פתח הבית חלק א נב

ידיהן. ועי' בתוס' ביבמות (לו:) ד"ה [ור' יוחנן וכו' שכ'] אבל אי מת הבן תחילה בטל המכירה כיון דהי' לפירות ביד האב. ובזמן שיחול המכירה כבר מת הבן ע"ש היטב. וא"כ לפ"ז כאן נהי דלמפרע הוא גובה מ"מ הא תוך הזמן הפי' של הלוה. ולא גרע ממהיום ולאחר מיתה וא"כ ממילא בטל מכירת המלוה למ"ד קנין פירות כק"ה דמי וע"כ אביי ורבא סברי כמ"ד לאו כק"ה דמי. א"כ י"ל הרי"ף פסק כמ"ד כק"ה דמי כאשר כן דעת הרבה פוסקים א"כ אין נ"מ בהך פלוגתא דאביי ורבא. אף די"ל עדיין נ"מ במטלטלין דלכאורה לא שייך בהו פי' י"ל דלמסקנא במטלטלין מודה אביי דמכאן ולהבא ה"ג כמ"ש הרמב"ן במלחמות וק"ל. ואין להאריך: ועי' בזה בי"ד (סי' רכ) במשכיר בית לחבירו אי יכול להקדישו. ובח"מ וסי' שיב) אי יכול למוכרו ושם הבאנו מה שכ' המ"ל בזה ואכ"מ. וגם לא עיינתי היטב כעת אי הרי"ף פורק כמ"ד קנין פי' לאו כקה"ג דמי

פא) במס' גיטין וב"ק ושאר דוכתי דקאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד ופי' רש"י חמץ היינו נכרי שהלוה לישראל על חמצו ולא הרהינו אצלו עובר. ולכאורה הקושיא מפורסמת אמאי לא פי' הרהינו אצלו ולא אמר מעכשיו ועי' פי"ז בגיטין וכאן. ועי' גם בפר"ח (רסי' תמא) והנה כל האחרונים הרגישו בזה. דא"כ אף לאביי דאמר למפרע הוא גובה יעבור הישראל כיון דהחמץ מפקיע. רק לסברת תוס' בגיטין (ניחא) דלאביי אף הקדש אינו מפקיע ניחא עש. ועי' רשב"א בחי' לגיטין שם. ולפי פי' הפשוט עיקר הכונה דלא תימא כיון דחמץ של ישראל אינו אסור רק מטעם קנם. א"כ ס"ד ישראל שהלוה לחבירו ואחר הפסח מצא אצלו חמץ שעבר עליו הפסח ס"ד דלא שייך לומר קנס דהרי קנסינן לי בזה להמלוה והוא לא עבר דנהי דבעלמא אסור לכל העולם היינו דכיון שאסור לו אסור לכל משא"כ הכא עיקר הקנס לאחר וק"ל. לכך קמ"ל חמץ מפקיע וכו' אבל רש"י לא פי' כן. ע"כ נ"ל דהנה אם אמר מעכשיו עיקר הטעם דבעי הרהינו אצלו דאל"כ הא הי' באחריות ישראל. ולכאורה הוי סברא לומר נהי דאסור בהנאה יהא עכ"פ מותר לתת לו החמץ בחובו ואי משום פורע חובו מאיסורי הנאה הרי אחר שיתן לי יהי' למפרע שלו. וא"כ שלו הוא נותן לו. וכמו דאמרינן בא"ה הש"ל כמ"כ ס"ד בזה כיון דאחר הנתינה יהי' שלו. לכך קמ"ל דמפקיע מידי שיעבוד. ולא שייך לומר שלו הוא נותן לו וק"ל

ומעתה לא קשה אמאי לא פירש"י שהרהינו אצלו בלא מעכשיו. דא"כ לא הוי שייך לומר לענין לתת בחובו דהרי כיון שהוא כבר אצלו אם מחזיקו בחובו ל"ל בה ואין מחויב הישראל לפדותו. ואף שכ' המג"א (בס' תמא) דהישראל מחויב לפדותו. ודמי למי שאנס המלך גורנו בחובו. כבר ביארנו בחי' על הל' פסח דדבריו צ"ע טובא דהרי מבואר בנדרים פ' השותפין כל היכא שאינו פורע בידים חובו מח"ה ש"ד ואנס המלך וכו' טעם אחר יש בו משום דמשתרשי לי' כמבואר בחולין (קלא.) משום דהוי גזל כהן יע"ש

פב) עוד נזכיר הנה צריך להבין לאביי דאמר למפרע וכו' א"כ לכאורה ה"ה מלוה ע"פ. וכ"כ הרמב"ן במלחמות. א"כ אמאי לא יגבה המלוה ע"פ ממשועבדים כיון דלמפרע הוא שלו. א"כ הוי כאילו קנה הלוקח גזל. אך ז"א דאם בא אח"כ לכלל גבי' הוי למפרע שלו. אבל אם לא בא כלל לכלל גיבוי לא וק"ל. ועפי"ז קשה לי מ"ש הרא"ש בקידושין פ' האומר מלוה ע"פ אינו גובה ממתנה אף ממה שנתנו היתומים משום דבע"ח מכאן ולהבא וכו'. ות"ל אף אי למפרע מ"מ הא לא בא לכלל גיבוי. ולחלק בין מה שנתנו היתומים או הוא עצמו לענין זה רחוק בעיני וכעת לא עיינתי היטב בזה ועי' בחי' בא"ע (סי' ק') ובח"מ (סי' רנב) ע"ש. גם נזכיר מה שהבאנו בא"ע (סי' צו) דיש מן האחרונים אשר צידדו לומר דאף לדידן דקיי"ל מכאן ולהבא וכו מ"מ אם מכרו המלוה שיהי חל לאחר שיגבה לא מיקרי דבר שלב"ל כיון דעכ"פ יש לו שיעבוד ע"ש. אח"ז ראיתי כי הרא"ש בקידושין לא כ' זה אבל אזכור כי אחד מגדולים כ' טעם זה ועתה לא אזכור מי

