' ת"ל אף אי הפריש חמץ ג"כ כן כמ"ש רש"י שם רק דבעי לאוקמי בהפריש בפסח. א"כ קשה אמאי חל איסור חמץ על איסור תרומה טמאה דהוי בעשה אף לכהנים. ולא שייך לומר דהוי איסור כולל שאר חמץ חולין כיון דאיסור חמץ בא על ד"ז כשנתחמץ. ומאי שייכות זה לשאר חמץ דוקא אם נתחמץ קודם פסח בא איסור חמץ על כל חמץ שייך שפיר איסור כולל משא"כ בכה"ג דשאר חמץ כבר נאסר רק זה אשר עתה נתחמץ ומאי שייכות שאר חוץ לזה. ולקמן אי"ה בסוגיא דמצה של טבל נאריך בזה ואיסור הנאה לא מיקרי איסור כולל. א"כ לא חל כלל חמץ ואם נאמר דנהי דאין איסור [חמץ] חל מ"מ היינו למלקות אבל עכ"פ אסור גם משום חמץ ניחא. וכבר הארכנו בזה בתשו' דיש דעת הסוברים דלא חל כלל א"כ קשה. ואי משום דאכתי הרי עובר על ב"י א"כ לא שוי' מידי כיון דע"כ צריך לבערו. אך לכאו' הא יכול ליהנות בשעת הביעור. ולחכמים דסברי השבתת בכל דבר א"כ יכול למוכרו לנכרי לכאו' בכה"ג ואם נאמר דחמץ הוי מוסיף הואיל ועובר גם על ב"י זה דוחק דנימא משו"ה תיהוי מוסיף וק"ל. ועי' בפי' המשניות להרמב"ם שפי' באמת הא דמדמי עצים ג"כ בתרומה טהורה קמ"ל דאף דמי עצים פטור. אבל לרש"י דמפרש לה בתרומה טמאה קשה. ואם נאמר שנתחמץ תחלה ואח"כ נטמא ניחא לכאו' דאיסור טומאה חל על חמץ לר"ש דסובר דחמץ לאחר זמנו מותר א"כ הוי שפיר איסור מוסיף שיאסר אף אחר פסח. ועי' רמב"ם פ"ח מהל' נדרים) שסובר דכה"ג מיקרי מוסיף. והראב"ד שם השיג ע"ז ע"ש

פח) שם תנן נן האוכל תרומת וכו' אלא א"א לפי דמים משלם חמץ בפסח וכו'. עי' פי"ז שהק' דילמא אתי כר"י דלקמן דסבר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י וכו' א"כ יכול להשהותו עד אחר פסח והוי שפיר בר דמים ע"ש. וראיתי בס' צל"ח שכ' דלק"מ דאי איירי שלא בא עדיין ליד הכהן. א"כ בודאי אינו חייב רק לצאת י"ש דהא הוי ממון שאין לו תובעין וא"כ כה"ג אף בסיפא חייב דקלב"מ חייב עכ"פ לצאת י"ש ע"ש ולדידי קו' הפי קשה טובא דהרי מבואר במ"ל (פ"י מה"ת ה"א שחולק על בעל קרבן אהרן שכ דתרומה כ"ז שלא באה ליד כהן לא חייבה תורה בקרן וחומש אלא דלעולם חייב וזה היינו מדינא מקרא א כ שפיר בשוגג חייב משא"כ במזיד דתרומה דלא גילתה תורה כלל. ובודאי אי דהגל"מ לאו כמ"ד לא ק"מ כיון דמ"מ השתא לא שוה מידי רך דילמא מתני' כמ"ד דבר הגל"מ כמ"ד ובסוגיא דטובת הנאה אמרנו ליישב קצת די"ל למ"ד דבר הגל"מ כמ"ד אז ודאי טובת הנאה ממון וא"כ עובר עלי' הזר וק"ל

פט) שם בגמ' הא יני רנב"ה היא וכו' מה דק' אמאי לא משני משום מילקי לקי וכו' כמו שפי באמת הרמב"ם בפי' המשניות ולקמן נאריך בזה אך י"ל דא"כ הי' קשה אמאי נקיט תרומת חמץ ליתני חמץ לחודי' דשוב ל"ל דקמ"ל דאף מזיד דתרומה פוטר הא לענין מלקות אין חילוק וק"ל. ולקמן נאריך בזה

עוד נראה ליישב דאי משום מלקות הא רישא דנקיט שוגג היינו לגמרי שלא הי' ידע מאיסור דאז היינו מזיד בלא התראה לא חייבה תור' חומש כמובן. א"כ סיפא דנקיט מזיד יהא ע"כ בהתראה א"כ אמאי לא נקיט ג"כ (לענין) דין מזיד בלא התראה דמשלם קרן ולא חומש. א"ו דמתני אתי כרנב"ה ובכרת אין חילוק אם הי' התראה או לא וק"ל

