פתח הבית חלק א נג

תיקשי הא הוי מכירה. אך י"ל דכאן גם הברירה ביד המלוה אם ירצה ליקח מעות מהלוה מחיוב הלוה לתת לו מעות. רק אם ירצה המלוה אז ליקח אותו דבר. וגם הלוה לא יתן לו מעות יהא אותו דבר קנוי לו למפרע ולכך קרי לי' הלואה: ומעתה י"ל דאין טעמו של הרמב"ם משום הואיל ובידו לפדותו. די"ל כמ"ש הח"י הישראל ודאי לא יפדנו. רק שמא הנכרי לא ירצה בחמץ ויצטרך ליתן לו מעות ומש"ה עובר ע"כ צריך דוקא שיגיע הזמן קודם פסח. כ"ז למסקנא דאיירי במעכשיו. אבל לס"ד הוי איירי שפיר שעשאו אפותקי מפורש ואין הברירה ביד המלוה כלל רק הלוה אם ירצה יתן לי' מעות ושפיר קרי לי' מלוה עיון דלא אמר מעכשיו. א"כ קאמר שפיר לאביי ניחא כיון דאין ברירה ביד עכו"ם. י"ל שפיר שהגיע זמן אחר הפסח. וכן לקמן בלימא כתנאי קאמר שפיר ותסברא כיון דלא איירי במעכשיו. א"כ הא דנקיט על חמצו היינו אפותקי מפורש א"כ לא עבר אף בהגיע זמן אחר פסח וק"ל

ועפי"ז י"ל גם דברי רש"י במתני' שכ' הטעם כיון דהרהינו אצלו לא מחוסר גוביינא א"כ משמע אף לאביי בעי הרהינו אצלו דתהוי גבוי ועומד א"כ תיקשי למאי דס"ד. ולהנ"ל י"ל עיקר הסברא דמחוסר גוביינא היינו דאי הברירה ביד עכו"ם א"כ הוי שפיר מחוסר וכו'. משא"כ לס"ד דהוי אפותקי מפורש והכל כנ"ל. רק דבהא פליג רש"י על הרמב"ם דסובר אף הרהינו אצלו לא מהני בזמן אחר פסח. ולרש"י מהני וק"ל

ואף שיש לפרש בכמה אופנים דאף למסקנא אין הברירה ביד עכו"ם. ואפ"ה קרי לי' הלואה דאם יאבד באונס יהא האחריות על ישראל דע"כ המ"א סובר כן שהרי הקשה ובסי' תמא) ת"ל אחריות אונסין על ישראל ומנ"ל הא כיון שמכרו לו הוי הכל על הנכרי [וא"כ] שלו נאנס וצ"ל שסובר דמ"מ לענין זה הוי הלואה. וכעין זה כ' הב"ח. ועי' ג"כ באו"ת (סי' עב ס"ק י"ג) פי' ג"כ דברי המג"א כן. מ"מ י"ל דברי הרמב"ם כנ"ל

עוד י"ל עפ"י דברי הרא"ש שסובר דלמסקנא בעי הרהינו משום אחריות. ולדידי' קשה ג"כ איך הוי ס"ד דלאביי ניחא. והי' צ"ל דהי' תנאי בפי' בלי אחריות א"כ ל"ל למסקנ' הרהינו אך לפי הפשוט י"ל כיון דע"כ צריך לאוקמי בגונא שהעכו"ם קיבל אחריות א"כ ל"ל לדחוקי לאוקמי שהתנה לכך מוקי לה בפשיטות בהרהינו וכו' וק"ל, אכן לפי הנ"ל י"ל למסקנא קשה מדוע נקיט המלו' וע"כ צ"ל שהברירה ביד הגוי א"כ ממילא כשיאבד יאמר אני רוצה ליקח מעות לכך מוקי לה בהרהינו וק"ל. משא"כ לס"ד וכנ"ל. וגם עפי"ז י"ל דברי רש"י במתניתין וק"ל ואין להאריך

עוד נאמר לכאורה אף לדעת הרמב"ם בהגיע זמן אחר פסח דעבר ישראל מ"מ יש מקום לומר דעכ"פ לענין זה שרי להניח אצלו בהרהינו דלא שייך בזה פורע חובו דשלו הוא. ואפשר אף אם לא הרהין שרי ליתן לו דנותן לו שלו. משא"כ פורע חובו והבן זה

ומעתה במתני' י"ל שפיר הא דתנן מותר בהנאה י"ל מותר ליתן לו כיון דלמפרע הוא גובה הוי שלו רק הרמב"ם איירי לענין הנאה מחמץ עצמו זה דוקא אם הגיע זמן קודם פסח דלאחר פסח כבר עבר על ב"י וק"ל. והא דפריך הש"ס לקמן ותסברא וכו' היינו דלשון עובר משמע דאסור גם ליתן לנכרי וק"ל ואין להאריך

עי' רמב"ן במלחמות שפי' למסקנא דפליגי לענין משכון כמו כן י"ל לענין למפרע הוא גובה דנכרי גרע ע"ש. ועי' ח"מ (רס"י קצד) שנחלקו שם הסמ"ע וש"ך דהסמ"ע סובר דלכ"ע ישראל מנכרי קונה במעות. והש"ך חילק ע"ז. ולכאו' חלי ג"כ בפלוגתא דר"מ ורבנן וק"ל