פג) עי' ח"מ וסי' קב סעי' די"א אחר שכבר הגיע הזמן יכול המלוה למכור. והש"ך דחה דבריהם מסוגיא דהכא. ועי' או"ת שם שכ' דאדרבה דעיקר ראיית י"א אינו מסוגיא דהכא כפי שהביאם הבעה"ת דהיינו מדקאמר לרבא השתא הוא דלא פריק משמע דעכ"פ השתא הוא דחל ויכול למכור אף שלא נעשה עדיין שומא והכרזה ע"ש. ולכאו' לפי גי' דידן השתא הוא דקני אין כאן ראי' כלל דאיירי שנתן לו מדעתו השתא הקרקע וק"ל ועי' עוד באו"ת שם שכ' בשם ג"ית שהק' לפי מאי שתי' העיטור לדחות ראי' הי"א הנ"ל דשם איירי במשכון. א"כ הא דפריך אח"כ ממתני' נכרי שהלוה לישראל וכו' וקאמר לאביי ניחא ות"ל כיון דהוא איירי במשכון ומתני' לא איירי במשכון לס"ד ע"ש וגם קו' זו לא הבנתי כעת לאביי ל"ל משכון הרי כיון שנותן לו אח"כ אז למפרע וכו' לדידי'. ואף אם איני נותן לו מדעתו מ"מ לאחר שומא והכרזה הוי למפרע שלו. וגוף הס' אין ת"י וכפי הנראה מ"ה דראי' הי"א הוא אף מאביי דמאי שייך למפרע הוא גובה כיון דצריך שומת ב"ד ולא שייך גביי' כ"ז שלא שמו ב"ד ואף לאחר ששמו ב"ד לא שייך לומר למפרע ואף אי נותן לו מדעתו אח"כ מ"מ לא שייך לומר למפרע כיון דאז לא הי' שומא וע"ז תי' בעה"ע דאיירי במשכון וא"כ הקשה הגי"ת שפיר ועי' או"ת שתי' דודאי גם המקשה ידע במשכון והא דמשני הרהינו היינו שאמר לו מעכשיו ע"ש ודבריו תמוהים דהרי אכתי לא אסיק לה באייר מעכשיו רק עד לקמן וק"ל מ"מ היוצא לנו מדבריו די"ל הרהינו אף אם לא הניח אצלו רק שאמר לו מעכשיו. ועפי"ז יש לפרש פי' אחר בסוגיא דלקמן. די"ל הא דמסיק הרהינו ומעכשיו במתני' היינו לא שהניח אצלו רק שאמר לו על דבר זה יהא מעכשיו שלך אם לא אתן לך לזמן פלוני. ואם לא אמר מעכשיו הוי ג"כ הפי' הרהין שאמר אם לא אתן לך לזמן פלוני יהא מאז שלך וכל עיקר הענין דלא תימא שאמר לו סתמא אם לא אתן לך לזמן פלוני מעות כל מה שתגבה יהא מעכשיו שלך וזה לא הי' מהני משום אין ברירה. לכך קאמר הרהין שהי' דבר מיוחד. ובזה יש ליישב הרבה בסוגי' זו. אכן הואיל ואין ס' בעה"ת ת"י לא אאריך בזה

עוד צידד האו"ת שם לומר אף לרבא אם מכר אחר זמן פרעון במשכון שת"י רק לא הי' עדיין שומא. עכ"פ לאחר שנעשה שומא ודאי גבי למפרע מזמן פרעון. ומהני מכירתו ע"ש

מה שיש לפלפל בדברי תוס' בד"ה משעבדנא וכו'. ובדברי מהרש"א. אי הפי' בתוס' דהוי כאילו הם ביד המלוה הראשון הארכנו הרבה בקונטרס מיוחד. בח"מ וסי' פה וסי' קכא) ואין להאריך פה

פד) בלימוד הסוגיא אמרנו ליישב דעת הרמב"ם שפסק דבעי דוקא הגיע זמן קודם פסח, והקשה הרא"ש א"כ האיך קאמר בשלמא לאביי וכו' ת"ל הא לס"ד איירי בהגיע הזמן אחר הפסח כאשר ביארנו לעיל דאל"כ כיון שנתנו לו קודם פסח פשיטא דאינו עובר וא"כ אי בהגיע זמן אחר פסח א"כ אף לאביי קשה

ונ"ל בהקדם מה שפי' הבעה"מ בסוף שמעתין דמשני במעכשיו לא שמכרו לו לגמרי ע"ש והרמב"ן תמה ע"ז מאי מהני זאת ע"ש. ולכאורה מאי דדחקו לבעה"מ לזה היינו משום דהי' קשה לו אם ס"ד דאמר לו מעכשיו יהא שלך אם לא אתן לך לזמן פלוני. וא"כ ממילא כל השבח ואם נתייקר בתוך כך הוי שלו. א"כ מדוע נקט התנא המלוה הא לאו הלואה רק מכירה גמורה בתנאי. לכך פי' כנ"ל והוי הלואה וק"ל. א"כ לדידן דלא מפרשינן הכי