צ) עי' רמב"ם (פ"ו מה"ת) שפוסק לפי דמים משלם. ובהל' פוסק דהאוכל תרומת חמץ בפסח פטור לגמרי משום טעם זה. ועי' בראב"ד שהקשה מנ"ל לאוקמי סתם מתני דלא כהלכתא אמאי לא נימא דלפי מידה משלם ואתי שפיר כהלכתא. ועי' בכ"מ שתי' דפוסק כר"ע דהלכתא כותי מחבירו. וגם ראב"י משמע דסבר כן ע"ש. ולכאור' כונתו במה שכ' רק משמע שסובר כן. היינו משום די"ל ראב"י סובר לפי מידה וכו' רק עיקר הטעם דפטור בתרומת חמץ משום דכתיב ונתן לכהן את הקודש וגו' וא"כ הי' באמת ניחא במה שפוסק הרמב"ם דתרומת חמץ פוטר אף בשוגג. אך מ"מ הדין לפי מידה. והרמב"ם פ' לפי דמים, לכך קאמר דמשמע גם ראב"י סבר לפ"ד וק"ל

ולכאורה האיך מצינן למימר טעמא דראב"י משום לפי דמים ת"ל הא בהדיא יליף לה מקרא צ"ל דמקרא גופי' ילפינן לפי דמים דאל"כ מאיזה טעם פטרה תורה וק"ל. וק"ק מדוע לא הזכיר הכ"מ כלל ת"ק דאבא שאיל דלקמן ע"ב דקאמר שיעור תרומה בכזית ולדידי' ונתן אתי פרט לאוכל תרומת חמץ וכו' וצ"ע קצת. וראיתי בצל"ח שהקשה לריב"ן שסובר דחמץ אסור בהנאה וא"כ מאי דרש בקרא דונתן ואי דסבר כאבא שאול א"כ בלא"ה חמץ בפסח פטור כיון דאינו שוה פרוטה ע"ש. ולדידי אין זה הכרע דהא אף לרבנן בעי דוקא שיהא שוה דמים למ"ד לפי דמים משלם. ולהכי קאמר דחמץ פטור. ואף הא לחכמים לא תלי כלל בדמים דהא הקפידה תורה אף בפחות משוה פרוטה. ואי דלרבנן בעי תרתי כזית וש"פ ז"א כמו שפסק הרמב"ם להדיא (פ"ו מה"ת הכ"ג) ע"ש ובאמת מוכח כן דלקמן למאי דבעי הש"ס לומר דלאבא שאול תרתי בעי א"כ ע"כ לת"ק כזית לחוד סגי וגם למסקנא מדקאמר א"ש עד שיהא בו שוה פרוטה וכו' משמע לת"ק כזית לחוד סגי. ואמת אגיד אשר דברי הכ"מ שם (הכ"ג הנ"ל קשים אצלי להבין מה שכ' תחילה להקשות על הרמב"ם מנ"ל דכזית לחוד מהני והרי הש"ס פריך אי דלית בי' שו"פ אף קרן נמי לא לישלם וכו' והרי הש"ס מיירי בדליכא כזית דאז לא גילתא תורה לחיוב. ומשום גזלן ליכא הואיל ואין בו שו"פ משא"כ כזית חייב מצד גזיה"כ דתרומה וק"ל ואם נפרש זה בתי' הכ"מ שם לא הבנתי מה שכ' אף דהך דרשא דאיש כי יאכל וכו' אברייתא קמייתא איתמר מ"מ אין מוקדם וכו' ולהנ"ל אין לה משמעות לדעתי הקצרה

נחזור לענינינו א"כ ע"כ דאף לרבנן נהי דלא בעי ש"פ מ"מ בעי שיוי דבר מה רק אי לפי מידה משלם אנו חושבין רק המדה אילו לא הי' חמץ הי' שוה א"כ כמו כן לריב"ן נוכל לומר דסבר כא"ש ואפ"ה חמץ חייב דלפי מידה וכו' ואילו לא הי' חמץ הי' ש"פ וק"ל. גם מה שכ' שם הצל"ח למאן דסבר כרי"ה דחמץ מותר בהנאה אין ראי' כלל מונתן די"ל דקרא לא אתי רק שלא ישלם חמץ בפסח. אבל לרבנן כיון דסברי דאסור בהנאה א"צ קרא לזה וע"כ אתי להאוכל חמץ וכו'. ולכאורה אטו מי לא משכחת לה שאר איסורי אכילה כגון חדש לפני עומר. וגוף התי' דחוק