פה) ועתה נפלפל קצת בדברי הגאון בתשו' שאגת ארי' בסי' עז וביאר דביטול לא מהני לחמץ של עכו"ם שקיבל ישראל אחריות. חדא מדאמרו חכמים לר"י כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. ומאי קולא איכא הכא הרי ע"כ יבטלנו. אלא ע"כ דמשכחת לה כי האי דלא מהני ביטול. ועי' פר"ח (ר"ס תלא) בה. ובאמת י"ל עיקר הכוונה דמ"מ לא מקיים העשה בזה דאף בלא ביטול קשה ת"ל לרש י דאיירי קודם זמן איסורו א"כ קשה מאי שהוכיח הכל בו שהביא הפר"ח סי' הנ"ל מכח ק"ו הנ"ל דביטול לא מהני לחמץ ידוע וכו' ע"ש. ות"ל אכתי הא יכול למוכרו לעכו"ם. א"ו משום דסובר עדיין לא קיים העשה אף דלפני זמנו יכול למוכרו מ"מ מי שרוצה לקיים העשה עכ"פ מצוה קעביד והכלבו סובר בביטול מקיים אף העשה. וזה אין מוכרח לדעת שאר פוסקים וק"ל. וכבר ביארנו בזה במק"א

עוד הביא ראי' משוחט פסח על חמץ דלוקה ואמאי הא הוי התראת ספק שמא ביטל וגרע טפי מהתראת ספק א"ו דאיירי בכה"ג. וכבר הרגיש בזה בתשו' פי. וכבר כ' בחי' על ה"פ דגם זה אין מוכרח דהכי מתרינן לי' אם לא תבטל חמץ שלך ותשחוט הפסח תעבור בלאו. ואף דיש מקום לומר אף אם מודה שלא ביטל אין אדם משים עצמו רשע ומסתמא ביטלו ואינו נאמן על עצמו. מ"מ אין זה מוכרח וק"ל

ומה שהביא עוד ראי' מהא דהלש עיסה בטומאה בי ט גם בזה כבר הרגיש בתשו' הנ"ל. וגם באחרונים סי' תנב) ה"ה בח"י וא"ר. ועיקר התירוץ דעכ"פ מדרבנן אסור. וגם בחי' שם כ' בזה. אכן עוד הביא ראי' מדאמרי' חמץ אינו ברשותו של אדם הואיל ואסור בהנאה ועשאו וכו', לכך לא מהני ביטול. ות"ל אף דקיי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. מ"מ בחמץ גלי תורה דליחייב מטעם בל ימצא א"כ גם ברשותו הוי הואיל וראוי לו אחר פסח. א"ו דלא גלתה תורה רק לענין איסור אבל לא שיהא ברשותו ומסיק דלר"ש באמת מהני בחמץ עכ"פ הפקר גמור ע"ש. אכן י"ל עכ"פ לא קיים העשה וק"ל

וקצת תימה עליו שלא הזכיר דעכ"פ לר"ש אסור לאחר הפסח מדרבנן אף שביטלו א"כ ממילא אין ברשותו ואף הפקר גמור לא מהני. ומה גם הואיל ועשה זה לאח"ז איסורו דכבר עבר. וא"כ כיון דאסור אחר פסח ממילא אינו ברשותו. ואי משום דעיקר קו' מנ"ל בחמץ דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו. דילמא מש"ה מה"ת עובר על ב"י הואיל ובאמת ברשותו לענין אחר פסח. זה י"ל ואין להאריך

וכבר כ' במק"א דקשה ג"כ למ"ד ח"ש מותר מן התורה. א"כ מנלן בחמץ דאינו ברשותו הלא ברשותו לענין לאכלו פחות פחות משיעור. או לכ"ע אם נאמר בהנאה אין אסור ח"ש (בהנאה) מן התורה. וכאן אקצר. (סי' תמא) ובח"י וא"ר. יראה ג"כ מדבריהם דביטול מהני בחמץ ש"ע באחריות ישראל ע"ש. ואי משום גוף הסברא איך שייך הפקר כיון שאינו שלו י"ל מ"מ כיון שמפקירו אם יזכה בו נכרי אזי הוא יצטרך לשלם א"כ שוב לא מיקרי גל"מ וק"ל

עוד ראיתי שם בשאג"א (סי' פ"ג פ"ד פ"ה) שפילפל בהך דמשמע מדברי אחרונים דלגאונים בקבלת אחריות הנכרי תליא מילתא. ולא היא. והרגיש ברוב הראיות אשר הבאתי לזה. גם החליט דחמצו של נכרי ביד ישראל וקיבל עליו אחריות ואח"כ הפקידו ישראל ביד נכרי אחר אפילו מדרבנן אינו עובר אף שהנכרי השני לא קיבל אחריות דלא כמג"א ושרי עכ"פ בהנאה אחר פסח ע"ש

פו) שם בגמ' ת"ר חנית ופועלים יכו'. עי' ב"י (סי' תמח) הביא בשם בעל עיטור שסובר דחמץ של נכרי אחר פסח אסור עכ"פ באכילה ועי' ב"ח וטו"ז מה שהקשו מברייתא זו. ותי' ע"ש. ונראה דבה"ע לשיטתו